גם אם מנסים לעצום את העיניים, לא ניתן לפספס את המנהיגות הנשית העוצמתית בהפגנות המתקיימות בירושלים, תל-אביב ובגשרים ברחבי הארץ. עשרות תנועות וקבוצות נשיות מוחות נגד השחיתות והמשבר הכלכלי האדיר, אך גם נגד דיכוי ואי-שוויון, נגד רצח נשים ובעד שילוב הנשים במקומות של קבלת ההחלטות.

נשים צעירות ומבוגרות, בעלות מקצוע וסטודנטיות, אשכנזיות ומזרחיות, דוברות רוסית וערביות – כולן יוצאות בשעות הערב מהבתים שנמצאים במקומות שונים בארץ והולכות להפגין. האם אנחנו בפתחה של מהפכה נשית? כן ולא.

גם אם מנסים לעצום את העיניים, לא ניתן לפספס את המנהיגות הנשית העוצמתית בהפגנות המתקיימות בירושלים, תל-אביב ובגשרים ברחבי הארץ. האם אנחנו בפתחה של מהפכה נשית? כן ולא

נלחמות עבור מהפכה, לא נהנות מפירותיה

הנוכחות הנשית בהפגנות 2020 מורגשת היטב ויש מי שכבר מסיקה מכך מסקנות – כי מדובר במהפכה של ממש. "האם כבר לא תהיה דרך חזרה מהמקום העוצמתי הזה, האם הגברים כבר לא יוכלו להדיר את הנשים ממוקד קבלת ההחלטות בחיי המדינה שלנו", תהתה יעל דן באחת מתוכניותיה, כאשר דיברה עם לי ירון ושרי אהרוני. היא קיבלה תשובות מעודדות. כשמסתכלים על ההובלה הנשית בהתקוממות העממית נגד משפחת המלוכה הישראלית, שכבר הפכה לסמל של שחיתות וסיאוב, באמת שלא ניתן לדמיין שבעוד מספר חודשים שוב נדון בכך שאין נשים בקבינט הקורונה ואף תיק משמעותי לא ניתן לאישה.

אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו שהשתתפות נשית משמעותית במחאות ובהפגנות לא  בהכרח מביאה לשינוי, וכי פעמים רבות מספור בעבר נשים שהעזו ומחו, ואף הקריבו את עצמן למען טובת הכלל, מצאו את עצמן מושלכות לשולי הכביש כאשר שקע האבק והמהפכה הסתיימה.

כאשר נשים לא היו מאורגנות היטב, לא ידעו להציב דרישות קונקרטיות, ובעיקר – לא הציבו מנהיגות נחושה, הן גילו שהמצב "אחרי" מאוד דומה, או אף גרוע יותר מאשר המצב "לפני".

כאשר פרץ האביב הערבי, מיליוני נשים מצריות הציפו את כיכר תחריר ואת הכיכרות הראשיות בערים האחרות במצרים. סיקרתי את המהפכה בכיכר תחריר וראיתי כיצד סטודנטיות צעירות מהאוניברסיטה האמריקאית הסמוכה לכיכר, אך גם נשים שעטו ניקאב (רעלת פנים) שבאו משכונות העוני, עמדו כתף מול כתף ומחו נגד הנשיא חוסני מובארכ וזעקו "אירחאל" – לך.

ההיסטוריה מלמדת שהשתתפות נשית משמעותית במחאות לא בהכרח מביאה לשינוי. נשים רבות שהעזו ומחו, ואף הקריבו עצמן למען הכלל, מצאו את עצמן מושלכות לשוליים כששקע האבק והמהפכה הסתיימה

גם הן שילבו את הדרישות שלהן במחאה – ראיתי נשים שמחו נגד אפליה בשכר, ונשים שמחו נגד אלימות, ונשים שמחו נגד יוקר המחיה. כל הגוונים של החברה המצרית היו מיוצגים בכיכר, וכולם כביכול היו שם למען אותה המטרה. אך לאחר שהמטרה הושגה ומובארכ התפטר, אלימות אדירה נגד נשים מפגינות הפכה לשגרה, ורוב הנשים נאלצו לחזור לבתיהן. המצב בארץ הנילוס לא השתנה מהותית, גם אם קולם של הארגונים הפמיניסטיים חילוניים ודתיים נשמעים היום ביתר שאת.

לא חסרות דוגמאות מהעבר, המוכיחות שנשים אשר שיחקו תפקיד מפתח בעת המלחמה או המהפכה מצאו את עצמן מול שוקת שבורה לאחר מכן. בעת מלחמת העולם השנייה נשים אמריקאיות גוייסו לטובת המאמץ המלחמתי, עבדו במפעלים ועמדו לצד הגברים כשוות מול שווים. לאחר המלחמה גל השמרנות שטף את ארה"ב, הגברים הזדקקו למשרות שלהם, ואידאל של אישה-עקרת בית שוב חזר לאופנה. בעת מלחמת השחרור באלג'יריה נשים לחמו יחד עם גברים בשדה הקרב, היו חלק דומיננטי בארגונים המחתרתיים ואף הונצחו בסרטים עוצמתיים כגון "ג'מילה האלג'יראית", שהיה מבוסס על סיפור אמיתי של ג'מילה בוהירד, מהפכנית אלג'יראית שנלכדה, עונתה והוצאה להורג על ידי הצרפתים.

כולנו מנהיגות או אף אחת לא מנהיגה?

הגל הנוכחי של המחאות נגד בלפור מאופיין על ידי העדר המנהיגות. אין הנהגה, אז אי אפשר לעשות פרסונליזציה למחאה, לרדת לחייו של המנהיג או המנהיגה ולעשות קמפיין דה-לגיטימציה נגדו או נגדה. למצב הזה יש יתרונות ברורים, אך גם חסרונות משמעותיים.

אם אין הנהגה, יהיה קשה יותר לקצור את הפירות של המהפכה, לבנות על ההצלחות ולקדם שינוי אליו מייחלים המפגינים והמפגינות. דווקא הנשים שבולטות כל כך במחאה הזאת, נמנעות מלהציב מנהיגות ולהתייצב מאחוריה.

"כולנו מנהיגות, כולנו ביחד" – המנטרה הזאת עליה חוזרות המפגינות, מסוכנת מאוד. כי כאשר "כולן מנהיגות", אז אין באמת הנהגה. מי שחושבת שפוליטיקה היא עסק מלוכלך שכדאי להתרחק ממנו, בעוד שהמחאה זה עניין פשוט ומעשי יותר, שתחשוב שוב: אי אפשר להשפיע על המערכת ולא להיות בפוליטיקה. הפוליטיקה קשה יותר לנשים בישראל, אין בכך שום ספק, אך מי שלא נמצא, או יותר נכון לא נמצאת שם, ממש באולימפוס הפוליטי – לא תזכה להשפיע.

מי שחושבת שפוליטיקה היא עסק מלוכלך שכדאי להתרחק ממנו, בעוד שהמחאה זה עניין פשוט ומעשי יותר, שתחשוב שוב: אי אפשר להשפיע על המערכת ולא להיות בפוליטיקה

אין זה סוד שנשים נוהגות לפקפק בהישגיהן וביכולתן יותר מהגברים, בעוד שגברים אינם מהססים להפנות את אור הזרקורים אל עצמם, להתייצב במרכז ולומר "אני כאן. אני המנהיג. בואו אחריי". המצב הזה במיוחד נכון לישראל, בה עדיין קיימת הערצה ל"גנרל המושיע" וזלזול עמוק בנשים שמתיימרות להיות במרכז ולהנהיג.

האם נשים, שכל היום מדברות על כך שדווקא המדינות בהן יש נשים מנהיגות הצליחו יפה בהתמודדות עם קורונה, באמת יכולות לוותר על המנהיגות? אם יעשו כך, הן יבגדו בעצמן, באחיות, באימהות ובבנות שלהן. בזמן המחאות – הדלתות שתמיד היו סגורות נפתחות לזמן קצר. זה הזמן לקחת את המושכות בידיים, להשתמש בחלון ההזדמנויות הקצר ולקבוע עובדות לא רק בשטח, אלא גם בזירות הפוליטיות השונות. להיות מנהיגות.

קסניה סבטלובה היא מנכ"לית עמותת ROPES לשיתוף פעולה אזורי ועמיתת מחקר במכון ATLANTIC COUNCIL בוושינגטון, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת התנועה ומומחית לענייני מזרח התיכון.