המשבר המחריף בלבנון מטריד עד מאד את הזירה האזורית, כמו גם הבינלאומית, ומייצר ניסיונות מרתקים שנועדו לסייע ללבנון, ובה בעת למנוע את חיזוק ההשפעה האיראנית במדינה.

בשבוע שעבר התקיים ברבת-עמון מפגש, נדיר יש לומר, בין שרי האנרגיה של מצרים, ירדן, לבנון וסוריה. במסגרתו הוסכם על מפת-דרכים שאפתנית ויצירתית, שתכליתה לספק ללבנון גז על מנת לייצר 450 מגאווט חשמל. הגז אמור להגיע ממצרים, דרך צינור הגז הערבי, והמימון ככל הנראה באמצעות הבנק העולמי.

המשבר המחריף בלבנון מטריד עד מאד את הזירה האזורית, כמו גם הבינלאומית, ומייצר ניסיונות מרתקים לסייע ללבנון, ובה בעת למנוע את חיזוק ההשפעה האיראנית במדינה

ובכן, במה דברים אמורים?

הרציונל בבסיס המהלך הנדון מתמקד באינטרס הברור למנוע אספקת נפט איראני, באמצעות מיכליות שיגיעו לחופי סוריה, ובכך יקרינו הישגיות לאיראן והחזבאללה, בזירה הפנים-לבנונית והאזורית. המהלך ניזום ונתמך על ידי וושינגטון, במעורבותו של סעד חרירי, ראש הממשלה הלבנוני לשעבר, שלא הצליח כזכור בניסיונו להקים ממשלה בביירות בחודשים האחרונים.

Energy ministers from Egypt, Jordan, Syria and Lebanon on Wednesday agreed a plan to bring gas and electricity to crisis-hit Lebanon at a meeting in Amman. https://t.co/nhpJmLUBgY

— The Arab Weekly (@ArabWeekly) September 8, 2021

הנתיב המסתמן: גז טבעי יוזרם ממצרים ללבנון (לטריפולי) דרך צינור הגז הערבי. צינור הגז המדובר הינו צינור יבשתי (חלקו הקטן תת-ימי), באורך כולל של 1200 ק"מ, שנועד ליצוא גז טבעי ממצרים לירדן, לסוריה ולבנון.

המגעים להנחת הצינור לעקבה בירדן החלו ב–1998 והושלמו ב–2003. מדובר במקטע שיוצא מאל עריש לטאבה, ומשם בצינור תת-ימי, באורך של 15 ק"מ, לעקבה. המקטע השני, מעקבה לאל רחאב, דרומית לגבול הסורי, הושלם ב–2005. המקטע השלישי חיבר את הצינור לתחנת חשמל ליד חומס בסוריה, וחלקו האחרון התחבר לטריפולי בצפון לבנון.

יש לומר, שהצינור לא פעל מעולם בתפוקה מלאה, הן מסיבות אנרגטיות (מגזר האנרגיה במצרים היה שרוי שנים לא מעטות במשבר חמור), והן מסיבות מדיניות-ביטחוניות, עקב פיגועים שבוצעו במקטעים שלו, בעיקר בסיני.

הנתיב המסתמן: גז טבעי יוזרם ממצרים ללבנון (לטריפולי) דרך צינור הגז הערבי. צינור הגז המדובר הינו צינור יבשתי (חלקו הקטן תת-ימי), באורך כולל של 1200 ק"מ, שנועד ליצוא גז טבעי ממצרים לירדן, לסוריה ולבנון

האתגרים העומדים בפני המתווה המסתמן לא מבוטלים:

• מדינית: הזווית הסורית מהווה מכשול משמעותי. מהלך מעין זה יעניק, ככלות הכול, לגיטימציה למשטר הסורי, תהליך שאמנם כבר מתרחש בחודשים האחרונים. זאת ועוד, הסנקציות האמריקאיות לא מאפשרות לממן פרויקט בו המשטר הסורי מעורב.
• כלכלית: עלות הפרויקט, יש להניח, לא תהא מבוטלת, כמו גם חוסר יכולתה של ממשלת לבנון לשלם על הסיוע המדובר. על כן מדובר באפשרות שהבנק העולמי יממן את המיזם. בכך ניתן יהיה גם לעקוף איכשהו את הסנקציות האמריקניות על משטר אסד (ככלות הכול, הזווית הסורית הכרחית לצורך הסיוע ללבנון במתכונת הנדונה).
• טכנית: סביר, שצינור הנפט הערבי איננו כשיר בחלקים שונים שלו, ויהיה צורך לבצע עבודות ובדיקות מתאימות.
• ביטחונית: יש להניח, שגורמים שונים ינסו לפגוע בצינור בניסיון לסכל את המיזם השאפתני, וחשוב מאד יהיה להבטיח את שלמותו של הצינור לאורך נתיב ארוך ומורכב.

למרות זאת, מדובר במתווה שמבחינות רבות הינו בגדר Win Win לכל המדינות המעורבות, ובראש ובראשונה לנוכח האינטרס המשותף לבלום את מדיניות החוץ האיראנית האסרטיבית באזור. זאת ועוד, לכול אחד מהשחקנים הנוגעים בדבר אינטרסים משלימים:

מצרים:

מצרים מקבעת את מעמדה כמרכז אנרגיה אזורי, מעמד שהתחזק עם הקמת פורום הגז האזורי, ויקבל כעת ביטוי מדיני-אסטרטגי-כלכלי מוחשי (אף אם לא מדובר בעסקה כלכלית מאד משמעותית), אם אכן ימומש.

ירדן:

המלך עבדאללה העלה את הרעיון בפני הנשיא ביידן, כך על-פי דיווחים שונים, בביקורו האחרון בוושינגטון. מיקומה האסטרטגי של ירדן בהקשר זה ימחיש את מרכזיותה, בנסיבות נחוצות מתמיד לבית המלוכה ההאשמי.

סוריה:

סוריה רואה בכך הזדמנות פז לחזק את הלגיטימיות של משטר אסד מבחינת הזירה האזורית והבינלאומית. כך גם מול הזירה הלבנונית. זה עלול אמנם ליצור לדמשק מבוכה מסוימת מול טהראן, אולם לא מדובר באתגר שלא תוכל לעמוד בו.

לבנון:

מבלי להיכנס מדי לשלל השחקנים הלבנוניים (למרות שמדובר בזווית בהחלט רלוונטית) מדובר במהלך אזורי–בינלאומי, שנועד לסייע למדינה, וממחיש את עניינה של הקהילה הבינלאומית בנעשה בלבנון. השחקנים החיצוניים המעורבים, כמפורט לעיל, אמורים לסייע לממשלה לצלוח את מגוון הקשיים והמכשולים.

ארה"ב:

מאליו ברור עניינה למנוע הישג איראני, כמו גם של חזבאללה, כולל האפשרות לרתום שורה של מדינות ערביות למהלך מדיני-כלכלי, שיכולות להיות לו השלכות חשובות גם בהמשך הדרך.

רוסיה:

אמנם סביר שלא תתלהב מהצלחתו של מהלך ביוזמה אמריקאית, אולם המסר הטמון בכך לחיזוק משטר אסד מפצה על כך. יש להניח, שגם מבחינתה בלימה מסוימת של מדיניות החוץ האיראנית באזור רצויה.

ומה מבחינת ישראל?

מדובר ביוזמה מדינית-אנרגטית מרתקת, שראוי לבחון אותה משתי זוויות עיקריות:

• המאבק מול איראן: מפגש אינטרסים, שמקבץ שורה של שחקנים כפי שמנינו לעיל, מהווה חדשות טובות מבחינת ישראל, ובמיוחד אם יתרום לבלימה, אף אם מוגבלת, של השפעתה בלבנון. מהלך מעין זה ימנע מן החזבאללה לחזק דימוי של "המושיע הלבנוני" וגם זה איננו מבוטל.
• הזווית האנרגטית: מוקדם (מאד) להעריך אמנם את ההשלכות של הפעלתו, או השימוש שייעשה בצינור הגז הערבי, על ישראל והאזור. אולם, יכול להיות בכך פוטנציאל מרתק לחלופות אפשריות נוספות של "מפת האנרגיה האזורית". אין להיחפז בהסקת מסקנות, אולם פוטנציאל יצירתי לכשעצמו איננו דבר של מה בכך.

לסיכום, מדובר בראשיתו של ניסיון שאפתני ויצירתי, בעל השלכות מדיניות וגם אנרגטיות לא מבוטלות. הקשיים והמכשולים מרובים, וסיכויי ההצלחה אינם ברורים כלל ועיקר. אולם כדאי "להתרווח במושב" ולצפות בהתפתחויות האפשריות. נשוב ונעדכן.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/