בפרק הקודם: אני יושב ליד החלון, השדה חשוך, על הקרקע צלליות של מטוס או שניים בחניית לילה, לא רואים אורות של טרמינל. וולקאם טו ח'רטום ליידיס אנד ג'נטלמן. עוד דקה או שתיים אני מרגיש את היד החמה של סטפני מחזיקה חזק את יד שמאל שלי, מנסה להרגיע אותי בלי לומר מילה. אני נצמד לחלון. השעה המקומית – חצות. אני חושב על הנוסע המסכן שמנסה לשרוד התקף לב מאסיבי, כשכל מה שיש בסביבה הוא בית חולים בח'רטום.

*  *  *

המטוס עוצר. אמבולנס אזרחי עם סימן "הסהר האדום" וכיתוב בערבית כבר חונה על המסלול. טרקטור ישן גורר גרם מדרגות אל עבר הדלת הקדמית בצדו השני של המטוס, ושני ג'יפים צבאיים ישנים, עודפי צבא סובייטי, מלווים את הטרקטור. אחד מלפנים והשני מאחור.

המטוס עוצר. אמבולנס אזרחי עם סימן "הסהר האדום" וכיתוב בערבית כבר חונה על המסלול. טרקטור ישן גורר גרם מדרגות לדלת הקדמית ושני ג'יפים צבאיים ישנים, עודפי צבא סובייטי מלווים אותו

הדלת הכבדה של המטוס נפתחת. שלושה אנשי רפואה מקומיים עוברים במעבר הרחוק ממקום מושבי כשהם ממהרים אל עבר ירכתי המטוס, אל המטבח, שם שוכב הנוסע שנלחם על חייו.

סטפני  מחבקת אותי just in case. אל תשכח, אנחנו בדרך חזרה לפילי אחרי שבוע ספארי בקניה, תן לי לדבר ואתה "תמשיך לנמנם". sounds like a plan, אני לוחש לה ומחייך. הפנס המהבהב באדום מסמן את מיקומו של האמבולנס החונה מתחת לכנף שמאל בקרבת היציאה הקדמית מהמטוס.

אני מקווה שאנשי המשטרה המקומיים לא יטרחו לעלות אל המטוס ולא יבקשו לבדוק את דרכוני הנוסעים. אלוהים, עשה שימהרו לסיים וכולנו  נלך לישון, גם הם, הסודנים.

אני משלב אצבעות עם בחורה שהכרתי רק לפני ההמראה מניירובי והיא כבר  מניחה בטבעיות רבה את ראשה על כתף שמאל שלי מנסה להרגיע אותי כשמבינה שאני במצוקה.

ואני, הראש, הראש חושב רק על דבר אחד – מה קורה אם התסריט לא עובד. אני נזכר בסדנת שבי שתיעדתי  במהלך שירותי בצבא, לפני שנים. היה מפחיד. משהו במגע של סטפני מנחם, מרגיע.

ואכן כחצי שעה לאחר הנחיתה, כשהאלונקה עוברת בדרכה חזרה אל עבר דלת המטוס הפתוחה לרווחה, והצוות הרפואי יורד מהמטוס – אפשר להניח כי המשטרה הסודנית כבר לא תעלה לבדוק את זהות הנוסעים, גם הסודנים רוצים לסיים את הסאגה וללכת לישון.

אני משלב אצבעות עם בחורה שהכרתי רק לפני ההמראה מניירובי והיא כבר  מניחה בטבעיות רבה את ראשה על כתף שמאל שלי מנסה להרגיע אותי כשמבינה שאני במצוקה

הדיילת עוברת ומחלקת מים לנוסעים.

אני מנסה ליצור קשר עין עם עמיקם, אני רואה אותו יושב מספר שורות מאחור, יושב ומנמנם.

הקברניט מעדכן במערכת הכריזה של המטוס. אני נדרך. "לצערנו," הוא מסביר, "הנוסע נפטר בטרם הספיק להגיע אל בית החולים המקומי, ורופא שעלה למטוס קבע את מותו. יחד עם זאת חוקי התעופה הבינלאומיים מחייבים אותנו להשלים כאן, במקום,  חקירה קצרה של חוקר מקרי מוות מקומי,  וכשזה יסיים, נוכל לצאת לדרכנו".

However, בגלל העיכוב הלא מתוכנן הצוות חרג כבר משעות הטיסה המותרות על-פי חוקי התעופה הבינלאומיים הוא מוסיף, ולכן לא נוכל להמשיך את הטיסה ללונדון, מרחק של עוד כשבע שעות טיסה. אנחנו ננחת בלרנקה שבקפריסין, מרחק טיסה של רק שלוש שעות. נציגינו בשדה התעופה שם ידאגו לכם להמשך הדרך, סידורי לינה, אוכל וטיסות המשך.

סטפני מחייכת. גם אני. כנראה שהנוסע במותו ציווה לנו את החיים, ובקרוב נברח מכאן.

סטפני מוציאה טייפ ווקמן עם אוזניות ומציעה לי אוזניה אחת מהשתיים – "אני אוהבת מאד את לאונרד כהן". נשענת עלי ומציצה בחלון.

סטפני מחייכת. גם אני. כנראה שהנוסע במותו ציווה לנו את החיים, ובקרוב נברח מכאן. סטפני מוציאה טייפ ווקמן עם אוזניות ומציעה לי אוזניה אחת מהשתיים – "אני אוהבת מאד את לאונרד כהן". נשענת עלי ומציצה בחלון

כבר כמעט שתיים לפנות בוקר בח'רטום. האור במטוס כבה. המנועים מותנעים, מערכת המיזוג מתחילה שוב לעבוד.  ללרנקה נגיע בעוד שלוש שעות ועשר דקות. הללויה. מתנגן לו באוזניות שלנו, הללויה Hallelujah, Hallelujah, אוי סוזן, ציפור על תיל, Dance Me to the End of Love.

אני מחזיק את ידה של סטפני, סוג של אינטימיות שנולדה בסיטואציה לא צפויה, בשדה תעופה שכוח אל, באמצע הלילה על אדמת אויב, ואני מספר לה על הזריחה שראיתי בסומליה בנמל על המזח לפני כמה ימים. שכבתי אז קפוא ונזהר שלא להזיז יד או רגל, שלא לחטוף בעיטה מחייל מרינס שעמד מעלי עם רובה מכוון. "את הזריחה בלרנקה נראה יחד" היא אומרת בחצי חיוך. Hallelujah.

נים לא נים, לאונרד כהן מסיים ומאריה קארי מתחילה. שקט במטוס. רק נהמת מנועים מונוטונית והבהוב של הנורות האדומות בקצה הכנף של הציפור הגדולה שחזרה לשייט בגובה של 30,000 רגל בדרכה ללרנקה שבקפריסין.

סטפני נרדמת. לא בטוח כמה זמן ישנתי אני זוכר שקולו הסמכותי במבטא בריטי של הקפטן מעיר אותי כשהוא מכריז על תחילת ההכנות לנחיתה. הדיילת עוברת ומבקשת ליישר את גב המושב. בוקר טוב סטפני, השעה כבר כמעט חמש, בוקר של יום חדש. קו אור אדום של קרן שמש ראשונה באופק מעל קפריסין. "בוקר טוב" מחייכת אלי השכנה. "הבטחתי לך שנראה יחד את הזריחה".

אני מחזיק את ידה של סטפני, סוג של אינטימיות שנולדה בסיטואציה לא צפויה, בשדה תעופה שכוח אל, באמצע הלילה על אדמת אויב, ואני מספר לה על הזריחה שראיתי בסומליה בנמל על המזח לפני כמה ימים

גלגלי המטוס נחבטים במסלול. אנחנו בלרנקה. נציגי חברת התעופה כבר מחכים לנו באולם הנוסעים הנכנסים, את סטפני ואמה אני לא רואה כאן כבר. אנחנו אוספים את ארגזי הציוד שלנו ומעמיסים אותם על אוטובוס, אחד מהאוטובוסים שמחכים לנוסעים שנחתו כאן במפתיע בשעת בוקר מוקדמת של אור ראשון.

נסיעה קצרה של כחמש-עשרה דקות משדה התעופה, ואנחנו נכנסים למלון גדול היושב לשפת הים. המקום נראה כמו מחנה נופש למשפחות עם ילדים, מתקני שעשועים ובריכות שחיה. המקום סגור בחורף, ולכן ההתארגנות של הנהלת המקום יחד עם חברת התעופה לפתוח ולהפעיל את המקום גם אם במתכונת מצומצמת – מרשימה.

אנחנו נרשמים בקבלה מקבלים חדרים ואני שוב מחפש את סטפני ואמה. לא באמת נפרדנו עדיין.  כנראה שהן הגיעו באוטובוס אחר ועלו כבר לחדרן. אראה אותן מאוחר יותר, כשנצא חזרה לשדה בדרך ללונדון.

דבר ראשון שאני עושה כשנכנס לחדר במלון שעל שפת הים בלרנקה, הוא להתקשר הביתה להרצליה. הבנות מחכות לי שאגיע אחר הצהריים כשהן לא מודעות לטוויסט בעלילה. שש בבוקר בקפריסין, שש בבוקר גם בהרצליה, נעמי עונה לטלפון מנומנמת. אני מספר לה בקיצור את עלילות הלילה ומסביר שכנראה החזרה לתל-אביב תידחה ביממה. "זאת לא תהייה הפעם האחרונה שהבנות תתאכזבנה", היא מסכמת את השיחה.

בשעת בוקר מאוחרת ולאחר שינה של שעתיים ומקלחת חמה וארוכה, אני לוקח את התרמיל ויורד ללובי לארוחת בוקר מאוחרת. פקידת הקבלה מבקשת מהנוסעים המיועדים להמשיך בדרכם ללונדון בטיסה של 13:30 להגיע מיד ללובי – ההסעה לשדה התעופה ממתינה כבר. נשתה את הקפה כבר בשדה.

6 בבוקר בקפריסין ובהרצליה, נעמי עונה לטלפון מנומנמת. אני מספר לה בקיצור את עלילות הלילה ומסביר שכנראה החזרה לת"א תידחה ביממה. "זו לא תהייה הפעם האחרונה שהבנות תתאכזבנה", היא מסכמת

את סטפני ואמה כבר לא ראיתי יותר. גם לא את טי-שירט שלי עם הלוגו של NBC News Tel-Aviv, שלושתן כנראה עד היום בפילדלפיה.

חנני רפופורט בעברו מנכ״ל חברת התקשורת ״JCS אולפני הבירה״, מפיק ברשתות הטלוויזיה האמריקאיות ABC News & NBC News וזוכה פרס EMMY לכתבת חדשות לטלוויזיה. כיום סבא במשרה מלאה ומספר סיפורים מנקודת מבט מאד מאד אישית. תמונות הסטילס צולמו על ידו במהלך עבודתו, אלא אם צוין אחרת.