עכשיו, כשהעניינים כנראה מתחילים לחזור למסלולם, אפשר לבחון את מה שעברנו. אז איך זה היה להיות סטודנטית בתקופת קורונה? אותו דבר כמו להיות סטודנטית בתקופה רגילה, רק עם יותר בכי, התקפי חרדה, עומס, דאגות כלכליות ואי-ודאות משוועת.

הקורונה הכתה בנו כמו הודעה של מרצה על שיעור השלמה ביום שישי. צפוי, אבל אף אחד לא תכנן לקחת בזה חלק עד שהוא הודיע על נוכחות חובה, או במקרה שלנו בידוד.

איך זה היה להיות סטודנטית בתקופת קורונה? אותו דבר כמו להיות סטודנטית בתקופה רגילה, רק עם יותר בכי, התקפי חרדה, עומס, דאגות כלכליות ואי-ודאות משוועת

זה קרה ממש בתחילתו של סמסטר ב', אני זוכרת את המרצה מדברת איתנו על תוכנה בשם "zoom", ושרוב הסיכויים נעבור ללמוד למידה מקוונת, מהבית. בהתחלה שמחתי, איזה כיף, נלמד מהמיטה, לא נצטרך להתעורר מוקדם יותר או לבשל מראש או ללבוש בגדים אמיתיים שהם לא פיג'מה.

אך עד מהרה מאוד החלום הפך לסיוט.

העומס הלימודי גדל בטענה ש"גם ככה אנחנו לא עושים כלום", לפתע סילבוסים שלמים השתנו והתהפכו, נוספו מטלות רבות, הדרישות עלו. וללמוד במיטה זה לא באמת נוח אז אין ברירה, את יושבת על כיסא מול מסך 12 שעות ביממה.

ההבנה העמוקה שישראל היא כנראה לא אומת הייטק גדולה כי בכל זאת כל שיעור השאלה הכי נפוצה הייתה "שומעים אותי?".

דברים שנקלטו במצלמות וידאו שאולי היה עדיף שלא היינו רואים. התמודדות עם קריוקי בעשר בבוקר של השכנים.

ובכל זאת, שום דבר לא הכין אותנו לגזירה הנוראית מכל. ולא, אני לא מדברת על ביטול הפאנג'ויה או ימי הסטודנט אלא על הודעת היציאה לחל"ת. קחו לנו את הקפה, את הסיגריות, את החומוס בבניין רפואה, אבל אל תקחו לנו את הפרנסה.
הקושי הכלכלי בתקופה זו הביא אותי ואת חבריי  לספסל הלימודים לנקודות אפלות ופחדים אמיתיים.

שום דבר לא הכין אותנו לגזירה הנוראית מכל. ולא, אני לא מדברת על ביטול הפאנג'ויה. קחו לנו את הקפה, את החומוס בבניין רפואה, אבל לא את הפרנסה. זה הביא אותנו לנקודות אפלות ופחדים אמיתיים

חלקנו לא ידענו מאיפה נשלם שכירות, שכר לימוד, או אפילו כיצד נרכוש אוכל. בעקבות כך לא הייתה ברירה מלבד לחזור לגור אצל ההורים. ענין שיש לו השלכות משלו, הן רגשיות, הן נפשיות והן פיזיות.

בנוסף, רוב גדול של הסטודנטים מסתמכים על מלגות שבוטלו או לא המשיכו להתקיים במתכונת רגילה עקב המציאות החדשה.

הדבר היחידי שקצת נתן לי אוויר לנשימה זו המלגה שקיבלתי מקרן אייסף, אבל לצערי זה לא מספיק. אני ממש מקווה שהמדינה תבין שציבור שלם של סטודנטים נמצא בבעיה קשה, ויוכלו לסייע לנו כדי שלא נאלץ חלילה לנשור מהלימודים.

