"וידם אהרון" (ויקרא י, ג)

בתורה נמצא שלושה מוקדים של אמונה (אמון): אלוהים, הזולת (בני אדם אחרים) ואנו עצמנו. המצוות המוסריות מתבססות על אמונות אלו. יש המסיקים מאירועי השואה מסקנה הגורסת שאסור לנו להאמין באדם אחר או בעם אחר, שאפשר ללמוד שטיפשי להאמין באלוהים, ושנשאר לנו רק האמון בעצמנו. רעיון זה הוא בעייתי במיוחד.

הבעייתיות הטמונה באמון הבלעדי בעצמנו מתבהרת כשאנו מתבוננים באירועי השואה: אמון כזה יוצר "קונפורמיזם מוחץ" ("crushing conformism" – ראה מאמרים של נחמה טק ובראונינג). יכולתו של קונפורמיזם זה להשפיע תלויה באמון רב של החברה בעצמה. קונפורמיזם מוחץ היה אחת הסיבות המרכזיות להצלחת התוכנית הנאצית להשמדת היהודים. קונפורמיזם זה מעביר את האחריות המוסרית מן הפרט אל הכלל, אל המדינה (ראה מאמרה וספרה של קלודיה קונז).

מודלים של התנהגות בתקופת השואה, שמהווים מודלים חינוכיים לכולנו, היו המורדים, גם אלו שמרדו בנשק וגם אלו שמרדו ברוח. מודל נוסף, שאותו אין מדגישים מספיק, הוא המודל של חסידי אומות העולם. אלה שבחרו בטוב ובצודק למרות הכל.

נכון שהם היו מיעוט, אולם אנו יודעים שהצדק והמוסר לא נקבעו על פי התנהגות הרוב. בשבילנו, התורה היא תהליך מתמיד של חינוך מוסרי. לפי תפישת היהדות, חינוך מוסרי מתמיד הוא החובה הדתית הראשונית לכל בני האדם. ייתכן שאיש לא ייקח אותנו ברצינות אם נהלל את עצמנו על כך שיש לנו שליחות ללמד צדק ומוסר לעולם. אבל, אם נבין שהשליחות שלנו היא לימוד מתמיד של הצדק והמוסר, תוך ניסיון ליישם את הלימוד, אזי נהיה ראויים יותר להתייחסות רצינית.

נכון שחסידי אומות העולם היו מיעוט, אולם אנו יודעים שהצדק והמוסר לא נקבעו על פי התנהגות הרוב. בשבילנו, התורה היא תהליך מתמיד של חינוך מוסרי. והוא החובה הדתית הראשונית לבני האדם

אפשר ללמוד מן השואה שאסור להיות קרבן ואסור להיות רוצחים: עלינו להיות בבת אחת גם המורדים שידעו להלחם נגד האויבים שקמו עליהם, ובד בבד עלינו להיות כמו המצילים שידעו שלכל אדם מגיעה התייחסות של כבוד ואמון כל עוד הוא לא הוכיח בבירור שאין הוא ראוי להם עוד. תפקיד קשה להיות שניהם ביחד – תפקיד שדורש למידה מתמדת של המוסריות וכן גם גינוי מתמיד של האכזריות והאי-צדק.

נוכל לעשות זאת רק אם באותה עת שבה אנו לומדים לאחוז בנשק, גם נגנה כל תופעה של אכזריות, אפילו הקטנה ביותר בתוכנו. אל לנו לתת לעצמנו את הרושם שנוכל לסבול אכזריות כלפי אדם כלשהו, אפילו הוא אויב.

למידה זאת יכולה להחזיר לנו את האיזון הנכון והעדין בין שלושת מוקדי האמונה: אנו עצמנו, הזולת והאלוהים.

הרב מיכאל גרץ שימש כעוזר לעורך הראשי של אנציקלופדיה יודאיקה, וכתב מאמרים לאנציקלופדיה על מחשבת ישראל בעת המודרנית. הוא היה בין המקימים של התנועה המסורתית בישראל ושימש כמנכ"ל הראשון של התנועה בזמן הקמתה. הוא היה הרב של קהילת מגן אברהם בעומר 32 שנים. היה בין המקימים של בית המדרש לרבנים במכון שכטר בירושלים, ושימש כמרצה שם בתחילתה. היה במשך כ-20 שנה מרצה בכיר למחשבת ישראל ומקרא במכללת קיי בבאר שבע, ופרסם מאמרים רבים. הוא גם היה רץ מרתונים וגמר כ-16 מהם בארץ ובחו"ל. רוב העבודה הציבורית שלו מוקדשת לקשר בין ערכים במסורת היהודית ובין הציבור בישראל.