המפגש עם א.נשים מבוגרים, בני נוער וילדים מכל גווני הקשת הפוליטית והדתית זה כוחו של הפסיפס האנושי המיוחד של העם הישראלי – הגוונים שבו והרשות שניתנה לנו עד כה. בין החברים בלהקה האנושית קיימים גורמים מחברים וגורמים מפרידים שהם חלק מהתפיסה הפלורליסטית המאפשרת קיום של פסיפס מרהיב של עם ישראל. כל זה נכון עד שנכנסת הפוליטיקה, שכוחה מתבסס על פלגנות, מידור והוצאת האחר אל מחוץ לאזור הלגיטימי

במהלך 65 שנות חיי בארץ ישראל פגשתי לא מעט אנשים: חילוניות וחילוניים, דתיות ודתיים, חרדים וחרדיות. פגשתי א.נשים ממגוון הקשת הפוליטית: ימניים, שמאלניים, ובעיקר אלה שעמדתם מתאימה למפלגות המרכז (ובתוכן הליכוד) המנסות לשמור על העם בארץ ישראל מבחינה ביטחונית-כלכלית-חברתית. המפגש עם בני אדם מחמם את ליבי. אני אוהבת אנשים, ולמרות שלא פעם, כמו כולנו, נתקלתי ברוע אני ממשיכה להאמין בטוב האנושי.

נטע ענבר סבן היא פסיכולוגית קלינית ומטפלת משפחתית וזוגית, ששיטות הטיפול שלה נסמכות על תיאוריות פסיכואנליטיות ובראשן התיאוריות של פרויד ושל יונג, על תיאוריות משפחתיות וחברתיות, כמו גם על טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות. מחברת הספרים "מחול התודעה והנפש - מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחות אישית וחברתית" (גלילי הוצאה לאור) ו"פסיפס אנושי - מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עם ישראל" (צמרת הוצאה לאור). צילום: מלי ארואסטי

השבוע רצו ברשתות החברתיות ציטוטים מתוך דבריו של העיתונאי אמנון אברמוביץ':

"הדבר הכי חשוב שיצא מהמלחמה הזאת (הוא) שהפוליטיקה תחדל להיות קריירה. אי אפשר להפקיד את גורלנו בידי יריב לוין, ומירי רגב, ושמחה רוטמן, ובצלאל סמוטריץ', ואיתמר בן גביר, ועמיחי שיקלי, ואריאל קלנר ועמית הלוי. אני חושב שאנשים שכבר עשו לביתם מתחומי המשק, הניהול, הכלכלה, האקדמיה, פעילים חברתיים וממערכות שונות חייבים להיכנס לפוליטיקה כשליחות, ולא כקריירה".

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

את מקור הנוהג להתאבל על המתים ניתן למצוא בתיעודים המוקדמים ביותר של חיי קהילה. נדמה לנו לעתים כי המוות ושלל המנהגים העוטפים אותו מוחלטים וקבועים, אך כמו כל תופעה חברתית עברו מנהגי הקבורה תהליך של שינוי לאורך ההיסטוריה.

הסמלים המאפיינים את מנהגי הקבורה משתנים בין קהילות, ובסימבוליזם זה ניתן למצוא רמזים לאופן בו מפרשות תרבויות שונות את חוויות החיים והמוות.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.