בשכוך סערת יום העצמאות, הזכרון הראשון שלי מימי עצמאות הוא מהשנים הראשונות בבתי הספר היסודי. יום לפני ה"חג", המחנכת נהגה לדבר אתנו כמה מילים אודות ה"לא חג" הזה.

מדובר במדינה שקמה לא על אדני התורה וההלכה, הסבירו המחנכות, ככה שאין לנו סיבה לחגוג. בנוסף, הוסיפו חלק מהן בזלזול, איזו עצמאות יש כאן? אנו תלויים לגמרי בארצות הברית, ככה שגם מצד זה אין סיבה לחגוג. ובכלל, בזמננו אין סמכות לקבוע חגים, אפילו לו כן היתה סיבה לחגוג.

הזכרון הראשון שלי מימי עצמאות הוא מהשנים הראשונות ביסודי. יום לפני ה"חג", המחנכת דיברה על ה"לא חג" הזה. מדובר במדינה שקמה לא על אדני התורה וההלכה, הסבירה, ככה שאין לנו סיבה לחגוג

אנו שמחים שזכינו לשוב לארץ אבותינו, ארץ הקודש, אמרה המחנכת. שמחים שהתגשמה הנבואה הזו, שצפתה מאורע יוצא דופן בתולדות העמים: עם שב לארצו וללשונו אחרי אלפי שנים שבהן היה מפוזר בין הגויים. שמחים, כן, ברוך השם, אבל לא על המדינה. יום חופש? כן, יהיה מחר, כי ככה משרד החינוך מחייב.

"טוב לפחות", אמרה המחנכת המבוגרת בכתה ה', "שאין כבר מצעד". היא סיפרה לנו שעד לפני כחמש עשרה, נערכו מצעדים בכל שנה ביום העצמאות. חילות שונים בצבא צעדו במקום מרכזי עם כלי נשק, כשרבים באים לראות ולהנות.

"המצעד זה מפגן של כוחי ועוצם ידי", היא הסבירה לנו. זהו קיצור חרדי מקובל לפסוק בחומש דברים: "ואמרת בלבבך: כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", כלומר – אתה עלול להתגאות ולחשוב שהגעת להשגים בכוחך, במקום להבין שהשם יתברך ברך אותך. כשרוצים לציין מישהו שחושב בגאוותו שהוא עצמו אחראי להצלחה, מגיבים בבוז: "כוחי ועוצם ידי", ומאחלים לו נפילה מהירה, למען ילמד את הלקח.

הציונות כולה לוקה – אליבא דחרדים – ב"כוחי ועוצם ידי", והצבא על אחת כמה וכמה. מעזים לחשוב, ישמרנו האל, שחיילים מגנים בגופם על המדינה, ולא תופסים שההצלחות כולן משמים, ולימוד התורה הוא זה ששומר.

ובכן, נאנחה המורה לרווחה, טוב שביטלו כבר את המצעדים. תדענה לכן שסילקו פעם תלמידה מבית הספר, משום שהיא נסעה לירושלים לראות את המצעד. ברר…. מסכנה. שמחתי שאין מצעד ולא יסלקו אף חברה.

אותי אישית לא עניינו כלי נשק וגם לא חיילים צועדים. אלו ואלו היו כל כך רחוקים מעולמי המסוגר. טוב, אז נהנינו מהחופש, והבנו שזה לא חג ואין פה מה לחגוג. אם לומר את האמת זה לא העסיק אותנו הרבה. לא עלה בדעתנו לשים דגלים בשום מקום, לא בבית הספר ולא בבתים. הדגל ו"התקווה" היו ועדיין אסורים לבוא בקהלנו.

"המצעד זה מפגן של כוחי ועוצם ידי", הסבירה המחנכת. כשרוצים לציין מישהו שחושב בגאוותו שהוא עצמו אחראי להצלחה, מגיבים בבוז: "כוחי ועוצם ידי", ומאחלים לו נפילה מהירה, למען ילמד את הלקח

כשהייתי בכתה ה', ישבתי במרפסת עם אמי בליל יום העצמאות. אמי אשה חרדית כמובן, אבל בענינים אלו המכונים 'הַשְקוֹפֶה'  במלעיל (=השקפה), היא לא מהמצטיינות. סמלי המדינה כן מדברים אליה, אולי משום שאחיה הבכור שרת בצבא ואף נפצע אנוש במלחמת יום הכיפורים. היא גם מקשיבה הרבה לרדיו, מה שבדור החרדי הצעיר קורה מעט מאד. שירי הארץ השפיעו עליה, האווירה, הטקסים.

גרנו ברחוב ראשי בשכונה חרדית מובהקת. מולנו עברה חברה שלי, בת למשפחה פנאטית מאד. אביה היה ידוע בפעולותיו ובנאומיו האנטי ציוניים. היא קראה לי לשלום, ואז (אפילו עכשיו, אחרי עשרות שנים, אוחזת אותי לרגע צינה) אמא שלי, לא יודעת אם לומר "לתומה", קראה אליה ואיחלה לה בקול גבוה: "חג שמח!"

האוויר החם נעמד. רק החושך הסתיר את הסומק שעלה בלחיי. מה חג? מה שמח? אף חרדי לא מברך ב"חג שמח" ביום העצמאות. התביישתי מאד וגם פחדתי. מה אעשה אם חברתי תספר בכתה אודות חטאה של אמי? מה אעשה אם היא תספר לאביה על האיחול החתרני? זה היה בשבילי גרוע כאילו תפסו את אמי חלילה, בגניבה, או במעשה מביש אחר.

מה אגיד לכם? השם ריחם עלי. החברה היתה בעלת חוש הומור, והיא הניחה שאמי לועגת לחג ולציונות. "כן, חג שמח", צעקה בקול. זה שעשע אותה. בלי לראות את הבעתה, שמעתי את הלעג בקולה. ואמי? היתה מרוצה. את רואה? נבהלת כשאחלתי לה, והנה היא מאחלת חזרה. לא טרחתי להסביר לאמי שהאיחול החוזר היה ציני ולועג, ושבדרך נס חברתי פרשה גם אותה כלועגת. בשביל מה? העדפתי לעבור הלאה. אמי אינה משתכנעת בקלות, אם בכלל. ככה אז וככה היום.

למחרת בבוקר, כאילו לא הספיקה האפיזודה הזו, הוציאה אמי לאחותי ולי חולצות לבנות חגיגיות וחצאיות כחולות יפות, לא אלו של התלבושת האחידה. למה? כחול-לבן לבשנו בראשי חודשים, במסיבות בבית הספר. אבל היום חופש! "מה פתאום, אמא?" – שאלה אחותי. "לכבוד יום העצמאות. זה חג והוא שמח", ענתה אמא שלי. באותו רגע נכוויתי משוקו חם. אינני יודעת היום, ממרחק השנים, אם ידי רעדה במקרה, או שמא רציתי לקטוע בכוח את דברי אמי. איך שהוא, הטיפול בכוויה הרצינית הסיח את הדעת, את החג וגם את הכחול לבן.

מולנו עברה חברה שלי, בת למשפחה פנאטית. אביה נודע בפעולותיו ובנאומיו האנטי ציוניים, וקראה לי לשלום. ואז (אפילו אחרי עשרות שנים אוחזת אותי לרגע צינה) אמי, לא יודעת אם לומר "לתומה", איחלה בקול: "חג שמח!"

בגלל הכוויה לא הקשבנו ברדיו לחידון התנ"ך; זו היתה חוויה שממש חיבבנו, כל המשפחה. ידענו לענות על הרבה שאלות, וגם רשמנו על דפים את שמות המתמודדים והניקוד שלהם. בביתי כיום אין רדיו, ולא מקשיבים לחידון התנ"ך. הציבור החרדי הקצין בהרבה משהיה אז. מיותר לומר שאינני מאחלת לחברות של בנותי חג שמח ולא מציעה להן להתלבש חגיגי, על אף שההשקופה שלי – לא משהו; יכול להיות שזה פגם גנטי.

אסתר קופמן, בת 43. מזכירה בבית ספר באזור המרכז, ואם לשבעה ילדים. השתיים הגדולות נשואות והיא כבר סבתא. אוהבת מאד לשחות, בעיקר חתירה, פעם חלמה להיות מדריכת שחיה. כנראה לא יקרה בגלגול הזה. הגדרת הזהות הראשונה שלה, בעיני עצמה, היא 'אשה'. לפני אמא, לפני חרדית. קודם כל אשה.