א.ב. יהושע, הסופר הישראלי הדגול שנפטר לאחרונה, היה אינטלקטואל ציבורי מהמעלה הראשונה. הוא גם היה אדם שמסוגל לשנות את דעתו, דבר נדיר בעידן העקשני שלנו, כאשר מעטים מוכנים להודות בטעות.

כך שזה מדהים שההספדים נטו להתעלם מהפרסה המרהיבה שביצע לפני חודשים מספר: בגיל 85, האיש שתמך במהלך חצי מאה שנים בפתרון שתי המדינות החליט שלא ניתן עוד להפריד את ישראל מהגדה המערבית.

מדהים שההספדים נטו להתעלם מהפרסה המרהיבה שביצע לפני חודשים מספר: בגיל 85, האיש שתמך במהלך חצי מאה שנים בפתרון שתי המדינות החליט שלא ניתן עוד להפריד את ישראל מהגדה המערבית

"ההתנחלויות הרבות מאוד וסיפוחה של ירושלים המזרחית שברו לדעתי את האפשרות לחלוקה סבירה והוגנת בין שני העמים בארץ ישראל", כתב בדצמבר ב"הארץ".

אני מרגיש חובה מוסרית להטיל ספק בפתרון שתי המדינות https://t.co/z2Q5bXtshI

— Haaretz הארץ (@Haaretz) December 13, 2021

קשה להפריז בחשיבותה של מסקנה כזו העומדת בלב ליבו של הוויכוח שקורע את החברה הישראלית לגזרים. זהו שיח מרתק באמת, כי הוא נוגע בחלק ניכר מהחוויה האנושית: היום יום, הפסיכולוגיה והפילוסופיה. כיצד ניתן להבטיח את ביטחונה של ישראל? מה טיבה של מדינה עצמאית? כמה חשובים הגבולות? מה טוב ליהודים? איך נחיה ביחד? כיצד בוחרים כיוון מחשבתי?

הדבר המרתק ביותר, אולי, הוא השאלה מה עושים כאשר כל האפשרויות גרועות, וצריך לבחור את הפחות גרועה? אנחנו לא בנויים לזה, אבל מדי פעם המציאות כופה את זה עלינו. ואז, כאשר בוחרים, איך להתגונן מפני המבקרים הפשטנים שיטענו תמיד שהבחירה, ובכן, גרועה?

הדבר המרתק הוא השאלה מה עושים כאשר כל האפשרויות גרועות, וצריך לבחור את הפחות גרועה? אנחנו לא בנויים לזה, אבל מדי פעם המציאות כופה את זה עלינו

אני חושב שזה מה שהכי היה מעניין את יהושע עצמו כהוגה דעות. ספריו – מ"המאהב" ועד "מר מני" ו"גירושים מאוחרים" ועד "שליחותו של הממונה על משאבי האנוש" – עוסקים בבחירות, ובאיך הכל קשור ושזור ולעיתים אף די מוזר.

אני מתייחס למשולש הבסיסי של הציונית העכשווית: רוב היהודים בישראל היו רוצים דמוקרטיה, שליטה על כל הארץ מהים עד הירדן (מסיבות ביטחוניות או אחרות), ומדינה יהודית. רק שניים משלושת אלה יכולים לדור בכפפה אחת; אין מנוס מלוותר על אחד מהם.

(הפלסטינים ניצבים בעצם בפני אותה בחירה ממש – אבל מר יהושע, למרות היותו הומניסט, פנה בעיקר ליהודים).

מאז שישראל כבשה את הגדה המערבית ועזה במלחמת ששת הימים, היה יהושע עקבי. כמו חברו בפנתאון הספרותי עמוס עוז, הוא האמין שהבחירה הנבונה היא לוותר על שלמות הארץ.

הוא בחר כך לא בגלל שלא העריך שהגדה המערבית  מועילה להגנה על רצועת החוף. ולא בגלל שחשב שליהודים אין טענה היסטורית (או דתית) לגיטימית על "יהודה ושומרון".

הוא בחר כך משום שהשטח מכיל מיליוני פלסטינים שלא ניתן לשלול מהם לנצח שוויון זכויות, כאזרחים אשר מצביעים בבחירות של הישות ששולטת בהם בסופו של דבר (וזוהי ישראל, לא "ממשלת" האוטונומיה של הרשות הפלסטינית).

ספריו של א.ב יהושע, כהוגה דעות – מ"המאהב" ועד "מר מני" ו"גירושים מאוחרים" ועד "שליחותו של הממונה על משאבי האנוש" – עוסקים בבחירות, ובאיך הכל קשור ושזור ולעיתים אף די מוזר

הדבר המוסרי הוא להפסיק את מעמדם הנחות של  הפלסטינים בגדה. והתוצאה המעשית קשורה לכך שבין הים לנהר כבר כיום יש רוב ערבי קטן. שוויון פירושו קץ מדינת היהודים. זו העמדה הקלאסית של השמאל הישראלי הציוני (שחלקו  מכנה את עצמו "מרכז"). קצת אירוני שזה נחשב ל"שמאל" – כי לצד ההעדפה לא להיות קלגסים, מדובר בניסיון להציל תנועה לאומית, היא הציונות.

מתנגדים לזה שני כוחות ראשיים. הראשון הוא הימין הישראלי, אשר (כשהוא כן עם עצמו) מאמין שבעצם כן ניתן לדכא את הפלסטינים לנצח. והשני הוא הסרבנים הפלסטינים שיודעים שאין זה נכון, חושבים שהזמן פועל לטובתם ומבקשים להרוס את הציונות. בני ברית מוזרים, ולא לגמרי מודעים. אלוהים, כמה שהימין הישראלי טיפש.

יש כוח שלישי שמתנגד לחלוקה, והוא השמאל הקיצוני האנטי-ציוני. קבוצה זו מתנגדת ללאומיות באופן כללי – כמנהג השמאל העולמי – ואצלנו מעדיפה מדינה דו-לאומית בכל פלסטין ההיסטורית, עם זכויות שוות לכל. לא אכפת להם, בלשון המעטה, שהדבר כרוך גם בסופה של מדינת היהודים.

בישראל הדוגלים בזה הם מיעוט קטנטן – אבל זו הקבוצה הקרובה ביותר לתפיסה שבה דגל יהושע לקראת סוף ימיו. אני חושב שהוא היה מכחיש את זה, אבל ההיגיון מצביע לשם באכזריות.

"הזהות היהודית (יהיה פירושה אשר יהיה) התקיימה במשך אלפי שנים כמיעוט קטן בקרב עמים גדולים ועצומים, ולכן אין כל סיבה שהיא לא תמשיך להתקיים גם במדינה ישראלית למרות שחי בה מיעוט פלסטיני גדול מאוד, עד שניתן לכנותה דו־לאומית", כתב יהושע.

יש כוח שלישי שמתנגד לחלוקה, והוא השמאל הקיצוני האנטי-ציוני. קבוצה זו מתנגדת ללאומיות באופן כללי – כמנהג השמאל העולמי – ואצלנו מעדיפה מדינה דו-לאומית בכל פלסטין ההיסטורית, עם זכויות שוות לכל

לא נראה לי, בכלל. ישראל שכזאת תהיה מסוכסכת עם עצמה מהשנייה הראשונה. הימין ייאבק נגד מתן זכויות שוות לפלסטינים, ויסבך את ישראל בהאשמות לגיטימיות יותר ויותר על היותה משטר אפרטהייד; זה כבר החל. לאחר תקופה של בידוד בינלאומי וסכסוכים פנימיים שוויון יגיע, ואז היהודים המשכילים והעשירים יותר יימלטו מכאן.

ישראל כזו תהיה כלבנון, כאשר היהודים מלוהקים בתפקיד הנוצרים המרונים: פעם היו דומיננטיים, והם כיום מיעוט שעדיין משגשג אך כמעט נטול השפעה פוליטית.

מעניין שפעם גם המרונים עמדו בפני האפשרות של בחירה במדינה לא ערבית קטנה יותר אך יציבה יותר (הצרפתים הציעו להם מדינונת נוצרית מביירות ועד ג'ונייה). בהעדפתם לקבל את כל הארץ הם התאבדו לאומית. נראה שהיהודים לא למדו מזה.

הוויתור של יהושע לימין – והתיישרות המרומזת לשמאל הקיצוני – הייתה מיותרת. חלוקה עדיין אפשרית. רוב מקרב חצי מיליון המתנחלים היהודים בגדה המערבית נמצאים סמוך לקו הירוק ואפשר להכילם בישראל על ידי תיקונים מזעריים לגבול. את השאר, כ-100,000 אשר חיים עמוק בתוך שטח הגדה, יש להחזיר לישראל.

לחילופין, אולי מי שחי עמוק בפנים צריך לקבל זכות להישאר בפלסטין. זה יהיה מסוכן עבורם, בלשון המעטה, אבל באופן עקרוני, אם יש ערבים בישראל, אז הפלסטינים צריכים להיות מסוגלים לקבל מיעוט יהודי בקרבם.

ישראל דו-לאומית כזו תהיה כלבנון, כאשר היהודים מלוהקים בתפקיד הנוצרים המרונים: פעם היו דומיננטיים, והם כיום מיעוט שעדיין משגשג אך כמעט נטול השפעה פוליטית

מאמר המערכת של "הארץ" לפני כמה ימים קרא ליהושוע "האיש שסירב להתייאש". אינני נוהג לדבר סרה במתים, אבל אני חושש שהכותרת לא מדויקת. בעניין הציונות, הסופר הדגול התייאש גם התייאש, אם כי ברהיטות.

זו מורשת דור המדינה, והוא היה מנסחה הטוב ביותר: אין לוותר לעצמך https://t.co/LsS49IxnQu

— Haaretz הארץ (@Haaretz) June 15, 2022

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com