בעוד שרוב תלמידי התיכון מתרכזים בציונים ובבילויים, אשטון גלקמן חושב על משהו אחר. בגיל 17, החל גלקמן לעבוד על הסרט "We Shall Not Die Now", סרט תיעודי באורך מלא על השואה. הסרט עלה בשירות של אמאזון כבר בדצמבר, אך הסגר סביב משבר הקורונה הביא לכך שיותר מ-13 מיליון איש צפו בסרט התיעודי בשבועות האחרונים, אומר גלקמן. הסרט זמין (בחינם) גם ביוטיוב.
בנוסף ליותר מ-20 ראיונות עם שורדים ואחרים, גלקמן משתמש גם בצילומים מתוך הסרט התיעודי האפי "שואה" של קלוד לנצמן. נסיעה של שבועיים לפולין סיפקה לו את הצילומים העכשוויים של מחנות המוות לשעבר וערים מרכזיות.
לפני שצבר מוניטין בתחום התיעודי, גלקמן הנער כבר החזיק בקריירה מבטיחה בהלחנת מוזיקה לקולנוע. המלחין האנס זימר "גילה" את הכישרון המוזיקלי שלו ב-2017, וכינה אותו "הנער עם אוזני העטלף". מבית הספר התיכון Carmel באינדיאנה, גלקמן מצא את דרכו אל עולם הקולנוע.
בגיל 18, לאחר שצבר חומרים במשך שנה, גלקמן היה מוכן לנסות את הפרויקט השאפתני ביותר שלו: סרט תיעודי באורך מלא. הוא הפך לצוות של איש אחד וביצע ראיונות, כתב והקליט את המוזיקה, וערך כמויות עצומות של צילומים.
"כמעט ולא היה לנו כסף לזה, זה היה פרויקט של תשוקה", אומר לי גלקמן היום בן 19. "במהלך רוב הפרויקט ניסינו לשרוד כלכלית".
https://youtu.be/eaHBB7b1VCU
"עמידות והעצמה"
כבר בגיל שבע, גלקמן צפה ב"רשימת שינדלר" ובסרטי שואה אחרים. הוא קרא את יומנה של אנה פרנק בגיל 6, הרבה לפני חבריו. ב-2007, גלקמן ערך ביקור משמעותי עבורו במוזיאון הילדים באינדיאנפוליס וסייר בתערוכה The Power of Children: Making a Difference. התערוכה הקבועה מתמקדת באנה פרנק, רובי ברידג'ס וראיין ווייט, והיא עזרה לגלקמן לחשוב בגדול על היעדים שלו.
במשך שעה ו-47 דקות, We Shall Not Die Now מחולק לפרקים כדי לשבור את הקצב המסחרר. שלא כמו סרטים תיעודיים עם מיקוד צר בשואה, הוא מניח שהצופים יודעים רק מעט על הנושא. הגישה הזו הובילה לזכייתו של הסרט בפרסי Audience Choice ובתארים אחרים.
"במובן הזה, הסרט משקף את התהליך שבו למדתי על השואה", אומר גלקמן. "לאחר השואה, הסרט מראה על העמידות וההעצמה בסוף".
למרות שלגלקמן אין קרובי משפחה שהיו בשואה, יש לו קשר למלחמה. "אח של סבא שלי היה אחד מהמשחררים", הוא אומר.
"אנחנו לא נמות עכשיו"
לאחר תחילת הסרט, מסופר לנו כי "מגילות אושווייץ" נמצאו קבורות ליד מתקני ההרג של בירקנאו ב-1952. המגילות, שנכתבו והוחבאו על ידי אסירים יהודים, מפרטים על נאום מתריס של אישה מפולין בדרכה אל המוות:
"ספרו לאחים שלנו, האומה שלנו, שצעדנו למפגש עם מותנו במודעות מלאה ובגאווה. ההיסטוריה של האומה שלנו תהפוך אותנו לבני אל מוות, היוזמה שלנו והרוח שלנו חיים ומשגשגים. אנחנו לא נמות עכשיו".
היסטוריון השואה מייקל ברנבאום מככב בסרט ומספק הקשר בין הראיונות עם השורדים. ברנבאום, מחברם ועורכם של 18 ספרים, היה גורם משפיע ביצירת מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה. לפי גלקמן, כשהוא פגש לראשונה בברנבאום, האחרון היה מעט ספקן. "בן כמה אתה?" שאל אותו ברנבאום. אבל בתהליך צילום הראיונות ובאתר עצמו בפולין, גלקמן לא נתקל באפליה על בסיס גיל. "הייתה פתיחות", הוא אמר. "כולם היו מאוחדים סביב העברת הסיפור".
במובן כלשהו, הסרט של גלקמן מעדכן את "שואה", שנעשה ב-1985, לדור שלו. We Shall Not Die ממלא את חלקים החסרים שהושארו בכוונה על ידי לנצמן המנוח, שהגישה המינימליסטית שלו הייתה להתמקד באדם הנותן עדות.
הסרט של גלקמן, לעומת זאת, משתמש בתצלומים, ציורים וצילומי וידיאו. דימויים רבים מופיעים למספר שניות בלבד, לרבות הצצה אל ששת מחנות ההשמדה בפולין הכבושה על ידי הנאצים.
כדי לקבל אישור לשימוש בחלק מהחומרים של לנצמן, גלקמן עבד עם מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה, שם נמצאים הצילומים. למרות שגלקמן נתקל ב"שואה" רק ב-2017, הסרט המיתולוגי השפיע עמוקות על הסרט שהוא יצר. "'שואה' היה שונה לחלוטין מכל דבר שראיתי לפני כן", הוא מספר לי. "הוא היה מאוד מדיטטיבי ורפלקטיבי והייתה לו השפעה רבה עליי, כמעט כמו חלום".
גלקמן נדהם לראות שורדים בגיל המעבר, לדבריו, לאחר שפגש בעדים בגילאי 80 או 90 ומעלה בלבד. "ללנצמן היו יותר מ-100 שעות של חומרים שלא נכנסו לסרט ורציתי להביא חלק מהם למקום חדש", אמר גלקמן.
"היינו בסדר בחברת עצמנו"
זמן לא רב מתחילת הסרט של גלקמן, הסצנה של שמעון סרברניק מ"שואה" מופיעה. בדומה לפתיחה הזכורה של "שואה", הסצנה היא הקול השירה של סרברניק כשהוא שט בנהר ליד חלמנו, מחנה מוות לשעבר שם נעשה שימוש במשאיות עם גז. בגיל 13, סרברניק אולץ להוציא שיני זהב מאסירים ואז לשרוף את הגופות שלהם. הוא נורה בראשו ונחשב כמת על ידי הנאצים.
כאשר סרברניק מדבר על המחנה, גלקמן מראה ההצצה אל האנדרטאות שהוקמו בחלמנו לאחר המלחמה. יש צילומים מהירים של כנסיה ליד המחנה ומוזיקה קלה לקראת סופו של הריאיון של סרברניק.
בצילום שגלקמן בחר מ"שואה", ההיסטוריון המנוח ראול הילברג בולט מאוד. הילברג מספק תשובות מתודולוגיות לשאלות החוקרות של לנצמן, כאשר עשן עולה לעתים קרובות מהמאפרה בין הגברים. כשהילברג תיאר את היומן של ראש המועצה היהודית של גטו ורשה, גלקמן משתמש בצילומי תעמולה נאצים מהגטו שהיו קשים לעיכול כש"שואה" נעשה. אתרים עכשוויים מורשה מוצגים, לרבות האנדרטה באתר של בונקר השליטה של המרד בגטו.
גלקמן משלב סצנה מ"שואה" בה לנצמן, שנפטר ב-2018, ביקר בכפר בטרבלינקה ב-1978. במפגש, המצולם במצלמה נסתרת, תושב טרבלינקה מגיב כאשר לנצמן מזכיר יהודים ואת מחנה ההשמדה לשעבר. הסבל היה בכל מקום, אמר תושב הכפר. רכבות מלאות גופות עברו בעיר בכל יום, ואתה רוצה לדבר על יהודים? כשהוא נשאל האם נשארו יהודים בפולין היום, האיש אומר שלא. "אנחנו בסדר בחברת עצמנו", הוא אמר.
נכון ל-2016, היו מספר שורדים של טרבלינקה וסוביבור שעדיין היו בחיים. היום, אין בכלל. השעון מתקתק מבחינת היכולת לראיין שורדים, וגלקמן ידע שזה הרגע שלו. "לא הייתי יכול לעשות את הסרט הזה בעוד 15 או 20 שנה", הוא אמר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו