לפי סקר כאן חדשות – רק שליש מהישראלים מבינים מה זה "עילת הסבירות". והאמת, באופן מעשי עד כה עילת הסבירות לא הייתה מרכיב מרכזי או חשוב במיוחד במערכת החוק והמשפט בישראל. אז איך המאבק סביב ביטול עילת הסבירות הפך למוקד שמבעיר את המדינה?
העיסוק שלי במדעי המחשב לא קשור במיוחד למה שאני כותב כאן כדרך כלל. אבל לעיתים נדירות הוא מאפשר פרספקטיבה שונה על מה שקורה מסביב. ביטול עילת הסבירות הוא מקרה כזה.
העיסוק שלי במדעי המחשב לא קשור במיוחד למה שאני כותב כאן כדרך כלל. אבל לעיתים נדירות הוא מאפשר פרספקטיבה שונה על מה שקורה מסביב. ביטול עילת הסבירות הוא מקרה כזה
אז מה הקשר?
בשנת 2001 קבוצה של 17 מפתחי תוכנה נפגשו בחור נידח ביוטה לדון איך צריך לפתח פרוייקטי תוכנה גדולים. התוצאה הייתה המנשר האג'ילי (Manifesto for Agile Software Development). בדיעבד, די מדהים שזה היה כזה חידוש, ושלא רק שאף אחד לא ניסח את זה קודם, זה היה ממש נגד הדוגמה.
מה הם בעצם אמרו? בהתבסס על הניסיון המצטבר שלהם בפרוייקטי פיתוח תוכנה גדולים בכל העולם, הם הגיעו לתובנה לפיה קשה מאוד ובעצם די בלתי אפשרי להגדיר את הדרישות מפרויקט גדול בצורה מלאה מראש. קודם כל כי זה מאוד מורכב. בנוסף, תמיד קורים דברים שלא נצפו מראש, או שיש אי הבנות לגבי פרשנות של סעיפים, או שהמצב משתנה.
לכן פרויקטים שמתבססים על תכנון קשיח, שבו מנסים להגדיר הכל מראש, מועדים לכישלון, ולרוב גם לכישלון יקר להחריד. בהרבה מקרים שלב התכנון עצמו לוקח שנים, ואם אחר כך מממשים את התוכניות באדיקות מסתבר שרובן בעצם לא מלאות ולא מסתדרות זו עם זו ולא באמת מה שהלקוח צריך.
דוגמה מקומית עדכנית יחסית היא פרויקט תבל לחידוש מערכת המחשוב של הביטוח הלאומי. הפרויקט יצא לדרך בשנת 2009 עם תכנון לחדש 31 מערכות בתקציב של 477 מיליון שקל. בתאריך היעד אחרי עשור היה מימוש חלקי של רק 5 מערכות, והעלות המצטברת הייתה כבר 755 מיליון.
פרויקט חידוש מערכת המחשוב של הביטוח הלאומי הושק ב-2009 עם תכנון לחדש 31 מערכות ב-477 מיליון שקל. בתאריך היעד מומשו חלקית 5 מערכות, והעלות המצטברת הגיעה ל-755 מיליון
בחיי היום-יום מוצאים הד לבעיה הזו בצורך בעורכי הדין. מצד אחד זה בא לידי ביטוי בניסיון לנסח חוזים שיכסו את כל הפינות. מצד שני יש את הליטיגציה על חוזים שבדיעבד מסתבר שלא באמת מכסים הכל. ובהחלט קורה שלשני הצדדים יש טיעונים מאוד משכנעים, למרות שהם סותרים זה את זה.
זה הגיע גם לתרבות הפופולרית – למשל בקומדיה "הרי את מכושפת לי", על הקושי להגדיר נכון את שבע הבקשות שהשטן נותן לך (או במקרה של הסרט, נותנת לך) בתמורה לנשמתך, או בקומדיה "אכזריות בלתי נסבלת", על עו"ד שהצליח לנסח הסכם ממון ייחודי שאין בו פרצות.
בהקשר שלנו, הטיעון הוא שכיוון שאי אפשר לנסח חוקים שמכסים את כל מה שעלול לקרות, עדיף לא לנסות. צריך כמובן לנסח את העקרונות, ולהגדיר נוהלים, ולקצוב עונשים, וכו'. אבל זה חסר תוחלת לנסות לפרט את כל המקרים הפרטיים שיכולים לקרות ואת כל צרופי הנסיבות שיכולות לחול. אם עושים את זה נוצר בליל סמיך של מיקרו-כללים שלא באמת פותרים את הבעיה ויכולים אפילו לכלול סתירות פנימיות.
הפתרון החלופי הוא עילת הסבירות. במקום לפרט את כל הכללים שמכתיבים את התהליך, בודקים קודם כל את התוצאה הסופית. והתוצאה הסופית צריכה להיות סבירה בתנאי המקרה. אפילו אם הלכנו באדיקות לפי הכללים, זה שהגענו לתוצאה לא סבירה אומר שהיה שם פגם.
עילת הסבירות היא הכלי שמחלץ אותנו מרודנותם של נוסחים חוקיים שלא נועדו ולא יכולים להתמודד עם מקרי קצה וסיבוכים שונים ומשונים שקורים בעולם האמיתי. הדרישה לסבירות התוצאה היא מעיין חוק-על שנמצא מעל כל החוקים, למרות שהוא בעצם לא חוק.
עילת הסבירות היא הכלי שמחלץ אותנו מרודנות נוסחים חוקיים שלא יכולים להתמודד עם מקרי קצה וסיבוכים שונים שקורים בעולם האמיתי. הדרישה לסבירות התוצאה היא מעיין חוק-על שנמצא מעל כל החוקים
לכן כל כך חשובה גם הוועדה לבחירת שופטים. מישהו הרי צריך להפעיל את עילת הסבירות ולהחליט מה סביר, והמישהו הזה זה השופטים. והציבור צריך לתת אמון בשיקול הדעת של השופטים. לכן קריטי שהשופטים – שבכוחם להפעיל את עילת הסבירות – יהיו ערכיים ועצמאיים.
אבל זאת גם נקודת התורפה של כל הסיפור. הכל מתבסס על ההנחה שיש שותפות ערכים בסיסית. אם אין הסכמה על ערכים משותפים לא תהיה הסכמה על הפעלת עילת הסבירות.
מהבחינה הזו המשבר הנוכחי הוא בסך הכל ביטוי בולט יותר מהרגיל של משבר מתגלגל שנמצא איתנו מראשית ימי המדינה. הוא מתכתב ישירות עם הכנסת הראשונה, שלא הצליחה להתמודד עם הנושאים הרגישים של יחסי דת ומדינה, ולכן לא חוקקה חוקה כפי שנקבע בהצהרת העצמאות. בהמשך, זה מתכתב עם הכישלונות של כל הניסיונות להעביר חוקי זכויות אזרח מקיפים.
זה גם מחדד מה ההבדל בין הממשלה הנוכחית לכל אלה שקדמו לה. נגזר עלינו לחיות ביחד במדינה שסובלת מחוסר הסכמה בסיסי בנוגע לערכי יסוד.
במצב כזה יש שתי גישות אפשריות. כל הממשלות עד כה בחרו לנסות לפשר על המחלוקות, ולהימנע מעימות כולל. לא בחירה ביהודית או לחלופין בדמוקרטית, אלא יהודית ודמוקרטית, אפילו אם זה לא לגמרי מוגדר ולא לגמרי מסתדר. הרבה פעמים התוצאה לא הייתה אסתטית, אבל היא איפשרה לנו להמשיך לקיים מדינה מתפקדת בצורה סבירה למדי. זה פעל, בין היתר, כי רוב הזמן ניסו להתנהל במסגרת הסביר. כתוצאה לא היה צורך להשתמש הרבה בעילת הסבירות כדי לבטל החלטות בלתי סבירות.
אבל שימו לב שהרעיון של עילת הסבירות מניח בתור בסיס שיש רצון טוב וכוונה לנהל את המדינה באופן סביר ולטובת הכלל. הממשלה ה-37, בראשות בנימין נתניהו וברוחם של יריב לוין, בצלאל סמוטריץ', ואיתמר בן-גביר, בחרה בגישה ההפוכה: להביא את הדברים לכדי פיצוץ.
נקודת התורפה של כל הסיפור היא שהכל מתבסס על ההנחה שיש שותפות ערכים בסיסית. אם אין הסכמה על ערכים משותפים לא תהיה הסכמה על הפעלת עילת הסבירות
ביטול עילת הסבירות הוא סימפטום לדרך ההתנהלות שלהם, אבל הוא רק פרט טכני. בראייה היסטורית מה שהם באמת עשו זה להכריז שנגמר הניסיון לפסוח על שתי הסעיפים, ומעכשיו יש העדפה מוחלטת של היהודית על הדמוקרטית. ולא סתם יהודית, אלא יהודית מאותו זרם משיחי שהביא את חורבן בית שני ואלפיים שנות גלות.
והם גם לא רוצים לאפשר לאף אחד לשאול האם זה סביר.
דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו