ב־5 ביוני 1985 צה"ל נסוג לרצועת הביטחון בלבנון. באותו יום התנוססו הספרות 1,095 על "הטירה" שליד קיבוץ געש. כל מי שנסע באותן שנים בכביש החוף לא יכול היה להתעלם מהספרות המתעדכנות בעלות הפונט השחור על הרקע הצהוב, מה ששיווה להן מראה דיגיטלי.
הרעיון "לספירת הימים" היה של רמי מורן, חבר קיבוץ געש ובמלאות שלוש שנים לפרק הראשון במלחמה המיותרת ההיא, הסתיימה גם הספירה. לציון המאורע החליטו כמה אומנים לקיים תערוכת מחאה במבנה המוזר והנטוש משנות ה־30.
האומנים הזמינו כותבים להשתתף באירוע שכונה "חציית גבול – שלוש שנים למלחמת לבנון", ויצא נגד הפלישה הישראלית לשטח הזר בצפון ונגד הכיבוש במזרח.
מחאה בשדות געש
באחת העבודות שהוצגו שם נראה האומן דב הלר, חבר קיבוץ נירים בדרום, אוחז מעין מנחה של שתילי תאנים לצד הכיתוב: "טוב למות בעד ארצנו". טולי באומן מקיבוץ עמיר שבגליל עיטר את אחד מחדרי המבנה בדימויי גולגולות וזבובים שעטים עליהן.
בקטלוג הפתיחה ס. יזהר ירה את חציו על קהות החושים, המוסר הכפול וערלות הלב שהובילו גם לטבח הנוצרים בפלסטינים במחנות הפליטים בסברה ושתילה. בתגובה לטבח, דוד טרטקובר הציג אישה זועקת בבכי עם הכיתוב: "מי ימלל גבורות ישראל, תשמ"ג – שנת הגבורה". פחות אירוני וקודר היה דני קרוון, שבחר דווקא לנטוע עץ זית מול הכניסה, בתקווה לשלום המיוחל.
סיום ספירת הימים בלבנון והתערוכה שליוותה אותה סוקרו בהרחבה אך ביקורת האומנות הייתה חמוצה. מבקרת אחת פסלה את האמירה הישירה והאגרסיבית מדי, ואחרת הדגישה את העובדה שההמונים לא הגיעו.
סיום ספירת הימים בלבנון והתערוכה שליוותה אותה סוקרו בהרחבה אך המבקרות היו חמוצות. אחת פסלה את "האמירה הישירה מדי" ואחרת הדגישה שההמונים לא באו
האירוע הזה מיצב, ולא בפעם הראשונה, את שדות געש כסמן שמאלי בסצנת המחאה בישראל. יוזמי התערוכה היו אנשי קבוצת "המשותף קיבוץ", שזו הייתה להם התערוכה החמישית במספר.
המשותף קיבוץ
הקבוצה נוסדה ב־1978 בעקבות המהפך הפוליטי ועליית הימין לשלטון, ופעלה במשך כעשור, שהסתיים עם תחילת האינתיפאדה הראשונה.
זו הייתה תקופה של דמדומים עבור השכבה הפוליטית ששלטה במדינה מראשיתה וגם תחילת השקיעה המואצת בקיבוצים עצמם, שיש הטוענים כי איבדו את מעמדם כבר בהקמת המדינה והמעבר לממלכתיות הבן־גוריונית.
קבוצת "המשותף קיבוץ" מנתה גרעין של שמונה חברים שהזמינו אומנים נוספים להשתתף בתערוכות שלהם: דב הלר מנירים, יעקב חפץ מאילון, אברהם אילת משמיר, דב אור נר מחצור, יוסף הוכמן מגעש, חיים מאור מגבעת חיים מאוחד, טולי באומן מעמיר ויובל דניאלי מהמעפיל.
כמעט כולם גדלו על ברכי "השומר הצעיר" והגיעו מחוץ לקיבוצים המשויכים לזרם הזה, בקצה השמאלי והיותר קומוניסטי של המפה הפוליטית (הקיבוץ הארצי, מפ"ם).
הם חלקו שאיפה מוצהרת להגשים את חיי הקיבוץ במהותם המקורית, כמחוז חפץ אידאולוגי. לפי הפירוט הביוגרפי, לא מדובר באנשי שוליים שנעזבו להשתעשע בסדנת הקיבוץ אלא במי שמילאו תפקידים מרכזיים בחיי המשקים.
רובם גדלו על ברכי "השומר הצעיר", הגיעו מחוץ לקיבוצים המשויכים לקצה השמאלי וחלקו שאיפה מוצהרת להגשים חיי קיבוץ במהותם המקורית, כמחוז חפץ אידאולוגי
ביקורת פנימה והחוצה
באותן שנים הם הציגו עבודות פוליטיות שהציעו נקודות מבט אחרות לשינויים שעברו על הקיבוצים עצמם ולכרוניקה הסוערת שאפיינה את העשור הזה.
המבט הביקורתי הופנה פנימה בשתי התערוכות הראשונות והחוצה בחמש הבאות. הם עסקו בנושאים שונים כמו התברגנות בקיבוץ, כלכלה וחקלאות במשבר, מזרחים בפריפריה, תעשיית הנשק הישראלית, לבנון, כיבוש, זכויות אדם ואפילו ניצני התייחסות למה שהיום מכונה משבר האקלים.
הם סימנו וי על התמות הגדולות שמלוות את המדינה עד היום. גם מה שנראה במבט ראשון כשיח קיבוצי פנימי שיקף את התמורות שעברה החברה הישראלית כולה.
חברי הקבוצה שאפו לחשוב מחדש על השינויים בקיבוץ לעומת היסודות שהניחו החלוצים, לערבל את היחס ליום־יום, המגורים והטבע. הם ניערו סיסמאות מאובנות על סוציאליזם, ציונות ואחוות עמים והשתמשו בכתבי האבות המייסדים של השמאל ושל תנועת העבודה כחומרי גלם, החל ממרקס וצפונה למנהיגי הקיבוץ הארצי בשעתם, יעקב חזן ומאיר יערי.
הם שאפו לחשוב מחדש על השינויים בקיבוץ לעומת היסודות שהניחו החלוצים, על היחס ליום־יום, המגורים והטבע וניערו סיסמאות מאובנות על סוציאליזם, ציונות ואחוות עמים
![הפגנה. רחבת מוזיאון תל אביב, הפגנה נגד "גוש אמונים", 1981 (צילום: יוסף הוכמן, ארכיון יד יערי)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2022/11/scan0007-Enhanced.jpg "הפגנה. רחבת מוזיאון תל אביב, הפגנה נגד "גוש אמונים", 1981 (צילום: יוסף הוכמן, ארכיון יד יערי)")
במישור האסתטי, הם ניסו להימנע מטכניקות מסורתיות של פיסול וציור והעדיפו מיצבים, צילום ופעולה בחלל, שהיו חדשים בזמנו. חיים מאור טען שהם בעצם מציעים זרם חלופי של פריפריה־קיבוצית לאומנות שנעה בין הקטבים, מירושלים לתל אביב.
אפשר להזכיר כאן רק חלק קטן מהעבודות, לאו דווקא לפי ערכן. התערוכה הראשונה, שאצרה מרים טוביה מגלריית "הקיבוץ", נערכה דווקא בבית האומנים בתל אביב, משום שזה התאים יותר להצבה.
בכניסה הציב הלר צילום פנורמי של קיבוץ, שהושחת לאחר הטחה של כדור זיזים מברזל. הטלת הספק המערערת בהווה של הקיבוץ כרעיון וכדרך חיים, מצאה ביטוי בעבודה אחרת שלו, "קיבוץ לפעמים".
ב"ערכים מתמוססים", חפץ בחר להראות דגם של שכונת וילות חדשה באילון, כהמחשה להפרת האיזון שבין רכוש כפונקציונליות להתברגנות. סגנון חיים אחר, שמאפשר סוציאליזם פחות סגפני ועם גינה פרטית צמודה לבית.
ב"ערכים מתמוססים", חפץ בחר להראות דגם של שכונת וילות חדשה באילון, כהמחשה להפרת האיזון שבין רכוש כפונקציונליות להתברגנות. סגנון חיים אחר, שמאפשר סוציאליזם פחות סגפני
חליבה עם חיים יבין בגלריה
התערוכה השנייה הציבה רף שאפתני שכנראה הקשה על השגת אמירה אוצרותית מאחדת. חפץ הצהיר שבכוונתו לקיים חודשיים של אירועים, בהם יוצגו עבודות מסוגים שונים שימחישו רעיונות פוליטיים וחברתיים. רפי לביא, שהיה באותו זמן האוצר הזמני של גלריית "הקיבוץ", נתן להם יד חופשית.
ב"פרהוויזיה", אור נר לקח פרה שיועדה לשחיטה מקיבוץ חצור לגלריה ברחוב דב הוז בתל אביב, חלב אותה כל יום והציב מולה טלוויזיה. לא בטוח שהיום הפעולה הזו הייתה עוברת חלק נוכח הניצול של הפרה המסכנה, אף שלמעשה אור נר האריך את חייה לפחות בכשבועיים, שבהם שהתה בגלריה.
המבקרים שהגיעו לשם יכלו לראות את החליבה ואת חיים יבין מקריין במקביל חדשות. לפי ההסבר, זו הייתה גם מחאה על ביטול הסבסוד הממשלתי למשק החלב, מה שעלול היה להותיר את הפרות כמיצג מוזיאלי. באותה נשימה, זו הייתה גם גם תזכורת לחלוקת מכשירי טלוויזיה פרטית לחברי הקיבוצים.
המבקרים יכלו לראות את חליבת הפרה ואת חיים יבין מקריין חדשות במקביל. זו הייתה מחאה על ביטול הסבסוד הממשלתי למשק החלב וגם תזכורת לחלוקת הטלוויזיות
ב"היעלמות", אילת הציף את הנוקשות החברתית בקיבוצים כשהראה את היכולת של הקבוצה לאבד פרטים מתוכה בלי שהדבר יגרום לזעזוע. ב"דהייה" הציג התפוגגות של הקבוצה עד לאיון מוחלט. הוא ליווה את העבודות בתמלילי קיבוץ שחשפו כי מי שלא התיישר עם הכלל – לא הצביע נכון – לא עמד בסטנדרטים המצופים לעבודה וכיו"ב גורש.
ב"מיתוסים מתמוססים", מאור – שהעלה את חמתם של חברי הקיבוץ שהצטרף אליהם כשנתיים קודם לכן – הראה את ההתפרקות מאידאולוגיה. הוא צולם כשהוא מסתובב בקיבוץ לבוש ורוד ונושא דגל עם האות ק': הצבע האדום דהה, הבגד הקרין נשיות ואחרות הרחוקה מהמיתוס הקיבוצי הגברי.
האות ק' סימלה קומוניזם וקיבוץ מצד אחד, אך גם קרתנות, קטנוניות וקיבעון. מאור ניסה להתחבר למסורת הביקורתית, שהייתה קיימת גם בתנועה הקיבוצית עצמה, כשהציב ספרייה כשיח לוחמים עם ספרים כמו "הקיבוץ בעידן הספק" של רוביק רוזנטל. הוא ראה את תפקידו כמי שאמור להתסיס ולעורר למחשבה.
מאור צולם מסתובב בקיבוץ לבוש ורוד ונושא דגל עם האות ק' שסימלה קומוניזם וקיבוץ מצד אחד וקרתנות וקיבעון מצד שני. הבגד הקרין נשיות רחוקה מהמיתוס הקיבוצי הגברי
הוכמן, מצדו, הכניס בתערוכה הזאת גם את המבט החוצה לכיבוש, כשהציג תיעוד שלו מהריסת הכפר עמאוס במהלך מלחמת ששת הימים, במה שהפך לאחר מכן לכפר קנדה, ומכאן כותרת העבודה – "אנטומיה" (של שינוי).
בתצלום אחר, עדשת המצלמה שלו לכדה השתקפות של מראה, שרואים בה נער פלסטיני מצחצח נעליים לחייל צה"ל. מעל המראה הופיע השלט המבשר על התנחלות "אלון מורה".
גוש אומנים
אסור להשוות, אבל חברי הקבוצה ואומנים אחרים שהוזמנו לתערוכות שלהם, התעקשו להציג את מראות הפלישה ללבנון והכיבוש לצד הזיכרון ההיסטורי של העם היהודי.
כך, למשל, בתערוכה השלישית שהוצגה בגלריית "הקיבוץ" בתל אביב בפברואר 1983.
בערב הפתיחה נרצח אמיל גרינצוויג בהפגנת "שלום עכשיו" בירושלים. כמה ימים לפני כן פסקה ועדת חקירה לטבח בסברה ושתילה שאריק שרון צריך להתפטר.
באומן הציג בתערוכה מיטה זוגית כשעל הסדינים הודפסו מילות "בעיר ההריגה" של ביאליק וצילום מסברה ושתילה אחרי הטבח. בכך, הוא כאילו הספיג את הזוועה במצעים ושלח את הצופים להתמודד עם הסיוטים בלילה.
באומן הציג מיטה זוגית שעליה הודפסו מילות "בעיר ההריגה" וצילום מסברה ושתילה. בכך, הוא כאילו הספיג את הזוועה במצעים ושלח את הצופים להתמודד עם הסיוטים בלילה
הוכמן הציג צילום של ילדים מעזה ליד ג'יפ וחייל צה"ל – ומולם ילדים בחצר הקיבוץ עם מי שנראית כמו הגננת. ילדים הם ילדים, מחייכים ושמחים לא משנה מה הנסיבות.
השוואה בוטה מצאה ביטוי גם בעבודה של מאור, שהראה תצלום של אסירים במחנה ריכוז ותחתיו הכיתוב: "לעם הזיכרון יש זיכרון קצר".
העבודה הזו הוצגה בתערוכת כרזות שנערכה בספטמבר 1988, שנה לפרוץ האינתיפאדה, אז הפוקוס של הקבוצה עבר לשטחים והעבודות היו בהתאם.
תמונת הפלסטיני מצחצח נעליים לחייל צה"ל, לוותה בכיתוב: "40 שנה למדינת ישראל, 20 שנות כיבוש".
ציבי גבע הציג כרזה בכתב יד עם הכיתוב: "היהודים הישראלים מבינים רק כוח". רוני רכב אייר רוגטקה עם הכיתוב: "ישראל 88, תקופת האבן". יעקב גוטרמן – ששכל את בנו רז בקרב על הבופור – הציג צילומי פנים של מנהיגי "המחנה הלאומי" כשגופם מאויר במדים וחרבות, ומתחת להם שוכב חייל מת עם הכיתוב: "לא תרצח!"
כרזת ההזמנה לתערוכה נשאה את הכותרת "גוש אמנים", במשחק מלים על התנועה שהובילה את מפעל ההתנחלויות וראתה את עצמה כממשיכת החלוציות הקיבוצית, שכבר מזמן איבדה את בכירותה בחברה הישראלית.
למעשה, זו הייתה התערוכה הפוליטית האחרונה של חברי הקבוצה. בתערוכה הבאה, שנערכה שנתיים לאחר מכן במשכן לאומנות עין חרוד, משום מה בחרה האוצרת להציג עבודות אישיות וא־פוליטיות – ובעצם פירקה את הקבוצה מנשקה העיקרי.
"להתסיס את המערכת"
למעט בודדים, הממסד האומנותי לא חיבק את הקבוצה וחלקה בהיסטוריה של האומנות הישראלית הועם. אולם, קורותיה נגלים בספר שיצא לאור בימים אלה, "המשותף קיבוץ: אמנות מהצד השמאלי 1978–1988".
הספר מאפשר להעמיק ברזולוציות שונות ברקע ובתערוכות עצמן. קשה לעצור את הדפדוף בדימויים ובכרזות שמפלחים את האתוס הישראלי וחולשים על נקודות ציון בהיסטוריה, שגלי ההדף שלהן מורגשים עד היום.
המחברת, היסטוריונית האומנות טלי תמיר, דווקא גדלה בתל אביב. החיבור שלה לקבוצה התחיל באמצע שנות ה־90, אז מונתה לאוצרת של גלריית "הקיבוץ" בתל אביב, שם היא פעלה במשך עשור.
ב־2005 אצרה את "לינה משותפת", שעוררה הדים ופתחה את שסתום העיסוק בתנועה הקיבוצית ובמשמעותה לחברה הישראלית (לאחר מכן באו הסרט "ילדי השמש" של רן טל והספר "היינו העתיד" של יעל נאמן).
במהלך העבודה בגלריה היא נחשפה למאות אומנים מקיבוצים ברחבי הארץ, בהם גם אנשי "המשותף קיבוץ", שזה מכבר התפזרו לדרכים אישיות כמה שנים לפני כן, כך שמבחינת תמיר, מדובר במחקר היסטורי.
"אומנות פוליטית טובה צריכה להתסיס את המערכת, לא במסרים חד־ממדיים או דידקטיים, לא 'כך וכך תעשו', אבל כן לפרק את המערכת, לפוצץ אותה מבפנים, להטריד"
"הגלריה הוקמה ב־67 והייתה מהוותיקות ביותר. היו שם הרבה אומנים לפניי והמשכתי איזושהי שושלת, ידעתי שהייתה לה תקופת זוהר בשנות ה־70. זכרתי תערוכות פוליטיות ומחאתיות ורציתי להתחבר לדבר הזה", אמרה בשיחה לזמן ישראל.
"אוליבר מרצ'ארט טען שאומנות פוליטית טובה צריכה להתסיס את המערכת, לא במסרים חד־ממדיים או דידקטיים, לא לומר 'כך וכך תעשו', אבל כן לפרק את המערכת, לפוצץ אותה מבפנים, להטריד, לעצבן. אני בכלל מאמינה שאומנות פועלת ככה", הוסיפה.
מבחן הזמן
כבר בשנות ה־80 הקיבוצים איבדו את תדמיתם כחברת מופת. אז החל גם להיחשף עומק הבור הכלכלי שאליו נקלעו. כיום הקיבוצים עולים לכותרות יותר בהקשרים של אקזיטים במפעלים מוצלחים שהונפקו בבורסה ופחות ביחס להתגייסות למטרות לאומיות. את מפלגות השמאל הם נטשו זה מכבר.
הקיבוצניקים עומדים בעין הסערה ומותקפים לא אחת בטענות של הסתגרות, לקיחת משאבי טבע ופריבילגיות נדל"ניות, שמהן טווים קש לזהב וגורמים גם לקרעים פנימיים.
מפתה לחשוב כיצד היו מגיבים (אומנותית) להאשמות האלה אנשי "המשותף קיבוץ". האם, למשל, היו מצטרפים למחאת האסי? האם יעקב שופר, שצילם את אנשי מוסררה בשנות ה־70 וביקש להבין לעומק את מצבם הרגשי ותנאי חייהם, היה יוצא למסע דומה כיום בבית שאן, שאנשיה הפגינו בשערי קיבוץ ניר דוד?
כאמור, "המשותף קיבוץ" התפרקה אחרי עשור ושניים מחבריה, הלר ובאומן, הלכו לעולמם לפני כמה שנים.
הם פרצו לתודעה ברגע ייחודי שבו המושכות עברו באופן מובהק מצד אחד של המפה והחברה לצד אחר. דפדוף בספר אודותיהם מצביע על הרחקת ראות ביחס לשאלות רבות שמלוות את חיינו כאן בארץ.
כך, למשל, ביחס לזכויות אדם והמחאה כנגד הפרטתם: באחת העבודות המשעשעות והחזקות של הקבוצה, טולי באומן הציג קטלוג מכירה לתאי מאסר טרומיים, כביכול עבור "הצורך הגובר והולך" בכליאה ובעינוי של אנשים בישראל ומחוצה לה.
באחת העבודות המשעשעות והחזקות, טולי באומן הציג קטלוג מכירה לתאי מאסר טרומיים, כביכול עבור "הצורך הגובר והולך" בכליאה ובעינוי של אנשים בישראל ומחוצה לה
ספק רב אם סיבוב גלריות בסוף השבוע הקרוב יחשוף את הקהל לחתרנות מהסוג הזה. אומנים חוששים מאומנות פוליטית שעלולה להצטייר כמגויסת, פלקטית או פשטנית מדי, כזו שתתקשה להיכנס בשערי המוזיאונים הגדולים.
ברור שיש אומנים, חלקם אנשי קיבוץ, שלקחו חלק מוצהר במחאות כמו "הדגלים השחורים" או בקיץ 2011. ועדיין, נראה שרבים מעדיפים להפריד בין הקריירה למחאה, להחליק בגרון את אי־הנחת הפוליטית, החברתית והכלכלית עם קצת יין זול בהשקות.
הגישה הזו מגובית בחלק מהממסד האומנותי, שמחמיץ פנים לערבוב של מחאה ואומנות, בטענה שהיא לא באמת יכולה להתייחס לבעיות השעה, לכל היותר לחשוב באופן מקורי על העבר ולהידרך לנוכח ההווה.
אחרים טוענים להגנתם, כי אי אפשר להפריד את עבודתם מהשדה הפוליטי, אפילו כשהם מוכרים עבודות לאוסף של בנק או לחילופין לזה של עמותה לזכויות עובדים.
תמיר כותבת בספרה כי אנשי "המשותף קיבוץ" בקושי תיעדו את עצמם והעדיפו את הפעולה במרחב הציבורי על פני מעמדם כאומנים.
נוכח ספקנות הממסד כלפי אומנות ביקורתית ועם התחזקות הימין הפוליטי, היא חושבת שמוטב לבחון מחדש את הפעולה של שמונת חברי "הקיבוץ הארצי", שסירבו לקחת כמובנת מאליה את המציאות שהכתיב השלטון "ויצאו אל הגלריה, אל השדה ואל הרחוב כדי למחות, לערער ולהתנגד".
בתשובה לשאלה האם האומנות שלהם תמשיך להדהד בתרבות הישראלית במבחן הזמן, היא משיבה כך: "נכון שהביקורת לא כיבדה אותם בזמן אמת, הממסד לא קיבל אותם, מוזיאון ישראל כמעט הציג אותם ובסוף לא.
"הם עצמם החליטו שכקבוצה הם לא עושים צנזורה, כך שהיו עבודות יותר ופחות טובות. אני חושבת שאומנות לא צריכה להיות יפה ומקשטת. מקווה שמשהו מהרוח המתסיסה שלהם כן נשאר".
"הביקורת והממסד לא כיבדו אותם, מוזיאון ישראל כמעט הציג אותם ובסוף לא. אומנות לא צריכה להיות יפה ומקשטת. אני מקווה שמשהו מהרוח המתסיסה שלהם כן נשאר"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנואוהבים את 'זמן ישראל' ואת ישי הדס, דורי בן זאב, רבקה מיכאלי, אהוד ברק, מאיר שלו, ברוך קרא, אולמרט, ליבני, גונן בן יצחק, בוגי, אמיר השכל, מיקי רוזנטל, ישראל פריי, כספית, יאיר גולן, מוסי רז ועוד רבים רבים וטובים אשר המכנה המשותף להם זה ההבנה החד משמעית – הברורה לחלוטין – שביבי זה השמדת ישראל! לא לשכוח את התמונה בבית משפט כשכל נתיניו עם המסכות מפוחדים והוא על הדוכן בפנים רעות. דרעי זה ביבי, ביבי זה דרעי, וסינוו'אר זה מקור הכח שלהם – יש ביניהם תדר חולני של חיזוקים הדדיים