הוויכוח על "עילת סבירות" עלול לבלבל: הממשלה נשמעת איכשהו סבירה, הרבה יותר מהרגיל אצלה, כאשר היא טוענת כי הענקת הסמכות לשופטים להכריז על החלטות משפטיות כ"בלתי סבירות" אינה דמוקרטית.

העלילה מסתבכת כאשר לוקחים בחשבון את מה שבאמת עומד מאחורי המהלך ואת ההקשר הספציפי בישראל – את החשיבות הקריטית של הליברליזם במאמץ המוצלח של הציונות להציע לאזרחים חירות ושגשוג.

ויכוחים על מהות הדמוקרטיה יעילים לדרבון הבייס אבל לא משכנעים – בגלל חילוקי דעות לגבי משמעות המילה בכלל. תומכי ממשלת בנימין נתניהו רואים במידה רבה בדמוקרטיה כלי לשלטון הרוב לאחר בחירות חופשיות; האופוזיציה רואה בדמוקרטיה שיטה שמעבר לשלטון הרוב מבטיחה זכויות מיעוטים וזכויות אדם ומגבילה את כוחה של המדינה.

בוויכוחים על מהות הדמוקרטיה יש חילוקי דעות גם על משמעות המילה. תומכי נתניהו רואים בה כלי לשלטון הרוב. האופוזיציה רואה בה שיטה שמבטיחה גם זכויות מיעוטים ואדם ומגבילה את כוח המדינה

מה שהאופוזיציה בעצם שואפת לשמר הוא הדמוקרטיה הליברלית. זה כבר משהו אחר, שיושב עמוק בבסיסו של דיון חובק עולם ושעולה כעת על גדותיו.

הדמוקרטיה הליברלית מותקפת בשורה של מדינות ברחבי העולם. אלה כוללים את חברות האיחוד האירופי פולין והונגריה, וגם את טורקיה וברזיל, ובמובן מסוים גם את הודו. אפילו במדינות בעלות מסורות ליברליות עמוקות כמו ארה"ב וצרפת, היא מותקפת על ידי הגרסה הדומיננטית כיום של הימין הפוליטי.

לכן, למשל, המגמה האנטי-ליברלית של הממשלה היא כה הרסנית ליחסי ישראל עם ארה"ב במיוחד מול הממשל הדמוקרטי (שהוא ליברלי במהותו) ויהודי ארה"ב (שרובם המכריע ליברלים).

חשוב להבין מהו ליברליזם בפילוסופיה פוליטית, כיוון שבארצות הברית במיוחד הוא עוות לגמרי כך שאנשים חושבים שזה שם נרדף לשמאל. ולא כך הדבר.

הליברליזם נבע, למרבה האירוניה, מרעיונותיו של הפילוסוף האנגלי תומס הובס מהמאה ה-17, שגרס שמצבה הטבעי של האנושות הוא "מלחמה של כולם נגד כולם" שהופכת את החיים ל"בודדים, עניים, מגעילים, אכזריים וקצרים". כדי להגן מפני סכנה מתמדת היה צורך במדינה ריבונית שתבטיח את זכויות הקניין ותגן מפני פגיעה בנפש.

הדמוקרטיה הליברלית מותקפת בשורת מדינות ברחבי העולם. לכן, למשל, המגמה האנטי-ליברלית של הממשלה כה הרסנית ליחסי ישראל-ארה"ב, במיוחד מול הממשל הדמוקרטי ויהודי ארה"ב

זה הוביל לעלייתם של מוסדות ליברליים – בתי המשפט במרכזם – שהובילו לצבירה העצומה של עושר בעולם, במיוחד במה שזכה לכינוי "המערב". ישנם אינספור מחקרים המוכיחים את הקשר הזה. יוצאי הדופן הם יוצאי דופן: משטר פופוליסטי בונה מכונת מלחמה, או בשנותיה הראשונות של ברית המועצות, למשל.

