ד"ר עופר סיטבון, מרצה בכיר בביה"ס למשפטים במכללה האקדמית בצפת ועמית בכיר במכון שחרית, פרסם מאמר מעניין וחשוב ב"העין השביעית", תחת הכותרת: "מעבר לתהום, מה ניתן ללמוד מפרשת דרייפוס על המהפכה המשטרית בישראל?".
מה ניתן ללמוד מפרשת דרייפוס על המהפכה המשטרית בישראל? https://t.co/aoZV4oHpBB pic.twitter.com/pRIWMSstop
הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי— העין השביעית (@the7i) February 8, 2023
אני חולק על הגישה של ד"ר עופר סיטבון, המוצגת בקטע הפתיחה שלו במאמר, כאילו "המחנה הליברלי" ובית המשפט העליון אחראים לאובדן האמון של חלקים רחבים בציבור במערכת המשפטית.
אני חולק על הגישה של ד"ר עופר סיטבון, המוצגת בקטע הפתיחה שלו במאמר, כאילו "המחנה הליברלי" ובית המשפט העליון אחראים לאובדן האמון של חלקים רחבים בציבור במערכת המשפטית
אובדן האמון, לשיטתו, נובע בעיקר מהרחבת השפיטות וזכות העמידה והסבירות שבית המשפט העליון קידם (ופרופ' רות גביזון ופרופ' מנחם מאוטנר ביקרו לאורך השנים), היעדר הגיוון בביהמ"ש לאורך השנים וגישת ה"חבר מביא חבר". אלה תרמו, לדעתו של ד"ר סיטבון, לאבדן האמון ולכן הטענות המופנות כיום נגד מערכת המשפט מוצדקות.
אלא שהטענות האלו הן בגדר חצאי אמת. ד"ר סיטבון מתעלם מכך שרוב הציבור תומך במערכת המשפטית ויש לו אמון בה, ושהירידה ברמת האמון ברשות השופטת היא תוצאה של מערכת הסתה מאורגנת, אשר מטרתה להביא ליצירת דיקטטורה ימנית פונדמנטליסטית בישראל, נוסח הטליבאן באפגניסטן והשיעה באיראן, ולביטול משפטו של נתניהו.
מדד האמון של המכון הישראלי לדמוקרטיה שהתפרסם ב-15 לינואר 2023, מצביע על ירידה באמון הציבור בכל המוסדות – צה"ל, נשיא המדינה, בית המשפט העליון, משטרה, תקשורת, ממשלה, כנסת והמפלגות הפוליטיות – בהשוואה לממוצע הרב־שנתי של כל אחד מהם.
✨מדד הדמוקרטיה מציין 20 שנות מדידה וניתוח! ✨
הבוקר הוגש לנשיא המדינה @Isaac_Herzog המדד ל-2022 שמצביע על ירידה מתמשכת באמון הציבור במוסדות המדינה ועל רוב התומך בכך שביהמ"ש העליון יוכל לבטל חוקים הנוגדים את עקרונות הדמוקרטיה. צפו בסרטון ועיינו במדד המלא: https://t.co/JD1BZgmJ6P pic.twitter.com/k3TsOq7Im7— המכון הישראלי לדמוקרטיה (@DemocracyIL) January 15, 2023
אמון הציבור בבית המשפט העליון אכן נמצא בירידה, וכך גם האמון בכלל מערכות השלטון בישראל (ובכלל העולם), אך עדיין, האמון בבית המשפט העליון גבוה ביותר מפי שניים מרמת האמון בכנסת וביותר מפי ארבעה מהמפלגות המרכיבות אותה.
אמון הציבור בביהמ"ש העליון אכן בירידה, וכך גם האמון בכלל מערכות השלטון בישראל (ובעולם), אך עדיין, האמון בביהמ"ש העליון גבוה ביותר מפי 2 מרמת האמון בכנסת וביותר מפי 4 מהמפלגות המרכיבות אותה
כלומר, האמון בפוליטיקאים שמנסים להחליש את עצמאותו של בית המשפט העליון נמוך בהרבה מהאמון ברשות המשפטית, ויש רוב התומך בכך שלביהמ"ש העליון תהיה סמכות לבטל חוקים שחוקקה הכנסת, אם נמצא שהם נוגדים את עקרונות הדמוקרטיה.
לפי יוחנן פלסנר, נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה,
"מדד הדמוקרטיה מלמד בבירור: אין רוב בציבור לשינויים שמטרתם החלשת בית המשפט העליון וריסוק מערכת המשפט. מכלול היוזמות שמקדם שר המשפטים יביא, במצטבר, לריסוק עקרון הפרדת הרשויות, לשליטה של הרשות המבצעת ברשות השופטת, ולסירוס היכולת של בית המשפט העליון להגן על הפרט מפני שרירות ליבו של השלטון. אזרחי ישראל ומנהיגי הציבור מכל הסקטורים מחויבים לעשות את כל שביכולתם כדי לבלום את היוזמות החד-צדדיות המסוכנות הללו".
במקרה של סתירה בין הערכים הדמוקרטיים לציווי היהדות (ההלכתית) נמצא כי:
- בקרב החילונים – הרוב חושבים שיש לפעול תמיד לפי עקרונות הדמוקרטיה.
- בקרב המסורתיים – התשובה השכיחה היא "בהתאם למקרה".
- ובקרב הדתיים הלאומיים והחרדים – הרוב חושבים שיש לפעול תמיד לפי ציווי ההלכה היהודית.
אבל הפער והחיכוכים על רקע השקפות עולם דתיות ולאומניות, והעובדה כי אנשי ימין וחרדים ראו בבית המשפט העליון מוסד שמונע את השמירה על ערכיהם, היא רק חלק אחד בסיפור.
השחיקה המהותית באמון בבית המשפט העליון החלה עם חקירות בנימין נתניהו, וביתר שאת עם הגשת כתב האישום נגדו. בשנים אלה, מערכת מתוזמנת של אנשי ציבור, פוליטיקאים, חלקים בתקשורת ובני משפחתו של ראש הממשלה עצמו יצאו בהתקפות חסרות תקדים נגד בית המשפט, ובכך תרמו תרומה מהותית לשחיקה הנמשכת ברמת האמון בו.
השחיקה המהותית באמון החלה עם חקירות נתניהו, וביתר שאת עם הגשת כתב האישום נגדו. מערכת מתוזמנת של אנשי ציבור, פוליטיקאים, משפחתו וחלקים בתקשורת – תקפו באופן חסר תקדים את ביהמ"ש
אני מסכים עם המשך המאמר בו סיטבון אומר:
"אך אלו אינם ימים כתיקונם. הרוב הקואליציוני מבקש לפעול בנוסח 'דוקטרינת ההלם' ולחוקק במהירות הסדרים חוקתיים ומשטריים, שעלולים להוביל לקריסת הפרדת הרשויות ולשנות מן היסוד את פניה של המדינה. זוהי אפוא עת חירום שבה יש לפעול".
ד"ר סיטבון מציע להבחין בקווי הדמיון שבין ישראל 2023 לבין צרפת של ראשית המאה ה-20, כאשר במשך למעלה מעשור נקרעה הרפובליקה השלישית לגזרים על רקע פרשת הרשעתו של אלפרד דרייפוס בבגידה.
ובהתאמה לישראל של היום, זה מול זה ניצבים שני מחנות פוליטיים:
- מן הצד האחד עומד המחנה השמרני-לאומני-דתי, שמצדד בכינון מחודש של ישראל על פי הסדר הישן. סדר זה פועל לפי עקרונות "לחדש ימינו כקדם", ו"חדש אסור מהתורה", שמשמעותו חזרה לתקופת הגלות לפני התנועה הלאומית הציוניות.
- מולו ניצב המחנה הליברלי ההומניסטי, שהתגבש על רקע הקמת מוסדות "המדינה שבדרך" והכרזת העצמאות. מחנה זה מבקש להציל את הרפובליקה הישראלית מהדיקטטורה המוצעת בריאקציה של לוין-רוטמן, וזאת באמצעות שילוב בין תומכי המהפכה הציונית על שני ענפיה – הליברלי-בורגני והחברתי.
במקרה של צרפת, הקרב המר בין שני המחנות הוביל לתמורות עמוקות בנוף הפוליטי הצרפתי – החל מהפרדת הדת מהמדינה בשנת 1905, דרך הרפורמות החברתיות של ממשלת לאון בלום ועד לתבוסתו הסופית של המחנה הריאקציונרי בנפול ממשלת וישי, נפילה שביצרה את הדמוקרטיה הצרפתית.
בצרפת, הקרב המר בין שני המחנות הוביל לתמורות עמוקות בנוף הפוליטי הצרפתי – מהפרדת הדת מהמדינה, דרך רפורמות חברתיות, ועד לתבוסת המחנה הריאקציונרי בנפול ממשלת וישי, שביצרה את הדמוקרטיה
מכך נגזרת גם ההשוואה למערכת הפוליטית בישראל, שבה שני המחנות הניצים מאורגנים באופן שדומה לחלוקה שקרעה את החברה הצרפתית. מצד אחד, מחנה לאומני-דתי פונדמנטליסטי, שרבים בקרבו רואים ביהודים גזע עליון, דוחים את רעיון השוויון ביחס לקבוצות מיעוט – נשים, ערבים, להט"בים, ואחרים, ותומכים יותר ויותר בממשל סמכותני. אלה משתקפים בהצעות השרים יריב לוין, איתמר בן-גביר ושלמה קרעי, וכמובן בהתנהלותו של נתניהו עצמו.
מן הצד שני ניצבת קואליציה חילונית למדי, המשתרעת מן הימין המתון ועד לשמאל הקיצוני, שנקודת החיבור המרכזית שלה היא תמיכה בגרסה כלשהי של דמוקרטיה מהותית. דמוקרטיה המבוססת בין השאר על הענקת הגנה שיפוטית למיעוט לצד שלטון הרוב, ותמיכה בעיקרון השוויון.
ההתנגדות לנתניהו אינה רק עניין פרסונלי הנוגע למעשיו הנלוזים, להיותו עבד נרצע לאשתו גם בענייני הנהגת המדינה, אלא ובעיקר בתפישה הרואה בישראל מדינה דמוקרטית ליברלית לפי חזון מגילת העצמאות. הביטוי הפוליטי של התפישה הזו, הוצג – לא תמיד בהצלחה – ב"ממשלת השינוי".
הקרב בין המחנות, שעשוי להכריע את עתידה של ישראל, הוא טעון ונפיץ: התהום שהולכת ונפערת בין שני המחנות מייצרת דה-לגיטימציה הדדית וקיטוב גדלים והולכים שמתבטאים בעיקר בשיח מתלהם בכנסת וברשתות החברתיות.
ככל שיתמשך מצב דברים זה, רקמת החיים הדמוקרטיים ניצבת בפני סכנה חמורה, והמשך קיומה של מדינת ישראל עומד בספק גדול, כפי שהיה כבר בעבר בחורבן הכפול של הריבונות היהודית בישראל.
ההתנגדות לנתניהו אינה רק עניין פרסונלי הנוגע למעשיו הנלוזים, להיותו עבד נרצע לאשתו גם בענייני הנהגת המדינה, אלא ובעיקר בתפישה הרואה בישראל מדינה דמוקרטית ליברלית לפי חזון מגילת העצמאות
למרות מאמציהם של איתמר בן-גביר, בצלאל סמוטריץ', אריה דרעי, יריב לוין, שמחה רוטמן, וחבריהם, זה עדיין לא חתום וגמור. כמו במקרה הצרפתי, בו זיכויו של דרייפוס מן ההאשמות השקריות הוביל לניצחונו של המחנה הליברלי, לקבלת מרות המשפט ועליונותו של שלטון החוק, ולחיזוק המשטר הדמוקרטי-ליברלי בצרפת – כך יכול להיות גם בישראל. זאת במידה שהריאקציה של נתניהו, דרעי, לוין, רוטמן וחבר מרעיהם לא תעבור.
וכפי שכותב ד"ר סיטבון, לא בטוח שזה מה שצופן לנו העתיד בישראל, אך אם מחפשים סימן מעודד – ניתן להצביע על כך שהחלוקה הבין-מחנאית הקיימת איננה הרמטית. רבים מקרב תומכי נתניהו – גם מבין חברי הכנסת – דוחים את העמדות הקיצוניות של הגורמים המשיחיים והגזעניים בקואליציה ומביעים בכל הסקרים מחויבות למשטר הדמוקרטי.
לפי ד"ר סיטבון:
"אנו זקוקים, יותר מתמיד, לשיתופי פעולה לשם בנייתה של שותפות דמוקרטית רחבה ומכילה ככל האפשר. שותפות כזו חייבת לכלול את החברה הערבית (כרגע מנסור עבאס הפרגמטי הוא שותף טבעי לעניין זה), את הציונות הדתית המתונה וחסרת הבית הפוליטי ואת הפריפריה המזרחית המסורתית שהמהפכה המשטרית אינה מצויה בראש דאגותיה. כך יוכל להיווצר מצע לתנועה חדשה שתוכל לשנות את המפה הפוליטית".
