אנחנו כבר בעיצומם של קרבות רחוב. אני נמנעת מלכנות זאת מלחמת אחים כי למילה הזו יש משמעות ויש השפעה ויש הטמעה וזה חלילה עלול להתממש. כמו שנאמר: כשאקדח מונח על השולחן במערכה הראשונה, בשלישית הוא יורה.

ח"כ שלי טל מירון (יש עתיד) קיבצה השבוע את אמירות השפר – את האמירות הבזויות, המסיתות והמבזות את בית הנבחרים וקראה אותן מעל דוכן הכנסת.

"תקפצי לי יא מפגרת, אף אחד בליכוד לא אוהב אותך".

"תקפצי לי".

"תפסיקי עם השקרים".

"היא אמרה לי תסתמי! מפגרת".

"את לא מבינה שאף אחד לא סובל אותך?".

"את פתטית".

"קול של עושה ספונג'ה".

"הנגיד מלכלך על מדינת ישראל ופוגע בדירוג האשראי".

"אני מאשימה את נשיאת העליון בפיגוע".

"אהרון ברק הצבוע החלול הזה שדרס את כולנו, היום בערב אנחנו מצביעים ואומרים לו יאללה בארה, גזגז".

"במדינות אחרות הוא היה מועמד לתלייה".

"שנים הזדעזעתי מזילות השואה. אני כבר לא מזועזעת, וזה המשפחות שלכם שנשרפו שם!".

"תגידו לי חבורת מפגינים מופקרים! אתם שואבים הנאה חולנית מלהחליש אותנו בעיני האוייבים שלנו? זה הקיק שלכם?".

"טייסים שמתנים את בטחון האזרחים בתוצאות הבחירות הם נפולת של נמושות".

"לסרבנים המחוצפים, עם ישראל יסתדר בלעדיכם ואתם תלכו לעזאזל".

"לשלול רישיונות מרופאים שהפגינו. לאנשים מהסוג האכזרי הזה אסור לאפשר גישה לחולים".

"קריאה למרי אזרחי? יותר חמור מאונס".

"הדבר הכי מסוכן למדינת ישראל, יותר מדאעש וחיזבאללה זה הפריצות בעריות. בתפישה שלי אני צריך לא רק למנוע את מצעד הגאווה, אלא בכלל את התנועה הזאת".

"הנה האופוזיציה הטבעונית, זה ממרח אבוקדו לא אופוזיציה. תראו איזה מרמרה, חיוך לצופים".

"סגור תתריס, שקט אוסקוט".

"צקצוקים כמו כבש, צריך לדבר איתו בשפה שלו".

"חברים, אני לא אומר לו שקט בעברית כי הוא לא מבין עברית. ליהודים אני לא אומר בארה, אני אומר גזגזי".

"אנחנו נהיינו יפי נפש במדינה, מעודדים ללהט"ביות. יש הורים כאלה, הם שמים להם בובה לילד כי נראה להם שהוא צריך להיות הומו עכשיו".

ובל נשכח את ההשוואה בין המפגינים לאנטישמיים.

הדברים נאמרו מעל דוכן הכנסת או בישיבות ממשלה. אותו דוכן שח"כ שרן השכל לא הורשתה לעלות אליו ולדבר רק כי החזיקה תינוקת בזרועותיה.

איזו צביעות של מתייפיפים, המבזים את המליאה בה הם מייצגים את עם ישראל.

הדברים נאמרו מעל דוכן הכנסת או בישיבות ממשלה. אותו דוכן שח"כ השכל לא הורשתה לעלות אליו רק כי החזיקה תינוקת בזרועותיה. איזו צביעות של מתייפיפים, המבזים את המליאה בה הם מייצגים את העם

אנחנו זוכרים את הביקורת על דוד בן גוריון שנמנע מלקרוא למנחם בגין בשמו וכינה אותו "האיש שיושב ליד באדר", או את הביקורת על יצחק רבין כשכינה את שמעון פרס "חתרן בלתי נלאה", או את האמירה של מי שהיה שר אוצר שמחה ארליך אל יצחק מודעי, אברהם שריר וגדעון פת, שיצאו נגדו במפלגה הליברלית: "פת אנטיפת ופסיכופט". ביטויים אלה הם כמו מוסיקה מהתוכנית רגעי קסם ברשת ב' לעומת הביטויים שנשמעים היום בבית המחוקקים שלנו.

ואין זה שיעור בגינוני לשון, זוהי אזהרה. אזהרת חירום בפני מה שעלול להתפתח כאן אם לא נלחץ חזק על הברקס.

ההסתה שנשמעת היום מחזירה אותנו אל הימים שקדמו לארבעה בנובמבר 1995. כל שנה ביום הזיכרון לרצח ראש ממשלה בישראל אנחנו מייבבים תוך הפניית אצבע מאשימה – אבל לא למדנו ולא הפנמנו.

אנשים, האחריות היא של כולנו. כחברה. נכון, יש צד מסית וצד שמבליג, אבל המסיתים מהימין שמבקשים להלהיט, לחמם ולהסלים, צריכים להבין שהם לא ימצאו בני ברית למהלך. לא באור עקיבא, שם מתלהמים חברי הליכוד תוך הטלת קריאות גנאי במפגינים, ולא במוקד הפגנה אחר.

המפגינים לא ירימו יד, לא על כוחות הביטחון, לא על השוטרים ולא על אנשי הימין.
כמו ישו.
ניתן את הלחי השנייה ונמשיך במאבק.
לא נסכים להסיט אותנו מהדרך. כי אנחנו יודעים שאם נהפוך את הרחובות לזירות קרב נפסיד במלחמה האמיתית. וזה בדיוק מה שהמשיחיים רוצים שיקרה.

האחריות היא של כולנו. כחברה. נכון, יש צד מסית וצד שמבליג, אבל המסיתים מהימין שמבקשים להלהיט, לחמם ולהסלים, צריכים להבין שהם לא ימצאו בני ברית למהלך

אריאל שרון נוהג היה לומר: לדבר בשקט – זו העוצמה.
כמו במשפט שלמה לא ניתן לחצות את הילד. לא ניתן להרוס את המדינה. אנחנו הרי ההורים האמיתיים.
אין לנו ארץ אחרת.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.