לסיכום, אינני יודעת מה יותר גרוע: גל החום המכה בנו, המצב הכלכלי של הסטודנטים, ריבוי השרים בממשלה או העובדה שתקופת המבחנים ממש קרובה. אבל מה שאני כן יודעת זה שרובנו מבינים שהסמסטר הזה די אבוד. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד בהקשר ללמידה מקוונת ודווקא כסטודנטית לחינוך אני מבינה כמה הוראה טכנולוגית היא העתיד.

עדן בן אור לומדת לתואר דו-חוגי בחינוך שנה ב', ותרבות צרפת וצרפתית שנה א', באוניברסיטת תל-אביב,  מלגאית קרן אייסף

אני קצת מקנאה באנשים שנולדו בתאריך מיוחד, וכולם זוכרים ומציינים. למשל חברה הגיחה לאוויר העולם באחד בינואר, והרי סיבה למסיבה. או קרוב שהחל את חייו ביום כיפור ולא חוגג בו ביום, אך זוכה לשפע התייחסויות, כי אי אפשר לשכוח.

לכשעצמי, יום הולדתי חסר ייחוד, אם כי יש לו חשיבות משפחתית – באותו תאריך ב-1948 עלתה ארצה אמי, שורדת אושוויץ. היא יצאה מהונגריה בקבוצה האחרונה של "עליית הנוער", ממש לפני ירידת מסך הברזל. נישואין ולידה ראשונה במדינה יהודית עצמאית היו ביטוי עוצמתי לשיקום אישי ולתקומה לאומית.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת תודעה. מכהנת כאן ממשלה לגיטימית שכשלה כמעט בכל אחת מהחלטותיה בכלל ובכל הנוגע לשבעה באוקטובר בפרט. ממשלה שהבטיחה ביטחון למדינה ולאזרחיה, אך נתפסה לא מוכנה למתקפת חמאס. מתקפה שהתנהלה באין מפריע מול חסרי ישע וקומץ אנשי ביטחון אשר שילמו בחייהם בניסיון לעצור פלישה רצחנית. מתקפה שהייתה נמנעת אילו העיניים והשכל היו פתוחים לרווחה.

כמובן שלא ניתן לדבר על היעדר הביטחון ללא הפניית מבט אל מה שקרה לצבא, שהיה מקור גאווה לכולנו. המלחמה הזאת החלה ממכה שקשה לקלוט, בגלל המחיר הכבד מנשוא בנרצחים ובגלל העובדה שחמאס חטף לעזה מספר בלתי נתפש של אזרחים וחיילים, נשים וגברים, ילדים וילדות ואפילו תינוקות. אך ככל שחולף הזמן נראה שהאסון הולך ונשכח, והמסר העולה ממנו עבר טרנספורמציות. היום רבים חושבים שה-7.10.23 זו תקלה חמורה וכי הממשלה והעומד בראשה הצליחו להפוך את המשוואה וישראל כעת במצב טוב הרבה יותר מזה שהיה לפני כן.

מיכאל מירו הוא דוקטור למדע המדינה, עיתונאי למעלה מארבעים שנה, לשעבר מנהל קול ישראל. חוקר ומתעניין בפוליטיקה, חברה, סביבה, מוסר ואתיקה.

לאחרונה  משה בוגי יעלון, שר ביטחון לשעבר, העז  לומר שישראל מבצעת טיהור אתני בעזה. בתגובה הוא ספג תגובות קשות. היו שרצו לשלוח אותו לכלא או לבית חולים פסיכיאטרי עם אבחנה של שגעון. היו מי שאמרו שבזקנתו הוא מבייש את נעוריו. אולי דווקא ההפך הוא הנכון.

לפי המתרחש בפוליטיקה של ימינו ברור כי לו יעלון היה אזרח פשוט, הוא היה כבר מקבל הזמנה לחקירה. העם מזועזע מהדברים ולא מבין איך אפשר לומר דברים כאלה על הצבא המוסרי שלו.

אנה גלמן היא פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית לאקאנינית. היא מדריכה ומנחה סמינרים ומרצה על פסיכואנליזה ועל פוליטיקה של הפסיכואנליזה בזמננו.