מהי ספרות? איפה מסתיים סתם סיפור ומתחילה הספרות ממש? בחינת השאלה נראית לי כדרך הראויה להוקיר את מילן קונדרה.

קונדרה, שהלך לעולמו בשיבה טובה בשבוע שעבר, היה סופר צ'כי שבילה את כמחצית חייו  ב"גלות" נוחה בצרפת. הוא עבר לשם בשנות ה-70 לאחר שהרגיז את השלטונות הקומוניסטיים עם רומנים נשכניים כמו "הבדיחה". העלילה עוסקת בסטודנט לודוויק יאן המשבש לעצמו קריירה מבטיחה בגלל בדיחה על הקומוניסטים שסיפר לחברתו ושהוצאה קשות מהקשרה.

קונדרה עבר לצרפת לאחר שהרגיז את השלטונות הקומוניסטיים עם רומנים נשכניים כמו "הבדיחה". העלילה עוסקת בסטודנט המשבש לעצמו קריירה מבטיחה בגלל בדיחה על קומוניסטים שהוצאה מהקשרה

פגשתי לראשונה בקונדרה דרך מה שרבים (אך לא כולם) מחשיבים לפאר יצירתו, "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום". הרומן מספר את סיפורו של הכירורג תומש, שנקרע בין אשתו המסורה (אך המשעממת) טרזה לבין פילגשו המגניבה (אך קצת פוחזת) סבינה. כפי שניתן לצפות, תומש מסתבך בכל מיני צרות שלא עוזרות לקריירה שלו וגם לא לאף אחת מהנשים.

בזמן שקראתי את הספר הזה, בסוף שנות השמונים, כבר היו לי כמה פלירטוטים מוקדמים עם מה שאפשר לראות בספרות. לא הייתי בטוח לגבי מה בדיוק מגדיר ספרות. התחושה שלי הייתה שכמו עם עיסוק עתיק אחר, אתה פשוט יודע את זה כשאתה רואה את זה.

לדוגמה, מימי התיכון המוקדמים ידעתי שהתווית חלה על הסופר האמריקאי קורט וונגוט. אהבתי שהקריירה המוקדמת שלו הייתה ביחסי ציבור של ג'נרל אלקטריק, ושהוא התחיל להתפרסם רק בגיל מאוחר יחסית (אף פעם לא אהבתי גילנות). אבל כשהוא עשה זאת, עם רומנים כמו "עריסת חתול" ו"בית מטבחיים חמש", ברור שהיה היה שווה לחכות.

כמה מיצירותיו פלירטטו עם מדע בדיוני. כך היה עם מה שעשוי להיות האהוב עלי מבין היצירות שלו, "הסירנות של טיטאן". שם, דמויות עם שמות כמו מלאכי קונסטנט וויליאם ניילס רומפורד מטיילות חופשי בחלל ובזמן, מה שמאפשר להן להעמיד פנים שהם בעלות יכולת ניבוי. כך מוקמת לה דת בשם "כנסיית האל האדיש לחלוטין".

זה חזון שאני יכול לעמוד מאחוריו: העיקרון שהיקום הוא עצום, אדיש ונטול מטרה או משמעות, ולכן אנשים צריכים להכיל ולא להתרגש יותר מדי. הספר מכיל את הציטוט המבריק, מדמות שהועלתה לבמה ציבורית כדי להסביר את הבלתי מוסבר: "הייתי קורבן של סדרת תאונות, כמו כולנו".

זה חזון שאני יכול לעמוד מאחוריו: העיקרון שהיקום עצום, אדיש ונטול מטרה או משמעות, ולכן צריך להכיל ולא להתרגש יותר מדי. הספר מכיל את הציטוט המבריק: "הייתי קורבן של סדרת תאונות, כמו כולנו"

כמובן שנהניתי גם מ"התפסן בשדה השיפון" ומרומנים של ג'ון אירווינג מדי פעם ("העולם על פי גארפ" עשה עלי רושם גדול). אבל קונדרה הוא זה שהפך אותי לחובב ספרות ממש.

מה עשה אותו לכזה מיוחד? אני רוצה להאמין שזו הייתה השראה; אבל אני מניח שכמו ברוב הדברים, יש שיטה. עם "הקלילות" זה עבד פחות או יותר בדלהלן.

ראשית, נראה היה שהסיפור פועל למעשה בשירותה של פילוסופיה יצוקה. במשך קטעים שלמים קונדרה היה עוצר את הנרטיב – כמו ברומנים אחרים דוגמת "ואלס הפרידה" ו"ספר הצחוק והשכחה" – ומתחיל להרהר על אמיתות נצחיות. הגיגים אלה לא היו טריוויאליים. גם אם פה ושם לא הסכמתי הם תמיד היו מרתקים ונתנו לך הרגשה של דיון משותף; גם אם קולך אינו נשמע, הוא איכשהו קיים.

שנית, הסופר לא רק דיווח על הנאמר והנעשה אלא פתח צוהר לנפשם של הגיבורים ("אנשים בדרך כלל בורחים מצרותיהם אל העתיד; הם משרטטים קו דמיוני על פני מסלול הזמן, קו שמעבר לו הצרות הנוכחיות שלהם יפסיקו להתקיים. אבל טרזה לא ראתה קו כזה בעתיד שלה.")

שלישית (וכאן יש ספוילר למי שטרם קרא) הייתה דרמה מרגשת נטולת כל צורך בסוף טוב. סוף הסיפור מציג בעקיפין, דרך דמות שלישית, את היום האחרון בחייהם של תומש וטרזה. וככל שמתגלגל תיאור האירוע, מבינים שלמרות כל מה שהיה קודם, ביום הזה הם היו באמת מאושרים – מה שהופך את גורלם למטלטל ובלתי נשכח.

אני זוכר שהנחתי את הספר בתחושה של יראה, וחשתי שאני נוכח בסוג של גדלות. זה לא בדיוק קורה כל יום, ולכן גמרתי אומר לקרוא את כל מה שהאיש כתב אי פעם ומעתה ואילך. וכך היה.

אני זוכר שהנחתי את הספר בתחושה של יראה, וחשתי שאני נוכח בסוג של גדלות. זה לא בדיוק קורה כל יום, ולכן גמרתי אומר לקרוא את כל מה שהאיש כתב אי פעם ומעתה ואילך. וכך היה

קונדרה חטא מידי פעם בקשקשת ("המאבק של האדם נגד השלטון הוא מאבק הזיכרון נגד השכחה"). סלחתי כי בעולמו השופע וולגריות ובולשיט הוא היה לרוב מקור לנשגבות ואמת.

לדוגמה: "אין דבר כבד יותר מחמלה. אפילו הכאב על עצמנו שוקל פחות מהכאב שחשים עם מישהו אחר, עבור מישהו אחר, כאב המועצם מהדמיון ומתארך במאה הדים". או: "זמנו של האדם אינו מסתובב במעגל; הוא רץ קדימה בקו ישר. לכן האדם לא יכול להיות מאושר: אושר הוא הכמיהה לחזרה". אין דברים כאלה בימינו. קונדרה גרם לי להבין שבעוד שרומן רגיל הוא אוסף של בדיות, ספרות היא זיקוק  של האמת.

קונדרה, אפילו יותר מוונגוט, חיזק את אהבתי לספרות כזו. מאז מצאתי אחרים – גרהם גרין, וו. סומרסט מוהם, סטפן צווייג, גי דה מופאסן, ולדימיר נבוקוב, איבן טורגנייב, קינגסלי אמיס, אוולין ווא – הרשימה עוד ארוכה, אבל למרבה הצער כולם מתים. נראה שאני מעריך בעיקר דברים מהעבר. קונדרה היה האחרון ששרד, והניף בגאון את לפיד הספרות כמעט עד יומו האחרון. עד 11 ביולי, אז מת בגיל 94.

מי ישא את הלפיד? איאן מקיואן? עלא אסואני? אולי עמיתי לשעבר ל-AP טום רחמן, שכתב כמה ספרים מבריקים (מומלץ עד מאוד)?

אולי אין אף אחד, והסיפורים המהותיים של האנושות פשוט כבר סופרו. אני מקווה שאני טועה.

ספרי מילן קונדרה (צילום: דן פרי)

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com