אנו נוטים להתלונן בצדק על "השלום הקר" עם מצרים, ובשנים האחרונות גם עם ירדן. היחסים עם מצרים וירדן הם קריטיים לישראל. הם נשענים על שותפות אינטרסים אסטרטגית, ביטחונית וכלכלית, ושרדו עשרות שנים של אתגרים.

אולם תחושת השותפות הזו לא מחלחלת אל החברה המצרית והירדנית, להיפך, תחושות האנטי-נורמליזציה הן שמקבלות ביטוי רב יותר. במקרה של היחסים עם מרוקו, התמונה היא אחרת. היחסים האזרחיים נמשכו והחזיקו מעמד, גם כאשר היחסים המדיניים נותקו.

תחושת שותפות האינטרסים האסטרטגית עם ישראל לא מחלחלת לחברה המצרית והירדנית. להיפך, תחושות האנטי-נורמליזציה גוברות. ביחסים עם מרוקו התמונה אחרת. היחסים האזרחיים החזיקו מעמד, גם כשהיחסים המדיניים נותקו

חידוש היחסים המדיניים עם מרוקו הביא עמו הזדמנויות רבות:

• הזדמנות לחיזוק הקשר הבילטרלי במישור הכלכלי-עסקי והביטחוני-מודיעיני.
• הזדמנויות לפעול יחד עם מרוקו באגן הים התיכון ולקדם אינטרסים משותפים עם אירופה.
• אפשרות להסתייע במרוקו לקידום דיאלוג ושיח בין ישראל והפלסטינים.
• הזדמנות להסתייע במרוקו לפתיחת הדלת לאפריקה.

כל אלו הן הזדמנויות נפלאות וחשובות, שהיחסים עם מרוקו יכולים להעניק לישראל ולישראלים.

אולם נדמה כי התרומה הגדולה ביותר בחיזוק היחסים עם מרוקו היא האפשרות להציג לעצמנו ולאזור דגם אחר של מערכת יחסים עם מדינה ועם חברה מוסלמית – יחסים אזרחיים-תרבותיים. זו הזדמנות שנמצאת לכאורה מחוץ לשדה המדיני-פוליטי, בתוך השדה של הזהות והיחסים האנושיים, אבל יש לה פוטנציאל משנה מציאות.

אמת היא' שמערכת היחסים עם מרוקו כוללת גם היבטים מדיניים, כמו התמיכה האמריקאית בתביעות הריבונות של מרוקו במערב סהרה, שבאה יחד עם ההכרזה על חידוש היחסים הדיפלומטים עם ישראל. אך מערכת היחסים עם מרוקו אינה מדינית בעיקרה. היא אינה נשענת על תפיסת איום משותפת, כפי שהאיום האיראני מהווה נדבך חשוב ביחסים עם מדינות ערביות אחרות. אין אלו עסקאות נשק גדולות שמניעות את הגלגלים. לשמחתנו, בשנים האחרונות אלו לא אנשי הצבא ומערכת הביטחון שנותנים את הטון.

התרומה הגדולה ביותר בחיזוק היחסים עם מרוקו היא האפשרות להציג לעצמנו ולאזור דגם אחר של מערכת יחסים עם מדינה וחברה מוסלמית – יחסים אזרחיים-תרבותיים. זו הזדמנות שיש לה פוטנציאל משנה מציאות

בבסיס היחסים החמים עם מרוקו עומדות התרבות והזהות. עוד לפני שהוכרז על חידוש היחסים עם מרוקו, התקיימו יחסים בין ישראלים ומרוקאים. בישראל חיים קצת פחות ממיליון אזרחים מרוקאים. זו הקהילה המרוקאית השנייה בגודלה בעולם מחוץ למרוקו (אחרי צרפת).

תיירים ישראלים ביקרו במרוקו, רבים מהם בביקורי שורשים, אבל גם אחרים. אמנים ישראלים ותזמורות הופיעו וניגנו בפסטיבלים במרוקו. סרטים הופקו ביצירה משותפת. מרוקו קידמה את ההכרה בתרבות היהודית כחלק מהמורשת של המדינה, וגילתה נכונות לעסוק בזכר השואה. המימונה הפכה בישראל לחג לאומי שיצא את גבולות הקהילה המרוקאית.

כפי שניתן לראות, קשרים תרבותיים-אזרחיים-זהותיים נרקמו ונשמרו גם בתקופה בה לא היו יחסים דיפלומטיים בין המדינות, במידה רבה על בסיס הקרבה והקשר התרבותי-אזרחי-אנושי. וקשרים אלו מהווים בסיס איתן לבניית דגם של מערכת יחסים אחרת בין ישראל למדינות מוסלמיות, עכשיו כאשר יש יחסים רשמיים.

בפני לפיד ומשרד החוץ עומדת משימה חשובה – לבנות את התשתית הפורמלית והארגונית שתאפשר לאזרחים הישראלים והמרוקאים לרקום את הקשרים האזרחיים, התרבותיים והכלכליים הטובים ביותר. יש להגדיל את המשלחת הדיפלומטית לרבאט, לפעול לשדרוג הנציגות לדרג שגרירות, ולהניח תשתית הסכמית לשיתופי פעולה.

על משרד החוץ לבנות את הבמה עליה אמנים, תיירנים, ארגוני הסביבה, חקלאים, ארגוני נשים, מדענים, מכוני מחקר, משוררים ואחרים יכולים לעמוד בביטחה, לשלב ידיים ולפעול יחד כל אחד בתחומו, כל אחת בתחומה.

ואז, על משרד החוץ לבנות ולהציג את הסיפור של היחסים האזרחיים-תרבותיים כסיפור העיקרי של היחסים עם מרוקו. כסיפור האפשרי ליחסים בין יהודים ומוסלמים במרחב המזרח תיכוני.

בפני לפיד ומשרד החוץ עומדת משימה חשובה – לבנות את התשתית הפורמלית והארגונית שתאפשר לאזרחים הישראלים והמרוקאים לרקום את הקשרים האזרחיים, התרבותיים והכלכליים הטובים ביותר

להצגת דגם תרבותי-אזרחי של יחסים בין ישראל והסביבה המוסלמית יש פוטנציאל משנה מציאות לא רק בהקשר של היחסים בין ישראל ומרוקו. יחסים אזרחיים חיוביים וחמים בין ישראלים ומוסלמים במרחב זהו ניסיון שיכול להביא לשינוי תפיסות בקרב ישראלים לגבי האוכלוסייה המוסלמית בתוך המדינה ובאזור.

עדות לכך זיהינו גם במהלך כינון היחסים עם איחוד האמירויות. האמונה שניתן לחיות יחד, ליצור יחד, לשתף פעולה, היא בעלת כוח גדול. היא יכולה לסייע גם מול הפלסטינים. כבונוס נפלא, יחסים אזרחיים חמים עם מרוקאים יכולים לתרום גם למערכת היחסים בין היהודים עצמם, יוצאי מדינות ערב ויוצאי תרבויות אחרות, ולסייע לחברה הישראלית לבנות סיפור פנימי חדש גם בין חלקיה השונים.

ד"ר רועי קיבריק הוא מנהל המחקרים במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית