א' לקתה בדיכאון, בפעם הראשונה בחייה, לאחר שפוטרה בסגר השני של הקורונה. אחרי כעשרה חודשי אבטלה היא מצאה עבודה חדשה, אבל הדכדוך והמועקה, התקפי החרדה ותחושת החידלון, רק הלכו והתעצמו, נגסו בתפקוד היומיומי שלה ודלדלו את מעט כוחותיה.

כשניסתה לקבוע תור דרך קופת חולים לפסיכולוג/ית באזור מגוריה, נאמר לה שתצטרך להמתין חודשים. כמה? המוקדנית לא ידעה לענות. "השירות בקהילה בקריסה", אמרה לה בצער רופאת המשפחה. "אני יכולה לרשום לך בינתיים פרוזאק. אם יש לך מחשבות אובדניות, לכי לחדר מיון".

כשניסתה לקבוע תור לפסיכולוג/ית, נאמר לה שתצטרך להמתין חודשים. "השירות בקהילה בקריסה", אמרה לה בצער רופאת המשפחה. "אני יכולה לרשום לך בינתיים פרוזאק. אם יש לך מחשבות אובדניות, לכי לחדר מיון"

גם דרך הביטוח המשלים לא מצאה א' מטפל זמין. בלילה קשה אחד, שבו ביקשה את נפשה למות, היא הלכה למיון. הפסיכיאטרית שפגשה החליטה לא לאשפז אותה, המליצה על המשך טיפול בקהילה, וציידה אותה בינתיים במרשם של… פרוזאק.

הפרוזאק לא עזר, והדיכאון העמיק. א' המיואשת ניסתה למצוא מענה בשוק הפרטי, והתברר שגם שם "כל העמדות תפוסות". מטפלים פרטיים מוצפים על ידי מי שלא מוצאים מענה בשירות הציבורי, והמחירים בהתאם לכללי הביקוש הגבוה וההיצע הנמוך. א' לא יכלה לעמוד בהם.

מצבה העגום של מערכת בריאות הנפש בישראל עלה לכותרות ולסדר היום הציבורי מאז הקורונה. הסגרים, הבידודים, החרדה מהמחלה, חוסר הוודאות האישי – חשפו ביתר שאת את התשתית הרעועה של המערכת. יום בריאות הנפש, המצוין היום ברחבי העולם, הוא הזדמנות לבחון כיצד אנו מתמודדים עם הנושא ומה ניתן לעשות כדי להוביל לשיפור.

למרבה הצער, החוליים שצפו בשנתיים האחרונות רק משקפים את הבעיות הכרוניות של המערכת.  זה שנים שגורמי המקצוע מתריעים על הליקויים המהותיים בה, אך עד היום לא ננקטו צעדים משמעותיים לתקנם.

הן מבקר המדינה והן המועצה הלאומית לבריאות הנפש (המייעצת למשרד הבריאות), הצביעו על כשל בפיקוח ובבקרה של המשרד על קופות החולים, שאמורות לספק למבוטחיהן את השירותים הנדרשים מאז הרפורמה שהעבירה את התחום לאחריותן ב-2015.

לפי הדוחות שפרסמו, אין מעקב שיטתי אחר המשאבים והתשומות שהקופות מקצות לתחום בריאות הנפש ואין כלל איסוף מידע לגבי השפעת הטיפול שניתן ותוצאותיו.

לפי הדוחות שפרסמו מבקר המדינה והמועצה הלאומית לבריאות הנפש, אין מעקב שיטתי אחר המשאבים והתשומות שהקופות מקצות לתחום בריאות הנפש ואין כלל איסוף מידע לגבי השפעת הטיפול שניתן ותוצאותיו

בהתחשב בכך, לא מפתיע שהמצב בשטח בכי רע. המחסור העמוק בכוח אדם מקצועי מביא, כאמור, לזמני המתנה ארוכים מנשוא. גם מי שנתונים במצוקה חריפה עלולים לחכות שנה לטיפול, ולעיתים אפילו לאבחון ראשוני.

למרות שהמצב גרוע בכל רחבי הארץ, הבעיה חריפה במיוחד בפריפריה, בחברה הערבית ובקרב קבוצות מיעוט אחרות. למעט חדרי מיון ובתי חולים פסיכיאטריים, המערכת אינה מסוגלת לתת מענה לפניות דחופות. על מעקב יזום או ביקורי בית, שנחשבים לכלים אפקטיביים במיוחד, אין בכלל מה לדבר.

הטיעון השגור בפי מקבלי ההחלטות לגבי מצבה של מערכת בריאות הנפש הוא שהתקציבים מוגבלים ויש לקבוע סדרי עדיפויות. אבל בפועל סביר להניח שדווקא חיזוק המערכת באמצעות הקצאת משאבים נוספים יוביל לחיסכון בעלויות ולא להגדלתן – הן בטווח הקצר, כל שכן בטווח הבינוני והארוך.

בעיות הנפש מרוכזות פחות בסוף החיים מאשר בעיות הגוף, ולכן הן פוגעות יותר באנשים במהלך שנות העבודה שלהם – מה שמוביל לעלויות כבדות למשק כולו. מעבר לכך, היעדר מענים מהירים, כגון אבחונים, זמינות של מטפלים, מעקב אחר הפרט ועוד – גורר בסופו של דבר פתרונות יקרים בהרבה, כמו אשפוזים פסיכיאטריים ועלויות שיקום.

מדוע בריאות הנפש בישראל כל כך מוזנחת? חלק מהסיבה הוא בוודאי אינרציה וראייה לטווח קצר, שמאפיינת את כלל המערכת הציבורית בישראל, אך יש גם גורמים ממוקדים יותר.

על אף השיפור הניכר במודעות הציבורית לתחום בריאות הנפש, עדיין רווחת הדעה הקדומה משוללת היסוד וההרסנית שלפיה בעיות נפשיות פחות "רציניות" או "ממשיות" מבעיות פיזיות מובהקות, וניתנות בחלק גדול מהמקרים לפתרון על ידי אחריות אישית וכוח הרצון של הפרט. תפיסה כוזבת זו אולי יכולה להסביר מדוע תחום בריאות הנפש עדיין פועל במידה רבה כ"חצר האחורית" של מערכת הבריאות הממלכתית.

על אף השיפור הניכר במודעות הציבורית לתחום בריאות הנפש, עדיין רווחת הדעה הקדומה משוללת היסוד וההרסנית שלפיה בעיות נפשיות פחות "רציניות" או "ממשיות" מבעיות פיזיות מובהקות

בדיקת דם פשוטה יכולה לזהות התפתחות של סוכרת או גורמי סיכון למחלות כרוניות אחרות – ומכאן קצרה הדרך לטיפול מניעתי או תרופתי. לעומת זאת, אבחון וטיפול מדויק בבעיות נפש, שעלולות להפוך כרוניות ואף מסכנות חיים, הם תהליך מורכב הרבה יותר ומצריך זמן, אורך רוח,  וכאמור שינוי גישה שיאפשר לספק מענה אנושי ויעיל הנחוץ לאנשים כה רבים.

יש לקוות שהשנתיים האחרונות לימדו את כולנו, ובעיקר את מקבלי ההחלטות, כי "דין דיכאון כדין סוכרת" והגיע הזמן להתייחס לבריאות הנפש כאל תשתית לאומית שיש להשקיע בה לטווח הארוך ובראייה רחבה, ולא כספח עודף המתקיים בשולי מערכת הבריאות הממלכתית.

ומה עם א'? לאחר חודשים ארוכים שבהם לא זכתה לסיוע שנזקקה לו, מצבה החמיר והיא הגיעה לאשפוז פסיכיאטרי. ייתכן מאוד שאותו אשפוז יכול היה להימנע, אם הייתה זוכה לטיפול תרפויטי ותרופתי מתאים בשלב מוקדם הרבה יותר.

רועי מאור הוא מנהל פיתוח מדיניות ומחקר בעמותה "121 – מנוע לשינוי חברתי". קודם לכן שימש למעלה מעשור בתפקידי מנכ"ל, סמנכ"ל חבר ועד ויועץ של ארגונים בתחומי זכויות אדם, תקשורת, אזרחות משותפת וחינוך, וליווה את הקמתם של מספר ארגונים לשינוי חברתי. בעל תואר שני בהיסטוריה.