זה אנושי לראות דברים באופן בינארי: שמאל מול ימין, דרמה מול קומדיה, דמוקרטיה מול אוטוקרטיה. אבל לפעמים זה פשטני. הסכנה לדמוקרטיה נובעת לא רק מנבלים גמורים כמו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, אלא מטיפוסים חמקמקים יותר שהם אולי פחות מרושעים אך באופן מוזר יותר מטרידים.

אלה הם שליטים כמו רג'פ טייפ ארדואן הטורקי, שעומד לבחירה מחדש בעוד שבועיים לאחר שני עשורים בשלטון שנטעו בו אמונה שמנהיגותו חיונית – אשליה עצמית נפוצה. יש לא מעט חבר'ה כאלה על במת בעולם בימינו, והם חולקים מספר תכונות.

הסכנה לדמוקרטיה נובעת לא רק מנבלים גמורים כמו פוטין, אלא מטיפוסים חמקמקים יותר שהם אולי פחות מרושעים אך באופן מוזר יותר מטרידים, שליטים כמו ארדואן הטורקי

הם מנצלים את חולשותיה של הדמוקרטיה – בעיקר סובלנותה לשקרים ותחבולות – כדי לשלוט כאוטוקרטים. הם משגעים את יריביהם בכישרונם לגייס את השכבות המוחלשות, את המפסידים מעידן הגלובליזציה. הם לרוב לא שטניים לחלוטין, אבל הם כן מהווים איום על הדמוקרטיה הליברלית. הם לא שחור ולא לבן – גוון אפור מעט מבלבל ופופולרי באופן מתסכל.

כידוע, בנימין נתניהו מנסה בימים אלה להתקבל לחבורה זו בעצמו. סריסיו ניסו להעביר "רפורמות" שהיו מעניקות כוח כמעט בלתי מוגבל לממשלה ומנטרלות את מערכת המשפט, עת נתניהו עומד למשפט. מעניין! זה יכול היה להיות הרסני למעמדה של ישראל כמעצמת-על טכנולוגית ומדינה מכובדת איכשהו. אף שנראה שהחברה האזרחית הבריאה בישראל בלמה בינתיים את המזימה, היא בהחלט עוד עשוייה להחזור.

הביזיון בישראל הושווה רבות לתהליכים שפקדו את פולין והונגריה. שתיהן דיקטטורות קומוניסטיות לשעבר שהושקעו בהן תקוות גדולות לאחר נפילת  האימפריה הסובייטית לפני שלושה עשורים. אבל בשנים האחרונות הם נפלו קורבן למזימות להקים שלטון אוטוקרטי בחסות בחירות ספק-חופשיות.

ויקטור אורבן ההונגרי הצליח להקים משטר כה סמכותני, שלאחרונה אפילו גרם לאוניברסיטה המרכז אירופית של בודפשט לעזוב לחלוטין את המדינה. משטרים כאלה רק לעתים רחוקות שורדים את הסתלקותו של השליט, אבל רפובליקאים אמריקאים בעלי תודעה אוטוריטרית כמו סטיב באנון מגיעים לבודפשט בכל זאת להשתחוות לאורבן וללמוד את משנתו.

משטרים סמכותניים כמו של אורבן רק לעתים רחוקות שורדים את הסתלקות השליט, אבל רפובליקאים אמריקאים בעלי תודעה אוטוריטרית כמו סטיב באנון מגיעים לבודפשט בכל זאת להשתחוות לאורבן וללמוד את משנתו

אני מציע שיעלו לרגל גם לאיסטנבול. ארדואן ראוי לתשומת לב לא פחות מאורבן ואולי אפילו יותר.

הוא עלה לשלטון ב-2003 כראש ממשלה מטעם מפלגת ה-AK האסלאמיסטית, שזכתה בבחירות הראשונות שלה קצת לפני. באותה תקופה טורקיה, למרות היסטוריה של הפיכות צבאיות, נתפסה כדמוקרטיה. הוא נתקל בחשדנות מה, בשל האמונה המבוססת היטב שהדת והפוליטיקה הם קוקטייל לא טעים. זה גם היה אחרי פיגועי 9-11. לא תקופה נהדרת להיות אסלאמיסט השולט במדינה חברה בנאט"ו.

אבל עד מהרה ארדואן ביסס מוניטין כדמות סבירה, מודרניסט המחויב לסוג של שקיפות ורפורמות שעשויות היו אפילו לשכנע את האיחוד האירופי לאפשר לטורקיה להיכנס לשורותיו.

ההערכה שלי היא שמשהו בו נשבר כשהתברר שאירופה בעצם מושכת זמן, ושהתהליך יהיה ארוך, משפיל ולא אלגנטי. אין צורך בציניות רבה לחשוד שמדובר היה באסלמופוביה: אירופאים רבים לא התלהבו מהרעיון ש-85 מיליון טורקים יוכלו פשוט לייצא את עצמם לפריז – כפי שאכן היה אפשרי על פי עקרון האיחוד האירופי לאפשר תנועה חופשית של סחורות, הון ואנשים.

מאז, ארדואן גרר את המדינה הרבה יותר צעדים לעבר דמוקרטיה מזויפת ממה שנתניהו יכול היה לקוות במדינתנו (או שאפילו אורבן השיג במדינתו).

המהלך המכריע לאי-ליברליזם הגיע לאחר הפיכה צבאית כושלת ב-2016, שנתיים לאחר שהינדס לעצמו נשיאות עוצמתית (באמצעות רפורמה חוקתית שאושרה במשאל עם). סביר לומר שארדואן התגבר לא רק על הקושרים עצמם אלא גם על רצונותיהם של רבים ברחבי העולם שבדרך כלל מחשיבים עצמם כדמוקרטים. הוא ניצל את תוצאות ההפיכה כדי לכלוא עשרות אלפי מתנגדים ולטהר את שירות המדינה.

המהלך המכריע לאי-ליברליזם הגיע לאחר הפיכה צבאית כושלת ב-2016, שנתיים לאחר שהינדס לעצמו נשיאות עוצמתית באמצעות רפורמה חוקתית שאושרה במשאל עם

טורקיה כיום היא מדינה שבה שופטים, אנשי צבא ופקידים הנחשבים כלא ידידותיים למפלגת השלטון (או כן ידידותיים לשאיפותיו של המיעוט הכורדי העצבני) נמקים בכלא, ושבה התקשורת נמצאת בבעלות הממשלה או מקורביה.

זוהי מדינה שבה "בתי המשפט" הוציאו עונש מאסר (בהמתנה לערעור) לאיש האופוזיציה וראש עיריית איסטנבול אקרם איממוגלו על כך שכינה את חברי ועדת הבחירות שניסו לבטל את בחירתו "שוטים". זוהי מדינה שאין שום בה חרויות פרט מובטחות או הגנות על המיעוט, או הפרדת רשויות או פיקוח על הממשלה. בדיוק כפי שיריב לוין היה רוצה בישראל.

כתוצאה מכך, היא מדורגת במקום ה-101 מתוך 180 מדינות במדד השחיתות של Transparency International.

יתרה מכך, זוהי מדינה שהתרחקה מהעמדה הפרו-מערבית שלה לטובת סוג של בניית אימפריה ניאו-עות'מאנית. היא מסייעת לאזרבייג'ן הרודנית להילחם בארמניה הדמוקרטית (כמו ישראל, דרך אגב). היא כובשת את צפון סוריה. היא מפלרטטת עם רוסיה בהקשר של מלחמת אוקראינה, ומנסה לחסום את התרחבות נאט"ו – כלומר את הכניסה של שוודיה.

ארדואן גם ניסה להכניס עקרונות איסלאמיים לכלכלה בדרכים שהפילו לקרשים את הלירה הטורקית והציתו איפלציה. דרכים שהן גם מנוגדות לחלוטין למורשתו של מוסטפא כמאל (המכונה אתאטורק), המנהיג האייקוני שלפני כמאה שנה הצליח במידה רבה להפוך את טורקיה הפוסט-עות'מאנית למדינה חילונית שפניה למערב.

טורקיה כיום היא מדינה שבה שופטים, אנשי צבא ופקידים הנחשבים כלא ידידותיים למפלגת השלטון (או כן ידידותיים לשאיפות המיעוט הכורדי) נמקים בכלא, והתקשורת בבעלות הממשלה או מקורביה

ביקרתי במאוזוליאום של אטאטורק באנקרה לפני כ-15 שנה. נדהמתי מהאותנטיות של יראת הכבוד לאיש הגדול – שכסמל להתמערבות החליף את הכתב הערבי שבו השתמשו פעם טורקים באותיות לטיניות. מבקרים רבים, אני מעריך, הזילו שם דמעה, גם ללא עזרת בצל.

במקביל, הפרויקט הנגדי של ארדואן שימח חלק ניכר מהכפריים השמרנים. למרבה האירוניה, אף על פי שארדואן היה פעם ראש העיר של המטרופולין איסטנבול, זה בעיקר בערי המדינה שהוא זוכה לבוז.

הפער הזה בין עירוניים לפריפריה מוכר מאוד בישראל, בצרפת, בארצות הברית ובמדינות דמוקרטיות רבות אחרות. פילוגים פנימיים כאלה יכולים להיות קורעי לב יותר מאשר סכסוכים עם אויבים מבחוץ; הם מסיתים שכן נגד שכן והופכים את החברה לקלחת של מרירות ותיעוב הדדי.

המציאות שארדואן יצר פירושה שטורקיה היא (במקרה הטוב) דמוקרטיה פגומה מאוד – אבל היא עדיין לא ממש אי-דמוקרטיה. היא על סף, עם בחירות ב-14 במאי שעשויות להכריע את גורלה.

אם ארדואן יביס את יריביו המתונים יותר (ועכשיו מעט מאוחדים) ממפלגת העם הרפובליקאית, ואם הבחירות ייחשבו כלא-מזויפות (כרגע לא ברור), זה יהווה איתות חשוב לאן מועדות פניה של האנושות – לעת עתה ואולי לעד.

המשמעות היא שמדינה חברת נאט"ו, עם אוכלוסייה גדולה, היסטוריה גאה וצבא משמעותי, חוותה דמוקרטיה מזויפת והחליטה שזה סבבה.

בחירות ברחבי העולם כל כך צמודות בימינו – לעיתים נדמה שאוכלוסיות נחצות ממש באמצע בכל סוגיה על ידי אצבע אלוהית – עד שאפילו דחיפה קארמית קלה לכיוון האנטי-ליברליזם יכולה להיות בעלת השפעות מרחיקות לכת.

בחירות ברחבי העולם כה צמודות בימינו – לעיתים נדמה שאוכלוסיות נחצות באמצע בכל סוגיה על ידי אצבע אלוהית – עד שאפילו דחיפה קלה לכיוון האנטי-ליברליזם יכולה להיות בעלת השפעות מרחיקות לכת

בין השאר, לא מטורף להניח  שניצחון של ארדואן ב-14 במאי יתקבל בברכה על ידי הנשיא האמריקאי לשעבר דונלד טראמפ, שעשוי להיות המועמד הרפובליקאי לנשיאות פעם נוספת ב-2024. האיש שניסה לגנוב את הבחירות בארה"ב ב-2020 זקוק לנצחונות של הפייק-דמוקרטיה ברחבי העולם – בטורקיה לא פחות מהונגריה, פולין וישראל.

כן – זה המועדון שבוחרי הימין הכניסו אליו את ישראל. לטעויות יש מחיר.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com