במהלך אפריל חוותה דובאי רעידת אדמה קטנה: בתוך מוזאון הציוויליזציות המקומי נפתחה תערוכה המוקדשת לזיכרון השואה, ראשונה מסוגה במזרח התיכון. ביום השואה נערך שם טקס בהשתתפות דיפלומטים ישראלים, יהודים שמתגוררים במקום או מבקרים באיחוד האמירויות הערביות וגם אזרחים אמירתים שבאו מתוך תחושת הזדהות ואהדה לעם היהודי.
זמן קצר אחר כך פרצה האלימות בירושלים ובעזה, והרשתות החברתיות בערבית התמלאו בתגובות כמו "היטלר צדק" ובתמונות של צלבי קרס. חלק מהתגובות נשלחו למרחב הווירטואלי על ידי בוטים. רבות אחרות נכתבו על ידי אנשים אמיתיים שגדלו והתחנכו באווירה של הכחשת שואה ואנטישמיות.
האם רוחות השינוי שמנשבות באזורים שונים בעולם הערבי מסמלות את תחילתה של מגמה חדשה ביחס לשואה במזרח התיכון ולשינוי יסודי ביחסי יהודים וערבים? או שמדובר במיזם בודד במרחב שעד כה בחר להכחיש את השואה או להצדיק אותה? האם מה שמתחיל בדובאי נגמר בדובאי, או שמא מדובר במהפכה?
ללמוד, לדבר, להתקדם
"העניין הזה מאוד חשוב עבורנו, כיוון שחינוך על השואה וזוועותיה הוא התרופה הטובה ביותר נגד בורות" אומר אחמד עובייד אל-מנסורי, מייסד מוזאון השואה בדובאי. אל-מנסורי, תומך נלהב של הסכמי אברהם, מאמין שהשואה היא חלק משמעותי בתולדות האנושות ומאמין בכך שכולם צריכים להכיר וללמוד על שואת העם היהודי, גם כדי למנוע זוועות דומות בעתיד.
תמונות של אנה פרנק, פריטים מתקופת השואה, תמונות של חסידי אומות העולם בעולם הערבי שהצילו את היהודים והסברים על מכונת המוות הזדונית של הנאצים בערבית ובאנגלית – כך נראה במוזאון הייחודי הזה מבפנים.
לשואה יש שם ייחודי בערבית: אל-מחרקה אל-יהודייה. המילה מחרקה פירושה גם משרפה. יש גם מי שמשתמש במילה הולוקוס – אך במקרים רבים הביטוי הזה יהיה כתוב במירכאות וילווה בהכחשה נמרצת. אזכור של השואה ברשתות החברתיות בערבית בדרך כלל מעורר רגשות עזים ושטף של תגובות פוגעניות שנעות על הציר שבין הכחשה מוחלטת לבין הבעת צער על כך ש"היטלר לא השלים את מלאכתו".
לשואה יש שם ייחודי בערבית: אל-מחרקה אל-יהודייה. המילה מחרקה פירושה גם משרפה. יש גם מי שמשתמש במילה הולוקוס – אך במקרים רבים הביטוי הזה יהיה כתוב במירכאות וילווה בהכחשה נמרצת
לפני עשרים שנה, האינטלקטואל והעיתונאי המצרי אניס מנסור פרסם מאמר בעיתון המצרי "אל אוסבוע" ובו כתב: "העולם ידע שמה שקרה ליהודי גרמניה, פולין ורוסיה היה מוצדק. זה לא נכון שכל היהודים הם אוהבי שלום. יש ביניהם כת מתאבדת שאינה חפצה בחיים. הם מעוררים בבני אדם שנאה ועוינות, וכתוצאה מכך בני אדם פונים נגדם".
כאמור, לא מדובר בפליטת פה או באמירה קיצונית במיוחד – כך במשך עשרות שנים ניסו הערבים לפתור את הסכסוך הפנימי ביחס לשואת היהודים הנרדפים לבין קיומה של מדינת ישראל חזקה ומאיימת.
דווקא בגלל הרקע הקשה הזה, תערוכה שעיסוקה בשואה והנצחתה באיחוד באמירויות – מדינה ערבית צעירה שבתקופת השואה הייתה מושבה בריטית ולא חוותה את מלחמת העולם השנייה כמו מצרים, לוב, אלג'יריה, תוניסיה או מרוקו – מעוררת פליאה.
"אחמד עובייד אל-מנסורי, שיזם את התערוכה הזאת, הוא איש מדהים", אומר איתן נאה, שגריר ישראל באמירויות. "הוא אחד הסממנים הבולטים לפתיחות המקומית שבאה מלמעלה. האמירתים גאים להיות סובלניים, הם גאים מאוד בהחלטה ובפתיחות הזאת.
"הנושא פה של סובלנות קודם בצורה מאוד נמרצת בשנים אחרונות והוא הפך לאתוס לאומי, גאווה בהיותם עם סובלן והפתיחות לבני כל הדתות, הדתות האברהמיות אבל גם דתות אחרות – מקימים פה מקדש הינדי, למשל, אחד הגדולים מחוץ להודו".
המהירות שבה קורים דברים בדובאי מסחררת. רק לפני כשנה, אבו דאבי הודיעה על נכונותה לנרמל את היחסים עם ישראל, ומאז נפתחים בה בתי כנסת, מלונות מקבלים את חותמת הכשרות, נערכות חתונות ובר מצוות. גם זה חריג מאוד בנוף המזרח תיכוני החשדן והחושש משינוי, אך תערוכת השואה במוזאון הציוויליזציות היא אירוע שונה בתכלית.
במהלך עשרות שנים, מנהיגי העולם הערבי נהגו לשנן את הפרוטוקולים של זקני ציון וגם היום, כמעט מדי יום, מתפרסמים מאמרים על כך ש"הערבים צריכים לשלם על הטעויות של הגרמנים". הגישה הנוכחית היא לא פחות מערעור על הנרטיב המקובל.
"התפיסה של השואה הפכה לקריטריון העיקרי ביחס לתפיסות לגבי היהודים וכלפי ישראל", כתבו מאיר ליטבק ואסתר וובמן במגזין ההיסטוריה הישראלית בשנת 2006. "תנועות של הימין הקיצוני באירופה ובארה"ב אימצו את הכחשת השואה בחלק מהותי בפלטפורמות הפוליטיות שלהם.
"מספרם של מכחישי השואה גדל במהלך השנים, וכך גם התחכום והתעוזה שלהם. הרעיונות הללו מצאו תהודה בעולם הערבי בתופסת של מרכיב אחד נוסף: המחיר אותו הערבים נאלצים לשלם".
הרב אלי עבאדי, הרב הראשי של איחוד האמירויות, מספר על הסיבות שהובילו לבחינה מחדש של הנרטיב הזה בארצו: "למעשה, האנטישמיות בעולם הערבי איננה תופעה מקומית. מדובר בתופעה שבאה לכאן מאירופה. מי שניצל את התופעה הזאת לצרכיו הם אנשי האחים המוסלמים והג'יהאדסטים.
"כאן באמירויות רבים מרגישים מאוד רע עם זה שבמהלך שנים רבות הם הניחו לפרופגנדה שהייתה מקודמת על ידי האחים המוסלמים והגורמים הג'יהאדיסטיים להשתלט על השיח".
"התערוכה שמוקדשת לתולדות השואה מרגשת אותי מאוד. מדובר בהתחלה חדשה. איחוד האמירויות הופכת מהר מאוד למנהיגה הכי בולטת בקידום הסובלנות בעולם", מספר עבאדי, יליד לבנון שמדבר ערבית שוטפת. כעת הוא מחלק את זמנו בין ארה"ב לאמירויות ולדבריו, לרגע לא חושש להתהלך ברחובות של דובאי כאשר הוא חובש כיפה – שזה יותר ממה שיהודים רבים ברחבי אירופה ואף בארה"ב יכולים לומר על עצמם.
"כאן באמירויות רבים מרגישים מאוד רע עם זה שבמהלך שנים רבות הם הניחו לפרופגנדה שהייתה מקודמת על ידי האחים המוסלמים והגורמים הג'יהאדיסטיים להשתלט על השיח"
הפתיחה של התערוכה לוותה בגינויים חריפים ברשתות החברתיות בשפה הערבית. גולשים רבים האשימו את האמירויות בכך "שהיא רוצה להלבין את הפשעים של הציונים בעזה ובירושלים באמצעות התערוכה על שקר השואה". אחרים קראו לאמירתים "ציונים ערבים" והאשימו אותם בבגידה בעם הערבי.
אולם לא נראה שלפרצי השנאה הללו יש השפעה כלשהי על הנכונות של האמירתים להמשיך ולשבור את המוסכמות ולחתור תחת היסודות שהיו נראים כבלתי ניתנים לשינוי עד ממש לאחרונה.
לבקר באושוויץ ולרוץ לספר
אבו דאבי אולי מותקפת יותר מכולם והבולטת מכולם בעשייה, אך היא בהחלט לא פועלת בזירה הזאת לגמרי לבדה.
בשנת 2014, כאשר פרופסור מחמד דג'אני מאוניברסיטת אל-קודס לקח את הסטודנטים שלו לביקור באושוויץ, הוא לא שיער שבתוך זמן קצר חייו יהפכו לגיהינום. הוא פוטר מהאוניברסיטה, מאמרי ביקורת חריפים נכתבו נגדו בעיתונות הפלסטינית והערבית, מכוניתו נשרפה והוא קיבל איומים על חייו.
כעבור שש שנים, משלחת נוספת הגיעה מהמזרח התיכון לאושוויץ. בראשה עמד מוחמד אל-עיסא, יו"ר הליגה המוסלמית ואיש דת סעודי. למשלחת הצטרפו מנהיגים דתיים מ-28 מדינות מוסלמיות.
גם אל-עיסא ספג קללות ונאצות ברשת, אך לא היה ספק שארצו עומדת מאחוריו. כתבה גדולה אודות הביקור שודרה ברשת "אל ערבייה", הנהנית מתמיכה סעודית ופועלת באמירויות, ושינוי הכיוון סומן בבירור.
רבות נכתב לאחרונה על השינוי המשמעותי ביחס אל היהודים והיהדות בעולם הערבי – מקהיר ועד ביירות השלטונות דואגים לשקם את בתי הכנסת, מארחים משלחות יהודיות ומתחזקים יחסים קרובים עם ארגונים יהודיים בארה"ב.
בשנת 2017, משפחתו של אחמד הלמי, רופא מצרי שהוכר כחסיד אומות העולם, הסכימה לקבל את התעודה מ"יד ושם". ארבע שנים קודם לכן, כאשר הלמי הוכר בתור חסיד אומות עולם הראשון בעולם הערבי, המשפחה חששה מתגובות נגד וסירבה לקבל את ההכרה ואת התעודה.
![רינה שטיינפלד מ"יד ושם" מחזיקה בתעודה המכירה באחמד הלמי כחסיד אומות עולם, 30 בספטמבר 2013 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/07/AP4415098479-1024x640.jpg "רינה שטיינפלד מ"יד ושם" מחזיקה בתעודה המכירה באחמד הלמי כחסיד אומות עולם, 30 בספטמבר 2013 (צילום: AP Photo/Sebastian Scheiner)")
גלגלי היסטוריה זזים לאט, אבל במקרה הזה השינוי במגמה הכללית ניכר היטב, ואת העדויות לכך רואים גם ברשתות ובתקשורת. אל"מ (מיל.) יגאל כרמון, מייסד ונשיא מכון ממר"י לחקר תקשורת מזרח תיכונית, מזהה בשנים אחרונות הפתחה ניכרת בגילויי האנטישמיות בעולם הערבי.
"השינוי הוא אכן תשקיף של הפוליטיקה, אבל בממד החיובי. השלטון עצמו פונה לכיוון של שלום עם ישראל על בסיס שהוא מעבר לישראל: שלום בין-דתי, מפתח יוזמות בכיוון זה ושיתופי פעולה עם גורמים יהודיים ולא רק עם ישראלים – בהכרח גם רמת הגילויים האנטישמיים פוחתת באופן משמעותי", אומר כרמון.
ומה באשר לגילויי האנטישמיות ברשתות החברתיות במהלך המבצע הצבאי האחרון בעזה? "אזכורו של היטלר איננו נדיר מאוד בתקשורת הערבית, אבל לא הייתי מתייחס למה שמופיע ברשתות החברתיות כמשקף בנאמנות מגמות אמיתיות. הרשתות מועדות למניפולציות מסוגים שונים.
"אזכורו של היטלר איננו נדיר מאוד בתקשורת הערבית, אבל לא הייתי מתייחס למה שמופיע ברשתות החברתיות כמשקף בנאמנות מגמות אמיתיות. הרשתות מועדות למניפולציות מסוגים שונים"
"נסיבות כמו העימות הצבאי במבצע שומר החומות גם מחריפות באופן מיוחד את רמת ההתבטאויות האנטישמיות, אבל הנה עבר זמן מהמבצע וזה פחת שוב".
כבר בשנת 2009, כאשר התבטאויותיו הקשות של הנשיא האיראני מחמוד אחמדינג'אד על השואה הדהימו את העולם, מלך מרוקו, מוחמד השישי, אמר שהשואה "הינה אחד הפרקים הטרגיים בהיסטוריה המודרנית".
המלך גם התחיל לשתף פעולה עם תכנית מיוחדת שנועדה להפיץ את הידע ואת העובדות אודות השואה ברחבי מזרח התיכון. סבו של מוחמד השישי, המלך מוחמד החמישי, אף פעל רבות במהלך השואה על מנת להציל יהודים ופועלו מונצח גם במערכת החינוך במדינה.
גם בעיראק הדברים הולכים ומשתפרים בשנים האחרונות, מספר אדווין שוקר, איש עסקים שנולד בעיראק ומקיים קשר הדוק עם מולדתו.
"העיראקים רואים ביהודים משהו כמו נס כמעט. רבים נזכרים במה שהם קוראים לו עידן הזהב ובדו-קיום בין יהודים לערבים ומזהים קו ישיר בין ההצלחה וההתפתחות של עיראק ליהודים. רבים חולמים על כך שהיהודים יחזרו", אומר שוקר, מראשי הקהילה היהודית בבריטניה, שעד לאחרונה ביקר בעיראק, וטייל ברחובות ילדותו.
שוקר אינו מתכחש לעבר ולפרהוד, הטבח ביהודי עיראק ביוני 1941, וגם לא לרדיפת היהודים בשנות השישים כאשר עדיין התגורר בעיראק. ועדיין, הוא בוחר להאמין שגם שם מתחיל עידן חדש.
ארוכה הדרך לשינוי
אך למרות הביקורים באושוויץ, תערוכת השואה בדובאי והניסיונות של המרוקאים להנציח את השואה, יעבור זמן רב עד שההכחשה והעוינות יהפכו לקבלה והבנה.
ג'וזף בראודה, נשיא המרכז לתקשורת השלום התומך במועצה הערבית, מספר על התנגדות ממשית ומאורגנת לכל ניסיון של שינוי הנרטיב: "רבים באזור מסרבים להכיר בכך שהחינוך בנושא השואה חשוב. קיימת התנגדות מאורגנת לכך.
"לפני מספר שנים, כשרוב סטלוף, מנכ"ל מכון וושינגטון לחקר המזרח התיכון, עבד יחד עם עמית אמיץ שלו מתוניסיה על הנצחת חסידי אומות העולם התוניסאים, זרקו אבנים על ביתו ואיימו על חייו".
הוא גם מציע דרכים לשיפור המצב על ידי שיתוף פעולה עם השחקנים המקומיים. "היופי ברפורמות במערכת החינוך באמירויות ובמרוקו הוא שמדובר ביוזמה מקומית. המנהיגים בשתי המדינות הובילו את הדבר הזה מתוך אינטרס אישי. חומרי הלימוד שקיימים במערכת החינוך במרוקו בנוגע למורשת של יהודי מרוקו יכולים לשרת את צפון אפריקה כולה ולכלול גם התייחסות למורשת של יהודי לוב, אלג'יריה ותוניסיה.
"אפשר להשתמש ברשתות החברתיות ולפנות ישירות לבני אדם. בכל מקום יש אנשים אמיצים שמוכנים לעבוד, והם זקוקים לעידוד והשקעה על מנת שזה יקרה. אז חייבים לזהות התעניינות ולעודד אותה, לעצב נרטיב שמדגיש את החשיבות של הקשר בין ישראל למדינות ערביות וחשוב ביותר לעבוד עם הגורמים המקומיים שחפצים בכך".
"היופי ברפורמות במערכת החינוך באמירויות ובמרוקו הוא שמדובר ביוזמה מקומית. המנהיגים בשתי המדינות הובילו את הדבר הזה מתוך אינטרס אישי"
בראודה מודע היטב לקשיים הקיימים ולתגובות הנגד החריפות ביחס לשואה בפרט – והיחס ליהודים בכלל – במספר מדינות ברחבי מזרח התיכון. גם היוזמות שכבר קיימות בשטח לפעמים נתקעות או שיש להן נראות בעיקר במערב, ולא בקרב קהילות המקומיות.
האם נראה בעוד כמה שנים תערוכות שואה ולימודי שואה בבירות ערב נוספות? האם ההכרה בשואה תשים סוף לדה-הומניזציה של היהודים והישראלים במזרח התיכון? האם תהליך השינוי שמתרחש כעת בכמה מקומות בעולם הערבי יבשיל ויביא את האזור למקום סובלני ומכיל יותר?
איתן נאה מאמין שהשינוי נמצא רק בתחילתו: "כל מי שמבין וחי את האירוע מקרוב, עוד לא יכול לגמרי להבין את ממדיו, כי אנחנו עדיין בתוכו. אני מרגיש שקורה פה משהו. והחוויה המזרח תיכונית הזאת תעמיק ותתרחב".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו