עכשיו, כשהעניינים כנראה מתחילים לחזור למסלולם, אפשר לבחון את מה שעברנו. אז איך זה היה להיות סטודנטית בתקופת קורונה? אותו דבר כמו להיות סטודנטית בתקופה רגילה, רק עם יותר בכי, התקפי חרדה, עומס, דאגות כלכליות ואי-ודאות משוועת.

הקורונה הכתה בנו כמו הודעה של מרצה על שיעור השלמה ביום שישי. צפוי, אבל אף אחד לא תכנן לקחת בזה חלק עד שהוא הודיע על נוכחות חובה, או במקרה שלנו בידוד.

איך זה היה להיות סטודנטית בתקופת קורונה? אותו דבר כמו להיות סטודנטית בתקופה רגילה, רק עם יותר בכי, התקפי חרדה, עומס, דאגות כלכליות ואי-ודאות משוועת

זה קרה ממש בתחילתו של סמסטר ב', אני זוכרת את המרצה מדברת איתנו על תוכנה בשם "zoom", ושרוב הסיכויים נעבור ללמוד למידה מקוונת, מהבית. בהתחלה שמחתי, איזה כיף, נלמד מהמיטה, לא נצטרך להתעורר מוקדם יותר או לבשל מראש או ללבוש בגדים אמיתיים שהם לא פיג'מה.

אך עד מהרה מאוד החלום הפך לסיוט.

העומס הלימודי גדל בטענה ש"גם ככה אנחנו לא עושים כלום", לפתע סילבוסים שלמים השתנו והתהפכו, נוספו מטלות רבות, הדרישות עלו. וללמוד במיטה זה לא באמת נוח אז אין ברירה, את יושבת על כיסא מול מסך 12 שעות ביממה.

ההבנה העמוקה שישראל היא כנראה לא אומת הייטק גדולה כי בכל זאת כל שיעור השאלה הכי נפוצה הייתה "שומעים אותי?".

דברים שנקלטו במצלמות וידאו שאולי היה עדיף שלא היינו רואים. התמודדות עם קריוקי בעשר בבוקר של השכנים.

ובכל זאת, שום דבר לא הכין אותנו לגזירה הנוראית מכל. ולא, אני לא מדברת על ביטול הפאנג'ויה או ימי הסטודנט אלא על הודעת היציאה לחל"ת. קחו לנו את הקפה, את הסיגריות, את החומוס בבניין רפואה, אבל אל תקחו לנו את הפרנסה.
הקושי הכלכלי בתקופה זו הביא אותי ואת חבריי  לספסל הלימודים לנקודות אפלות ופחדים אמיתיים.

שום דבר לא הכין אותנו לגזירה הנוראית מכל. ולא, אני לא מדברת על ביטול הפאנג'ויה. קחו לנו את הקפה, את החומוס בבניין רפואה, אבל לא את הפרנסה. זה הביא אותנו לנקודות אפלות ופחדים אמיתיים

חלקנו לא ידענו מאיפה נשלם שכירות, שכר לימוד, או אפילו כיצד נרכוש אוכל. בעקבות כך לא הייתה ברירה מלבד לחזור לגור אצל ההורים. ענין שיש לו השלכות משלו, הן רגשיות, הן נפשיות והן פיזיות.

בנוסף, רוב גדול של הסטודנטים מסתמכים על מלגות שבוטלו או לא המשיכו להתקיים במתכונת רגילה עקב המציאות החדשה.

הדבר היחידי שקצת נתן לי אוויר לנשימה זו המלגה שקיבלתי מקרן אייסף, אבל לצערי זה לא מספיק. אני ממש מקווה שהמדינה תבין שציבור שלם של סטודנטים נמצא בבעיה קשה, ויוכלו לסייע לנו כדי שלא נאלץ חלילה לנשור מהלימודים.

לסיכום, אינני יודעת מה יותר גרוע: גל החום המכה בנו, המצב הכלכלי של הסטודנטים, ריבוי השרים בממשלה או העובדה שתקופת המבחנים ממש קרובה. אבל מה שאני כן יודעת זה שרובנו מבינים שהסמסטר הזה די אבוד. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד בהקשר ללמידה מקוונת ודווקא כסטודנטית לחינוך אני מבינה כמה הוראה טכנולוגית היא העתיד.

עדן בן אור לומדת לתואר דו-חוגי בחינוך שנה ב', ותרבות צרפת וצרפתית שנה א', באוניברסיטת תל-אביב,  מלגאית קרן אייסף

מבצע "כנפי דרור" יצא לדרך מרגשת. חטופות ראשונות חזרו הביתה. ועדיין לא ברור האם הפסקת האש הזמנית תוליך להפסקת המלחמה. האם בנימין נתניהו יוסיף להיאחז בנוסחה המטורללת של "מלחמה עד לניצחון המוחלט".

וגם אני חוששת מהשלכות צפויות של מלחמה שאין רואים את סופה, "מלחמה שאף פעם לא די לה", כמאמר יהודה עמיחי. נזקיה כבר ניכרים. התמשכות המלחמה כבר פוגעת בלכידות החברתית, בכלכלה, במשמעת של החיילים המותשים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

ייתכן שביום א', ה-19 בינואר 2025, הסתיימה המלחמה בעזה, אם כי אנחנו עדיין לא יודעים זאת בוודאות. מלחמות בדרך כלל מסתיימות ב"הפוגות" וב"הסכמי הפסקות אש".

כחוקר שלום, אני יכול להרשות לעצמי לדמיין מתווה אפשרי לסיום המלחמה, הממלא את ה"חורים" של נספח א' (הסכם להפסקת האש) אשר נחתם בדוחה ב-17 בינואר 2025. נספח המבוסס בחלקו הגדול על התכנית הישראלית של מאי 27, 2024, נאום הנשיא ג'ו ביידן של ה-31 במאי 2024, והחלטת מועצת הביטחון של האו"ם 2735 מיוני 10, 2024.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").