עכשיו, כשהעניינים כנראה מתחילים לחזור למסלולם, אפשר לבחון את מה שעברנו. אז איך זה היה להיות סטודנטית בתקופת קורונה? אותו דבר כמו להיות סטודנטית בתקופה רגילה, רק עם יותר בכי, התקפי חרדה, עומס, דאגות כלכליות ואי-ודאות משוועת.

הקורונה הכתה בנו כמו הודעה של מרצה על שיעור השלמה ביום שישי. צפוי, אבל אף אחד לא תכנן לקחת בזה חלק עד שהוא הודיע על נוכחות חובה, או במקרה שלנו בידוד.

איך זה היה להיות סטודנטית בתקופת קורונה? אותו דבר כמו להיות סטודנטית בתקופה רגילה, רק עם יותר בכי, התקפי חרדה, עומס, דאגות כלכליות ואי-ודאות משוועת

זה קרה ממש בתחילתו של סמסטר ב', אני זוכרת את המרצה מדברת איתנו על תוכנה בשם "zoom", ושרוב הסיכויים נעבור ללמוד למידה מקוונת, מהבית. בהתחלה שמחתי, איזה כיף, נלמד מהמיטה, לא נצטרך להתעורר מוקדם יותר או לבשל מראש או ללבוש בגדים אמיתיים שהם לא פיג'מה.

אך עד מהרה מאוד החלום הפך לסיוט.

העומס הלימודי גדל בטענה ש"גם ככה אנחנו לא עושים כלום", לפתע סילבוסים שלמים השתנו והתהפכו, נוספו מטלות רבות, הדרישות עלו. וללמוד במיטה זה לא באמת נוח אז אין ברירה, את יושבת על כיסא מול מסך 12 שעות ביממה.

ההבנה העמוקה שישראל היא כנראה לא אומת הייטק גדולה כי בכל זאת כל שיעור השאלה הכי נפוצה הייתה "שומעים אותי?".

דברים שנקלטו במצלמות וידאו שאולי היה עדיף שלא היינו רואים. התמודדות עם קריוקי בעשר בבוקר של השכנים.

ובכל זאת, שום דבר לא הכין אותנו לגזירה הנוראית מכל. ולא, אני לא מדברת על ביטול הפאנג'ויה או ימי הסטודנט אלא על הודעת היציאה לחל"ת. קחו לנו את הקפה, את הסיגריות, את החומוס בבניין רפואה, אבל אל תקחו לנו את הפרנסה.
הקושי הכלכלי בתקופה זו הביא אותי ואת חבריי  לספסל הלימודים לנקודות אפלות ופחדים אמיתיים.

שום דבר לא הכין אותנו לגזירה הנוראית מכל. ולא, אני לא מדברת על ביטול הפאנג'ויה. קחו לנו את הקפה, את החומוס בבניין רפואה, אבל לא את הפרנסה. זה הביא אותנו לנקודות אפלות ופחדים אמיתיים

חלקנו לא ידענו מאיפה נשלם שכירות, שכר לימוד, או אפילו כיצד נרכוש אוכל. בעקבות כך לא הייתה ברירה מלבד לחזור לגור אצל ההורים. ענין שיש לו השלכות משלו, הן רגשיות, הן נפשיות והן פיזיות.

בנוסף, רוב גדול של הסטודנטים מסתמכים על מלגות שבוטלו או לא המשיכו להתקיים במתכונת רגילה עקב המציאות החדשה.

הדבר היחידי שקצת נתן לי אוויר לנשימה זו המלגה שקיבלתי מקרן אייסף, אבל לצערי זה לא מספיק. אני ממש מקווה שהמדינה תבין שציבור שלם של סטודנטים נמצא בבעיה קשה, ויוכלו לסייע לנו כדי שלא נאלץ חלילה לנשור מהלימודים.

לסיכום, אינני יודעת מה יותר גרוע: גל החום המכה בנו, המצב הכלכלי של הסטודנטים, ריבוי השרים בממשלה או העובדה שתקופת המבחנים ממש קרובה. אבל מה שאני כן יודעת זה שרובנו מבינים שהסמסטר הזה די אבוד. יש לנו עוד הרבה מה ללמוד בהקשר ללמידה מקוונת ודווקא כסטודנטית לחינוך אני מבינה כמה הוראה טכנולוגית היא העתיד.

עדן בן אור לומדת לתואר דו-חוגי בחינוך שנה ב', ותרבות צרפת וצרפתית שנה א', באוניברסיטת תל-אביב,  מלגאית קרן אייסף

אחת ההתפתחויות המטרידות, שלא נָתַנּוּ לה את תשומת הלב הראויה, היא הודעת ארצות הברית כי תטיל סנקציות על "מתנחלים קיצונים שתקפו פלסטינים", אחרי שציפתה שישראל תעניש אותם, וזה לא קרה.

הודעה זאת עלולה להתברר כציון דרך במעמדה של ישראל, לא רק בעיני ארצות הברית, אלא בכלל.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

חודשיים עברו והכאב על אובדן חיי הנרצחים ונפילת הלוחמים לא שוכך, הערגה להחזרת כל החטופים לא מרפה, והזעם על אטימות הלב ושמחת ההרג של קיצוני  חמאס לא דועך.

עם זאת, חשוב מאוד לא להתעלם מן העובדה שההתקפה הרצחנית של חמאס על התושבים של עוטף עזה הייתה מזימה לרצוח לא רק את הגוף אלא גם את הנפש. מטרת העל של מלחמת הדת הקנאית של חמאס לא כל כך שונה מזו של החוגים הכי קיצוניים בין היהודים – הם רוצים תיאוקרטיה הומוגנית מהירדן ועד הים. אולי לכן התמקדו דווקא בישובים המלאים באנשים שקידמו שלום ודו-קיום. אם ניתן לחמאס להתנקש בחמלה שלנו, הם כבר ניצחו.

ג'ק גילרון הוא פרופ' אמריטוס ממכון לחקר המים ע"ש צוקרברג באונ' בן-גוריון, תושב באר שבע זה 31 שנה. הוא עוסק בחקר התפלה וטיפול במים ופעיל בנושאי אקלים וסביבה.