במאמר שפרסמתי ב"הארץ", לפני כ-20 שנים כתבתי "על מסלול האבדון – ההקצנה האידיאולוגית והדתית עלולה להוביל את המדינה לנקודת אל-חזור". לפני כ-11 שנים כתבתי על כך ב"עבודה שחורה".
כמו במקרה הצרפתי, בו זיכוי דרייפוס מהאשמות השקריות הוביל לניצחון המחנה הליברלי, לקבלת מרות המשפט ועליונות שלטון החוק, ולחיזוק המשטר הדמוקרטי-ליברלי בצרפת – כך יכול להיות גם בישראל
מאז פרסום המאמרים האלו חלה התדרדרות שמעמידה בצל את התחזיות הפסימיות ביותר, וההתפתחויות ההרסניות והסכנות למדינה נראות כיום מוחשיות עוד יותר.
תנועת מלקחיים סוגרת ומאיימת על המדינה:
1
מצד אחד, קבוצות דתיות משיחיות אימפריאליות המוּנָעות מתפיסה דתית של גאולה, מה"חובה" לממש את הציווי האלוהי של ירושת הארץ, המבקשות ליישב את הארץ מתוך אמונה כי יישוב הארץ יביא את הגאולה, המאמינות בקדושת הרעיון האמוני ובצִדקת דרכם אף מעבר ומעל קדושת החיים.
2
יחד אתן, קבוצות חילוניות לאומניות קולוניאליות, המאמינות שהקונפליקט בינינו לבין הפלסטינים/ הערבים/ המוסלמים הוא נצחי, שמה ש"הם" רוצים באמת זה לזרוק אותנו לים ואילו אנחנו רק רוצים לזרוק ולהעביר אותם מאדמתם, שהצדק הוא כולו עמנו, ושנגזר עלינו לחיות על חרבנו.
הקבוצות האמוניות חותרות למדינה תוקפנית ומתפשטת על בסיס הלכתי. הן חשות תעוב עד שנאה כלפי הדמוקרטיה הישראלית וכלפי הרעיונות הליברליים בהכרזת העצמאות וכלפי האזרחים החופשיים. הן מהוות איום ברור ומוחשי על קיום המדינה.
קבוצות אלו הצליחו להשתלט על רוב מוקדי הכוח בחברה הישראלית. הן מנהלות קרב מסוכן, כמעט ללא גבולות, ע"י נציגיהן בכנסת ובממשלה, נוער הגבעות וכנופיות תג מחיר, כדי לשמור ולהרחיב את בסיסי כוחם.
הקבוצות האמוניות הצליחו להשתלט על רוב מוקדי הכוח בחברה הישראלית. הן מנהלות קרב מסוכן, כמעט ללא גבולות, ע"י נציגיהן בכנסת ובממשלה, נוער הגבעות וכנופיות תג מחיר – כדי לשמור ולהרחיב את בסיסי כוחם
חלק מדור הרבנים, הבנים והממשיכים של המתנחלים, שגדל וחונך בהתנחלויות, בישיבות ובישיבות ההסדר, בסניפי בני עקיבא ובמוסדות החינוך הממלכתי-הדתי, חש בוז עמוק כלפי מוסדות המדינה, נבחריה וחוקיה. והוא מיליטנטי יותר מהדור הראשון.
תפישות דתיות שגובשו במשך מאות שנים מקבלות כיום משמעות חדשה, פעמים רבות אלימה וגזענית. המושג "עם נבחר" מתקבל כרשות לנהוג כאוות נפשנו. "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" נהפך להרשאה הלכתית להתנהגות בניגוד לכל נורמה מקובלת.
תורה גזענית משגשגת בקרב הדור השני של המתנחלים, שתפישת עולמם מסתכמת בהנגדה מוחלטת בין דמוקרטיה ויהדות, בראיית היהודים החופשיים כיהודים המתייוונים, ובעליונות היהודית לעומת נחיתות הגוי בכלל והערבים בפרט.
קבוצות אלו קוראות עתה תיגר מבפנים על הרשות המשפטית, ולמעשה על הממשלה, הכנסת, הצבא – ומכינות בריש גלי (ובמימון המדינה) את ההפיכה נגד המדינה שתביא בסוף התהליך לאובדנה של ישראל.
אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו