במלחמת איראן השנייה ירדנו למקלט השכונתי בכדי להגן על החיים. אבל בין קירות הבטון נולד גם משהו אחר לגמרי, קהילה.

בערב פורים האחרון, בחצות הליל, ירדתי למקלט הקרוב לביתי. לא עם תחפושת ולא עם רעשן, אלא עם טרנינג ישן, שיער פרוע ועיניים טרוטות משינה, שנקטעה באמצע הלילה.

בתקופה הזו ירדתי למקלט עשרות פעמים. אבל בערב פורים זה היה אחרת. הכרתי  במקלט כמעט את כולם. או לפחות את הפנים. בכל פעם הגיע "הגרעין הקבוע" של השכנים. אלה שתמיד ראשונים לרדת, ומצטרפים אליהם עוברי אורח מהסביבה. כאלה שלא ראיתי קודם או שכמעט לא הכרתי. ובכל זאת, בכל פעם מחדש, משהו שם התחבר מייד. בלי תיאום, בלי היכרות מוקדמת, בלי הכנה.

בתקופה הזו ירדתי למקלט עשרות פעמים. אבל בערב פורים זה היה אחרת. הכרתי  במקלט כמעט את כולם. או לפחות את הפנים. בכל פעם הגיע "הגרעין הקבוע" של השכנים. אלה שתמיד ראשונים לרדת

הילדים במקלט לא כל כך מודעים למצב, לחלקם זה סוג של משחק. ממש כמו בסרט "החיים יפים" של רוברטו בניני. ניסיון של ההורים לרכך מציאות קשה דרך סיפור.

המבוגרים ניסו להיראות רגועים יותר ממה שהרגישו. ישבנו שם, חלק על הרצפה חלק על כיסאות פלסטיק לא תואמים. על מזרנים שהורדו בחופזה מהבית. באמצע החדר משלוח מנות ענק ששלחה עיריית תל אביב.

ואז, בלי טקס ובלי הכרזה, אחד השכנים הוציא גיטרה.

בהתחלה זה היה מהוסס. אקורד אחד, ועוד אחד. ואז התחילו שירי פורים. תוך רגע מישהו מחא כפיים. מישהי הצטרפה בשירה. מעגלי ריקוד נוצרו. בתוך חלל הבטון האפור, באמצע הלילה, נפתח פתאום חג.

לכמה דקות המקלט הפסיק להיות מרחב של פחד והפך למרחב של יחד.

כל ירידה למקלט, מתחילה בדופק מואץ ומסתיימת בישיבה צפופה מדי, קרובה מדי, אנושית מאוד.

אנחנו חיים כאן במה שכבר התרגלנו לכנות "שגרת חירום". השגרה לא נעלמת, היא פשוט נקטעת. בין סיר על הכיריים במטבח, להודעת וואטסאפ. בין מקלחת מהירה לבין מחשבה מה צפוי לנו. יש ריצה קצרה במדרגות, כניסה למקלט ודלת כבדה שנטרקת.

כל ירידה למקלט, מתחילה בדופק מואץ ומסתיימת בישיבה צפופה מדי, קרובה מדי, אנושית מאוד. אנחנו חיים כאן במה שכבר התרגלנו לכנות "שגרת חירום". השגרה לא נעלמת, היא פשוט נקטעת

בישראל יש מאות אלפי מרחבים מוגנים, מקלטים ציבוריים, חניונים, מקלטים בבניינים. תשתיות בטון אדירות שנועדו להגן עלינו. 

בתוך כל אחד מהמרחבים האלה קורה משהו אחר. 

אנשים שהיו עבורי רק פנים במעלית הפכו לשמות. לסיפורים. גיליתי מי גר לבד. מי מחכה לבן במילואים. מי מתקשה להירדם אחרי אזעקה. מי מחזיקה תמיד בתיק חפיסת שוקולד "למקרה שמישהו יצטרך".

ישיבה משותפת על הרצפה מנמיכה את המרחק. אין שולחנות, אין תפקידים, אין מסכות. רק אנשים שמחכים יחד. בתוך ההמתנה הזאת השיחות נעשות פשוטות וישירות יותר. "את בסדר?" הופך לשאלה אמיתית, לא למחוות נימוס.

ראיתי שכנה מבוגרת, שתמיד נראתה לי מרוחקת, מספרת כמה קשה לה הרגע שלפני האזעקה. יותר מהאזעקה עצמה. ראיתי אבא צעיר מחזיק תינוקת ומנסה להצחיק אותה בזמן שהעיניים שלו מסגירות עייפות. ראיתי שתי נערות צוחקות בקול רם מדי, צחוק שהוא גם סוג של מנגנון הגנה. גבר ואישה צעירים נועצים מבט, רומן מתחיל. 

ובין אזעקה לירידה הבאה, נרקמו קשרים חדשים. שיחות נמשכות עוד קצת, גם ביציאה מהמקלט. הצעה משותפת לסדר את המקלט שיהיה "יותר נעים בפעם הבאה". משפט שאיש לא באמת רוצה להזדקק לו, ובכל זאת נאמר.

ראיתי שכנה מבוגרת, שתמיד נראתה לי מרוחקת, מספרת כמה קשה לה הרגע שלפני האזעקה. ראיתי שתי נערות צוחקות בקול רם מדי, צחוק שהוא גם סוג של מנגנון הגנה. גבר ואישה צעירים נועצים מבט, רומן מתחיל

יש משהו אירוני בכך שאנחנו יורדים מתחת לאדמה כדי להרגיש קצת פחות לבד. המקלט נועד להגן על הגוף, אבל הוא עושה משהו גם לנפש. הפחד לא נעלם. הוא יושב איתנו על המזרן. אבל כשהוא משותף, הוא נסבל יותר.

באחת הפעמים, כשיצאנו החוצה, מישהי חייכה ואמרה: "נתראה בפעם הבאה". צחקנו. צחוק עייף, קצת עצוב. אף אחד לא רוצה שתהיה עוד סיבה להיפגש שם. ובכל זאת ברור לכולם, אם נרד שוב, כבר לא נהיה זרים.

אני לא יודעת מה יישאר מכל זה כשהשקט יתארך. אולי נחזור לדלת הסגורה ולמבט המוסח במסדרון. אולי קבוצת הוואטסאפ החדשה תדעך.

אבל משהו כבר השתנה.

כשאני פוגשת את השכנים בחדר המדרגות, אנחנו לא מהנהנים בנימוס. אנחנו עוצרים לרגע. מחליפים מילה. לפעמים אפילו צוחקים על "החזרות הגנרליות" במקלט.

ובתוך שגרת החירום הזאת גיליתי אמת פשוטה. קהילה לא נוצרת מהצהרות גדולות. היא נוצרת מרגעים קטנים. אקורד ראשון בגיטרה, כוס מים שמציעים, היכרות חדשה עם השכן.

אנחנו אולי לא בוחרים את הנסיבות.
אבל אנחנו כן בוחרים איך להיות זה לצד זה בתוכן.

ולפעמים, דווקא מתחת לאדמה, נולדת קרבה שמרימה אותנו למעלה.

המדינה נדרשת לדאוג לבטון. למקלטים תקינים, למרחבים מוגנים ולתשתיות שמגינות על החיים.
אבל חברה לא נבנית מבטון בלבד.

היא נבנית מהיכולת של אנשים לראות זה את זה גם ברגעים של פחד.
מהרגע שבו שכנים מפסיקים להיות רק פנים במעלית  והופכים לקהילה.

המדינה נדרשת לדאוג לבטון. למקלטים תקינים, למרחבים מוגנים ולתשתיות שמגינות על החיים. אבל חברה לא נבנית מבטון בלבד. היא נבנית מהיכולת של אנשים לראות זה את זה גם ברגעים של פחד

אם יש לקח אחד מהלילות במקלטים, זה הוא:

חוסן אזרחי לא נולד מהחלטת ממשלה. הוא מתחיל במפגש בין אנשים.
ולפעמים כדי לגלות אותו צריך לרדת יחד כמה מדרגות למטה.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.