בעוד שהובס עצמו קרא לריבון חזק, הוא גם הבין באופן אינסטינקטיבי שריבון חזק מדי עלול להפוך בעצמו לאיום, ולכן הוא כן קיווה ל"הסכמה של יחידים לאמנה החברתית".

ואכן, ככל שמדינות התפתחו והתברר עד כמה נכון לחשוש מהריבון עצמו, הליברליזם התפתח לכיוון של ממשל מוגבל כפי שחזה ההוגה האנגלי (שוב) ג'ון לוק. כך אנו מגיעים להפרדה בין הרשות המחוקקת, השופטת והמבצעת, לחוקות המבטיחות זכויות מיעוט והגנות פרט, ולבלמים ואיזונים שונים על הרשות המבצעת, לרבות מגבלות כהונה.

זו דמוקרטיה ליברלית. במהותה, היא מנסה להבטיח שהממשלה לא תהיה חזקה מדי. שבמקום לצבור עוצמה לעצמה היא תתעסק בעיקר בהבטחת חירויות לאזרחים.

העיפו מבט סביב שולחן הממשלה ונסו לדמיין את החבורה שהתקבצה שם פועלת לפי העיקרון הזה. אם אתם מתקשים, הרי הבנתם את הבעיה לא פחות טוב מלוק. זה באמת לא קשה: מהמקרה שלפנינו, אפילו הובס הציני, שלא ציפה להרבה מן האנושות, היה מזדעזע.

בעוד שהובס עצמו קרא לריבון חזק, הוא גם הבין באופן אינסטינקטיבי שריבון חזק מדי עלול להפוך בעצמו לאיום, ולכן הוא כן קיווה ל"הסכמה של יחידים לאמנה החברתית"

זאת ועוד: מכיוון שתמיד יש מתח בין חופש ליציבות, ובין חופש לשוויון, הליברליזם הוא בבסיסו פילוסופיה מרכזית. יותר מדי שוויון כפוי ונקבל קומוניזם רודני; יותר מדי שוק חופשי ונקבל את אי-השוויון הפרוע והמזיק של הניאו-ליברליזם. יותר מדי דגש על הפרט ואתה מקבל פוליטיקת זהויות מפלגת – וכן הלאה.

כמו כל גישה מרכזית, הליברליזם יכול להרגיש כמו פשרה, ולכן הוא מותקף תדיר. ההתקפות הוולגריות ביותר מגיעות מכיוונם של מנהיגים שלא רוצים שכוחם יוגבל. הטריק שלהם בדמוקרטיות הוא להציג את המגבלות על כוחם כמגבלות על ה"עם".

בדרך כלל, מידה זו של ציניות מגיעה מלאומנים שמנסים לעורר סנטימנט פטריוטי. זה הפופוליזם, וככל שעולה רמת ההשכלה הוא עובד פחות טוב. הפופוליסטים לא מתים על אוניברסיטאות.

מול כל זה, הדמוקרטיה הליברלית רוצה להיות, ובכן, סבירה. היא תמיד מנסה להזכיר לאנשים את הקשר בין ליברליזם במידה סבירה לשגשוג במידה נאותה.

מה שמביא אותנו לישראל, שבה לא כולם אוהבים סבירות אבל רוב חזק מעדיף את השגשוג של השנים האחרונות.

ככל גישה מרכזית, הליברליזם יכול להרגיש כפשרה, ולכן מותקף תדיר. ההתקפות הוולגריות ביותר מגיעות מכיוון מנהיגים שלא רוצים שכוחם יוגבל. הטריק הוא להציג את המגבלות על כוחם כמגבלות על ה"עם"

מייסדי ישראל יכולים היו ללכת במספר כיוונים ביחס לשיטת הממשל שהקימו ב-1948. עמדת הפתיחה לדמוקרטיה הליברלית לא הייתה טובה.

רוב היהודים במדינה באותה תקופה – בעצם גם כיום – היו בעלי שורשים במדינות מזרח אירופה והמזרח התיכון שבהן היה מעט ניסיון ליברלי. יתרה מכך, טבעה של היהדות עצמה מספק רק תמיכה חלקית בליברליזם. מצד אחד, המסורת התלמודית ופלפוליה בדיון חופשי; אך מצד שני, מסורת של היררכיה פטריארכלית עם סמכות בידי האב, הרב ופרנסי הקהילה. בנוסף, הממסד השלט באותה תקופה היה נטוע עמוק בסוציאליזם, וכלל זרמים שחשו נאמנות רבה לברית המועצות.

הכל היה יכול לקרות באותו צומת נואש, כשהמדינה נצורה על ידי צבאות ערב – חונטה צבאית, דיקטטורה קומוניסטית, כאוס מוחלט.

מה שכן פעל לטובת ישראל הצעירה היה מערכת המשפט שהורישו לה הבריטים – מערכת המושרשת ב "COMMON LAW", שבסיסו המושג "סבירות". תפיסה זו עדיין קיימת בכל תורת המשפט הבינלאומית המבוססת על מסורת זו, וגם בדרכים שונות בארצות הברית, לרבות בתיקון ה-14 לחוקה שמונע חיפושים ועיקולים "בלתי סבירים".

כאשר הקיסר קליגולה בן ימינו ירצה למנות את הסוס האהוב עליו לסנאט, הסבירות היא שמונעת זאת, גם אם בית המחוקקים לא חזה את עצם האפשרות והעביר חוק נגדה בזמן (יש להודות שהסוס, בהיותו כנראה פסיבי, עשוי למעשה לגרום פחות נזק מחלק מהפוליטיקאים הנוכחיים בישראל).

כאשר קליגולה בן ימינו ירצה למנות את סוסו האהוב לסנאט, הסבירות תמנע זאת, גם אם בית המחוקקים לא חזה את עצם האפשרות והעביר חוק נגדה (הסוס עשוי לגרום פחות נזק מחלק מהפוליטיקאים הנוכחיים בישראל)

דוד בן-גוריון וחבריו בהחלט עשו שגיאות גדולות. העיקרית שבהן הייתה הקמת הסדר מיוחד עבור המיעוט החרדי שהיה אז זעיר – ויצירת מציאות של תלות ואי שוויון שמאיים כעת להכריע את החברה הישראלית כולה. הם לא עשו את החשבון.

אבל הם קלעו בול כשבחרו להקים כאן דמוקרטיה ליברלית.

כעת הממשלה רוצה הרבה יותר מאשר לבטל את יכולתם של השופטים לשפוט על בסיס עילת סבירות. התוכניות המקוריות, שמעולם לא ננטשו רשמית על אף השקרים של נתניהו לפודקאסטים בחו"ל, כללו שליטה ממשלתית על מינויים שופטים ויכולת לבטל את החלטותיהם במקרה שהבובות ישכחו מה זה להיות בובות.

הם גם רוצים לפרק את לשכת עורכי הדין, לבצע פוליטיזציה של שירות המדינה ולהעביר חקיקה אישית שמאפשרת מינויים מושחתים.

הממשלה רוצה להחליש את הפיקוח עליה מסיבות ספציפיות, כמו דיכוי הפלסטינים והמשך הטירוף עם החרדים. אבל בעיקר מדובר בתאוות כוח ושחיתות חצופה. לכן אין היא מוצאת כל תועלת בדמוקרטיה ליברלית.

אל תטעו. המאמצים לחבל במערכת המשפט נועדו בסופו של דבר לבטל את הדמוקרטיה הליברלית העומדת במרכז ההצלחה המדהימה של ישראל. זה לקח 75 שנה עד שקמה ממשלה שמעזה לבצע פיגוע כזה. אם תצליח, ישראל תתחיל את שקיעתה העצובה אל תוך החושך. אינני חושב שהיא תצליח.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com