מחר נציין את יום כדור הארץ. לרובה הכמעט מוחלט של האוכלוסייה העירונית יום זה נמצא בתודעה בערך כמו המודעות לעובדה שלהקות של פרפרים הקרויים "נמפית החורשף" עוברים כעת באזורנו במסלול  נדודיהם בעולם.

יש לי הרושם שנכשלנו עד כה בהסברת הקשר הכל כך אמיץ בין כדור הארץ והמרחב העירוני בו אנו חיים. לעובדה כי משק כנפיו של אותו פרפר במקום אחד, יכול לחולל שינוי מציאות בקצה השני של כדור הארץ וגם בעיר שלנו בלי שנדע מהיכן זה התרחש עלינו ולמה זה קורה. מושג המוכר בשם: אֵפֵקְט הַפַּרְפַּר והוא קושר בין משהו לכאורה שולי וזניח המסוגל לחולל בתהליך ליניארי אפקט מצטבר המייצר אפקט רב עוצמה במקום מרוחק. כמו כדור שלג המתחיל בכדור קטן המתגלגל במורד ההר ומגיע למפולת שלגים.

נדמה לי שנכשלנו עד כה בהסברת הקשר האמיץ בין כדור הארץ והמרחב העירוני בו אנו חיים. לכך שמשק כנפי פרפר במקום אחד יכול לחולל שינוי מציאות בקצה השני של כדור הארץ וגם בעיר שלנו

כדור הארץ נתפס לרוב בקרחונים נמסים, נהרות מתייבשים, שרפות ביערות עד וגרטה ת'ונברג זועקת בשם ילדי העולם כולו: "אתם לא מתביישים?". אולם  משמעותו של יום כדור הארץ מאוד אינטימית, וקרובה אלינו יותר משנוכל לתאר: הוא כאן, בעיר שלנו, בשכונה, ברחוב, במרכז העיר, בקיום של העיר במרחב הישראלי ובקיום של כל אחת ואחד מאתנו במרחב העירוני בו אנו חיים.

כשנכרתים אלפי עצים ביער השוכן בצמוד לשכונה וחיות בר מגורשות ממנו לשם בניית שכונה חדשה, אנו הורסים במו ידינו את ספקי החמצן של תושבי העיר, מבטנים ומכסים את האדמה מלקלוט את מי הגשם המבורכים, ומסכנים את מי התהום הנשאבים למען צרכינו.

אנחנו יוצרים עוד בנייני אבן המשמידים את המראה הירוק ומחייה הנפשות, מגרשים את ההצללה הטבעית שנתן לנו הטבע באמצעות העצים ואף מפתיעים את עצמנו, כאשר חיות הבר חוזרות לחיות עמנו בתוך חצרות ביתנו כמו שקורה למשל בחיפה, בה חזירי הבר שגורשו מאזורי המחיה שלהם לאור בנייה מואצת, השתלטו על העיר. כמו התנים שהפכו בני בית ברמת גן וברמת אביב.

קיימות ומודעות ליום כדור הארץ קורית בחשיבה התכנונית של העיר, במיקום של מבנים וגודלם, בתכנון מערכות המים, הביוב, החשמל והתקשורת. בתחבורה הציבורית ובתכנון התחבורתי של העיר. כאשר רע וצפוף לנו, כאשר לוקח לנו שעה להגיע בתוך העיר למקום המרוחק מאתנו מרחק של דקות, הרי שזה בדיוק קשור ליום כדור הארץ שעקרונות החשיבה בני הקיימא שלו לא משוקללים בעבודת התכנון של העיר ובסוף התושבים סובלים.

אנחנו יוצרים עוד בנייני אבן המשמידים את המראה הירוק ומחייה הנפשות, מגרשים את ההצללה הטבעית שנתן לנו הטבע באמצעות העצים ואף מפתיעים את עצמנו, כאשר חיות הבר חוזרות לחיות עמנו בתוך חצרות ביתנו

גם ניהול הקהילות בעיר מחייב חשיבה בת קיימא. במקרה של ירושלים, למשל, מדובר בעיר מורכבת במיוחד, בעלת פוטנציאל נפיץ בגלל שסעים ואוכלוסיות מוקצנות הגרות בכפיפה אחת כשכל אחת רוצה את הזהות שלה נוכחת במלוא העוצמה במרחב העירוני. נוסיף לכך את היותה של העיר מקודשת לכלל הדתות המונותיאיסטיות, סינדרום ירושלים וסמל לאומי ממלכתי.

אין כאן מקום לרנדומליות או לאיזו יד נעלמה. יש להביט למציאות בעיניים כי היא לחלוטין פוליטית. ובהתאמה לתובנות הברורות הללו יש לפעול כדי למצוא איזונים ובלמים, להגדיר את חזון העיר לכולנו – כל מי שגרים בה וראויים למרחב שלהם – בלי לנעוץ אצבע בעיני האחר. לא בלעומתיות מתריסה ולא בהשתלטות כוחנית. במקום הזה יש לכבד את חוקי המדינה המתייחסים לזכויות אדם, שיוויון מגדרי וזכות לביטוי תרבותי.

זכויות אדם הן תחום רחב ומורכב המעורר אנטגוניזם בקרב אוכלוסיות מסוימות, כי הן רואות בזכויות אלו שלילת הזכויות שלהן עצמן. כדי לחדד עד כמה נושא זה נוגע לכולנו ללא הבדל מוצא, אמונה, לאום ומגדר, אתן דוגמה הנוגעת לכלל האוכלוסייה: עד לפני כמה שנים נושא הנגישות היה תחום שאפילו לא זכה להתייחסות הרשויות ונשאר בעייתו של הפרט. משנכנסו תקנות ברורות וחמורות לקידום הנגישות במרחב הציבורי, התאפשר לאוכלוסייה בעלת קשיי ניידות, נכה ומודרת לחלוטין, לחזור ולהיות חלק מהחיים העירוניים והתרבות ולשרת את עצמה בקלות ובנוחות.

גם ניהול הקהילות בעיר מחייב חשיבה בת קיימא. במקרה של ירושלים, למשל, עיר מורכבת ונפיצה במיוחד – אוכלוסיות מוקצנות גרות ביחד, כשכל אחת רוצה את זהותה נוכחת במלוא העוצמה במרחב העירוני

ערים מתקדמות ברחבי העולם מחדדות את יישום זכויות האדם של תושביהן בחשיבה על שעות הקבלה בלשכות שירות האזרח, במחקר של הרגלי חיים משתנים והתאמת שירותי הרשות המוניציפלית לשינויים אלו. בהצעת שירותים מותאמים לאוכלוסיות עם קשיי נגישת מכל סוג.

הזכות לנגישות היא פועל יוצא של חשיבה מתקדמת המסוגלת לראות גם את מי שאינם תובעים את זכויותיהם, והיא מחוברת לשמירת כדור הארץ באותה מידה כמו הזכות למיגור וצמצום זיהום האוויר, מי שתיה נקיים ותקניים, זרם בלחץ נורמטיבי של מים בצינורות לבתי התושבים, אספקת חשמל, מניעת קרינה מזיקה, קירבה של מוסדות חינוך, בריאות וחברה לבתי התושבים, טיפוח חיי קהילה ותרבות, רב גילאיות, הזכות לזהות אישית, פעילויות רב תרבותיות במרחב העירוני, פיתוח כלכלי ותעסוקתי, תחבורה ציבורית איכותית וריאות ירוקות לרווחת הציבור.

כל אלו ועוד הם בסיס לעיר בריאה ומקיימת והן חלק משמירת כדור הארץ שלנו באיזונים ובלמים כדי שהוא לא יינזק ויוכל להוות בית בטוח ומוגן עבורנו.

בספר בראשית ב' ט"ו כתוב:

"וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ".

הזכות לנגישות היא פועל יוצא של חשיבה מתקדמת המסוגלת לראות גם את מי שאינם תובעים את זכויותיהם, והיא מחוברת לשמירת כדור הארץ באותה מידה כמו הזכות למיגור וצמצום זיהום האוויר

אנו לא גרים בגן עדן, רק בירושלים או בישובים אחרים. אבל זהו גן עדן הפרטי שלנו על כל יתרונותיו וחסרונותיו. הוא לא מובן מאליו וזו משימתנו להפוך אותו אפשרי וארוך טווח למען חיינו הטובים והמאפשרים. שלנו ושל הדורות הבאים. עלינו לעובדו ולשומרו כדי שימשיך להיות בית בטוח עבורנו.

אינגה גל מדורסקי היא יועצת פוליטית ופרלמנטרית, מזרחנית, מרצה בתחום היסטוריה ומגדר. מנהלת סיעת התעוררות בירושלים, מקדמת קהילה עירונית בעיר הבירה, שדרנית ויוצרת תכנית הרדיו "הדיואן", פעילה חברתית ומקדמת מאבק נגד אלימות כלפי נשים. אם יחידנית למרים בת שנה, ירושלמית.