כאשר פנו ניצולי הספינה "ליברטי" למקימי קיר ההנצחה הגדול בוושינגטון, שעליו חקוקים שמות 58 אלף חללי מלחמת וייטנאם, וביקשו חתיכת קיר קטנה להנצחת מתיהם, הם נענו שה"ליברטי" הותקפה בזירת הקרבות הלא נכונה וכי הרוגי הספינה לא מתו בקרב.

התשובה הייתה שגויה מההיבט העובדתי: כמה ממלחי הספינה השיבו אש משתי מכונות ירייה 0.5 שנותרו שמישות אחרי יעף ההתקפה הראשון של מטוסי הקרב הישראלים – ונהרגו כשהם ניצבים על הסיפון החשוף. מאז ועד היום אין לניצולי ה"ליברטי" לאן לקחת את כאבם.

מיוני 1982 הם נפגשים בבית מלון בוושינגטון לציין את אובדנם, לשפוך נפט על תאוריות הקשר היצירתיות שלהם, לחוות את החרון הקדוש שהם חשים כלפי ידידתם הגדולה ובת בריתם ישראל ואינם מתנחמים מהמכתבים שבהם מבהירה ממשלת ישראל כי אמרה כבר את כל מה שהיה לה לומר בנושא.

בזמן מסוים היה יצחק רבין תקוותם כאוהב אמריקה אמיתי ומי שנחשב בעיניהם חייל ומנהיג ישר. ממנו ציפו לשמוע את האמת. הוא הרי היה המצביא שהפליק להם באופן אגבי – או מכוון, תלוי במתבונן – וראש ממשלת ישראל פעמיים. רבין הזכיר בצער את ההתקפה של ה"ליברטי" בספרו "פנקס שרות" ונדם.

ספינה מסוג "ליברטי", 29 ביולי 1967 (צילום: צי ארה"ב, ויקיפדיה)

פגשתי אותם לראשונה במדינת ניו יורק ב־1996, אחרי שהתגברו על חשדם הטבעי לתקשורת הישראלית שלא עשתה לדעתם די כדי לחשוף מה באמת קרה ב־8 ביוני בים התיכון מול אל־עריש. כמה עשרות גברים חרושי קמטים ומלאי מררה ותוכחה שאיבדו אותו יום 34 מחבריהם ו־171 מהם נפצעו, חלקם קשה.

ההתקפה על ה"ליברטי", שהייתה ספינת ביון קטנה שלא הייתה מסוגלת להגן על עצמה מול מטוסי קרב ישראלים, מתויקת אצל הניצולים ההולכים ונמוגים בעוצמות שונות של השלמה ומרירות. מההכרה כי מלחמה היא גיהינום וטעויות מתאספות תחת ההגדרה אש ידידותית, ועד העובדה שלישראל היה אינטרס מובהק, שנגע בזה האמריקאי, למנוע מהספינה לבצע את שליחותה – ולעצום את הרדאר ועיניה החקרניות, שהיו מכוונות גם לרמת הגולן.

היה קשה להקשיב לתאוריות הקונספירציה המטורללות לצד טענות שנשמעו לגיטימיות, או לקרוא את הספרים ולצפות בסרט שהפיקו. 34 זה הרבה חברים מתים וזאת הסיבה שה"ליברטי" ממשיכה לבעור

לא היה קל לשבת עם מי שעבורם היה נציג האומה שהתנפלה עליהם ללא התרעה. בעיקר היה קשה לא להצטרף לקריאות "הלאה ישראל!" שהן בלבד יכולות היו למנוע מהעיניים רושפות השנאה לשסף את העיתונאי האורח.

היה קשה להקשיב לתאוריות הקונספירציה המטורללות לצד טענות שנשמעו לגיטימיות, או לקרוא את הספרים ולצפות בסרט שהפיקו. 34 זה הרבה חברים מתים וזאת הסיבה שה"ליברטי" ממשיכה לבעור.

ספינת הדגל של הצי השישי האמריקאי סמוך לספינת "ליברטי", 8 ביוני 1967 (צילום: צי ארה"ב, ויקיפדיה)

מאז אותה פגישה אני מקבל מהם פעם בכמה שנים עדכונים ומחקרים חדשים שהמכנה המשותף שלהם הוא אחד: לממשלת ישראל לבדה, או בתיאום עם ממשל ג'ונסון, היה אינטרס מובהק להתנפל על ה"ליברטי". טעות בזיהוי מטרה זו לא הייתה. בעיקר משום שההתקפה נמשכה שעתיים.

ניצולי הספינה טוענים כי משה דיין החליט להיפטר מה"ליברטי". "זה היה רצח בדם קר", טוענים הניצולים, "קיים קשר שתיקה בין ממשלות ישראל וארצות הברית".

למרות שייכותה הפורמלית לצי, הייתה ה"ליברטי" תחת פיקוד ה־CIA. היא התמקמה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל ומצרים. מה עשתה שם, מתנדנדת על הגלים במים החמימים? מצותתת למכשירי קשר אלחוטיים

***

בעיקר נסמכים ניצולי ה"ליברטי" על הספר "ההתקפה על הליברטי" מאת ג'יימס אנס, ממפקדי הספינה והיסטוריון, שראה אור ב־1982. למרות נטיית לבו המובהקת, היטיב אנס להישמר ממלכודות פתאים.

ב־1992 ראה אור [הספר] "הליברטי – ניתוח ההיסטוריה מול ההיסטוריה הרשמית" מאת ג'ון בורן, קשיש חביב וחשדן שלא היה על הספינה והספר הוא עבודת הדוקטורט שלו. היריעה תקצר מלפרוס את הממצאים המוזרים, העדויות האותנטיות והתגובות האלימות, אך הם נשמעים בערך כך:

שתי המדינות מסכימות שה"ליברטי" הייתה ספינת ריגול שנשלחה מאבידג'אן להצטרף לצי השישי בים התיכון עם פרוץ מלחמת ששת הימים. האמריקאים מודים שציוד ההאזנה האלקטרוני וסוללת האנטנות הגבוהה על סיפונה נועדו להאזין לתשדורות של הצבאות הלוחמים באזור.

הנזק שנגרם ל"ליברטי", יוני 1967 (צילום: רשות הציבור)

למרות שייכותה הפורמלית לצי, הייתה ה"ליברטי" תחת פיקוד ה־CIA. היא התמקמה מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל ומצרים. מה עשתה שם, מתנדנדת על הגלים במים החמימים של חודש יוני? מצותתת למכשירי קשר אלחוטיים. האם זה תפקידה של מדינה ידידותית ניטרלית בסכסוך? לא, אבל זה קורה כל הזמן.

ישראל איתרה את ה"ליברטי" בעת סיור אווירי. באחד החמ"לים בישראל העלו אותה על לוח המלחמה כספינת ביון אמריקאית – ושכחו ממנה. היא לא הטרידה איש ולא הפריעה ללחימה. כשעה לפני ההתקפה, צולם מפקדה, ויליאם מקנוגל, משתזף עם ספר על סיפון.

בשעות הבוקר ב־8 ביוני ועד הצוהריים, חלפו מעל ל"ליברטי" שמונה יעפי סיור ישראלים. מטוסי הקרב הישראלים, חלקם שבו ממשימות הפצצה בסיני, חגו סביב הספינה כמנסים לתהות על קנקנה

ה"ליברטי" הייתה גיגית מיושנת משנת 1945, ללא מיגון יעיל חוץ מארבע מכונות ירייה. היא הניפה דגל אמריקאי ענק ועל חרטומה היה רשום סימון הצי: 5-GTR. פעילותה ביום רביעי, 8 ביוני, הייתה כה בנאלית, שמלחים רבים השתזפו על סיפונה.

בשעות הבוקר ב־8 ביוני ועד הצוהריים, חלפו מעל ל"ליברטי" שמונה יעפי סיור ישראלים. מטוסי הקרב הישראלים, חלקם שבו ממשימות הפצצה בסיני, חגו סביב הספינה כמנסים לתהות על קנקנה. המלחים נופפו לשלום, הטייסים ירדו נמוך, אבל לא נוצר קשר אלחוטי.

מטוסי מיראז' לקראת המראה, יוני 1967 (צילום: רשות הציבור)

בשתיים בצוהריים בערך, ללא התרעה מוקדמת, צללו מטוסי מיראז' ישראלים על ה"ליברטי". בהתחלה הם ריססו את הסיפון בתותחים. אחר כך ירו רקטות. בתוך העשן וההמולה התקשו מלחי ה"ליברטי" לזהות את המטוסים התוקפים. קודם חששו שמדובר בהתקפה מצרית או סובייטית, עד שאחד המלחים זיהה מגן דוד כחול על כנפי המיראז'ים.

ההתקפה עשתה שמות בספינה. הרקטות חררו את חדר המכונות. מטוסי סופר מיסטר ישראלים שהצטרפו לחגיגה הטילו פצצות נפל"ם שכיסה את ה"ליברטי" בחומר צמיגי בוער. הספינה עלתה באש. אמצעי ההתגוננות היחיד בו נקטו המלחים, היה ניסיון לכבות את האש.

מפקד הספינה אסר על חייליו להשיב אש. בגלל הרעש וההמולה, מלח צעיר שאייש את אחת ממכונות הירייה לא שמע את הפקודה, ירה צרור בודד וחטף פגיעת רקטה ישירה

המטוסים חיררו את צינורות הכיבוי והמלחים השתמשו במטפים. מפקד הספינה קפטן מקנוגל אסר על חייליו להשיב אש. בגלל הרעש וההמולה, מלח צעיר שאייש את אחת ממכונות הירייה לא שמע את הפקודה, ירה צרור בודד וחטף פגיעת רקטה ישירה.

סיפון ה"ליברטי" כוסה בהרוגים, פצועים ושלולית ענקית של דם. רופא הספינה ערך שלושה ניתוחי חירום אך לא הצליח להציל פצועים רבים. כל אותה עת, סיפרו לי הניצולים, התנופף הדגל האמריקאי בירכתיים. כעת הוא היה מחורר ומכוסה עשן. אחרי שהמטוסים פגעו ב"ליברטי" כ־800 פגיעות ישירות, הם הסתלקו מהאזור.

מפקד ספינת "ליברטי" קפטן ויליאם מקנוגל בחדר הפיקוד, יוני 1967 (צילום: צי ארה"ב, ויקיפדיה)

שדה האנטנות של ה"ליברטי" נקצר ביעף הראשון, והיא לא הייתה יכולה לקיים קשר עם נושאות המטוסים של הצי השישי ששייטו באזור. מלח בעל תושייה אלתר מכשיר קשר והספינה שידרה לצי השישי שהיא תחת התקפה. כאשר המטוסים הסתלקו, הופיעו בזירה שלוש טרפדות ישראליות.

הקברניט לא זיהה את האורחים החדשים וקיווה שהטרפדות באו לעזור. בסימני מורס שעליהם לא קיבלה תשובה, ניסתה ה"ליברטי" להצהיר על זהותה. הטרפדות שיגרו בתגובה חמישה טורפדו מטווח קצר. ארבעה החטיאו אבל אחד חדר לחדר המכונות בקו המים וקרע חור ענק בדופן הספינה.

ה"ליברטי" נטתה על צידה בזווית של תשע מעלות אבל לא טבעה. הטרפדות קינחו באש תותחים והסתלקו. אחרי שעה הופיעו מסוקים ישראלים. אלה ירדו נמוך כאומדים את הנזק

ה"ליברטי" נטתה על צידה בזווית של תשע מעלות אבל לא טבעה. הטרפדות קינחו באש תותחים והסתלקו. אחרי שעה הופיעו מסוקים ישראלים. אלה ירדו נמוך כאומדים את הנזק.

אחר כך שאלו הטייסים האם "ליברטי" זקוקה לעזרה. קפטן מקנוגל – שזהות התוקפים הייתה ידועה לו – עשה תנועה גסה בידו וסירב לקבל עזרה. כשעתיים הייתה ה"ליברטי" תחת התקפה. היא צלעה אל נמל מלטה בכוחות עצמה.

מפקד ספינת "ליברטי" קפטן ויליאם מקנוגל מצביע על חורי הירי בספינה, 16 ביוני 1967 (צילום: צי ארה"ב, ויקיפדיה)

***

קשה היה לשבת כעיתונאי ישראלי בבית הפרטי במאונט סיני שבו התאספו הניצולים לדבר על ההתקפה ששינתה את חייהם ושכילתה 34 מחבריהם. הם נקבצו מרחבי אמריקה ולא היו במצב רוח ידידותי. ישראל הודתה בטעות, אמרתי, התנצלה ושילמה שבעה מיליון דולר פיצויים. זה קורה במלחמות.

"בניגוד לטענת ישראל שה'ליברטי' לא הניפה דגל ולא נשאה סימני זיהוי, הדגל התנופף באון וסימני הזיהוי היו ברורים", טענו המלחים המזקינים. "הטייסים שלכם משקרים וזאת לא הייתה טעות. זה היה רצח בדם קר".

"ב־8 ביוני ביקש דיין, בניגוד לעמדת ממשלתו ובהפרה מפורשת של בקשת הנשיא ג'ונסון, לכבוש את רמת הגולן. דיין רצה לעשות זאת מתחת לרדאר האמריקאי. אם האמריקאים היו מודעים לכוונותיו, הם היו עוצרים אותו"

מדוע שישראל תרצה להטביע את ה"ליברטי"?
"משום שהספינה עסקה בפעולת ביון והאזינה לפקודות שיצאו מהמטכ"ל הישראלי.

"ב־8 ביוני ביקש דיין, בניגוד לעמדת ממשלתו ובהפרה מפורשת של בקשת הנשיא ג'ונסון, לכבוש את רמת הגולן. דיין רצה לעשות זאת מתחת לרדאר האמריקאי. אם האמריקאים היו מודעים לכוונותיו, הם היו עוצרים אותו. לכן החליטו להיפטר מה'ליברטי'".

משה דיין על הר הבית, 7 ביוני 1967 (צילום: אילן ברונר / לע"מ)

נדמה לי שאני מכיר את אופי מנהיגי ישראל וקשה להעלות על הדעת שניתנה פקודה בדם קר לתקוף ספינה ידידותית.
"לפי עדויות רבות שיש בידינו, ידעה ישראל היטב את זהות הספינה".

עדויות?
"עדות של שני טייסים ישראלים שהשתתפו בהפצצה והיו מוכנים להעיד שראו דגל אמריקאי על הספינה. אף אחד לא היה מעוניין לשמוע אותם. מפקדי הטרפדות המציאו טענה מטומטמת שה'ליברטי' נראתה כספינת רפאים נטולת חיים כאשר הספינה בערה ומלחים פצועים שכבו על הסיפון. אי אפשר היה לטעות במה שראו".

מלחי ה"ליברטי" הוציאו מתיקיהם התפוחים צילומים של ה"אל קזיר" בהם נראתה ספינה מגושמת וכבדה ללא אנטנות, והניחו אותם ליד צילומי ה"ליברטי". זו לא הייתה אותה חיה

שאלתי לדעתם בעניין טענת ישראל שחשבה שה"ליברטי" היא ספינת משא מצרית בשם "אל קזיר". מלחי ה"ליברטי" הוציאו מתיקיהם התפוחים צילומים של ה"אל קזיר" בהם נראתה ספינה מגושמת וכבדה ללא אנטנות, והניחו אותם ליד צילומי ה"ליברטי". זו לא הייתה אותה חיה.

מדוע לא הגיב הצי השישי לקריאות המצוקה שלכם כאשר נשלחו?
"זה הקטע הקשה מכל. בגלל הקשר בין ממשלות אמריקה וישראל. מתחילת ההתקפה ידע הנשיא ג'ונסון שה'ליברטי' מותקפת בידי ישראל. כדי לא להביך מדינה ידידותית, הוא אסר על מטוסי קרב להמריא מסיפון ה'סארטוגה' כדי לסייע לנו. פעמיים ניתנה פקודה להמריא ופעמיים בוטלה. פקודת הביטול הגיעה ממזכיר ההגנה מקנמרה".

משחתת מצרית בשנת 1967 (צילום: רשות הציבור)

***

חדשות ותאוריות קשר אם אינן מטופלות בזמן אמת, תופחות לקונספירציות הממריאות מקרקע המציאות. כך קרה עם ההתקפה על ה"ליברטי". מתישהו בשנות ה־80' התייצב אחד, סת' מינץ שמו, ישראלי לשעבר תושב מדינת מיין, בפני ארגון ניצולי ה"ליברטי". מינץ הזה הריח ממש רע ומה שסיפר עורר סקנדל גדול.

לדבריו, הוא היה בחמ"ל באשדוד ושמע את הטייסים הישראלים מבהירים לפיקוד כי הם רואים דגל אמריקאי על הספינה. מינץ מסר את עדותו לאנשי ה"ליברטי" והוסיף שלידיעתו חלק מהטייסים הישראלים סירבו לקחת חלק במשימה, נשפטו על הפרת פקודה בעת קרב ונשלחו ל־18 שנות מאסר עם עבודת פרך.

מה שכן ברור היה למלחי ה"ליברטי", זה שבמשך ארבעת הימים ששהו בים התיכון, שייטה צוללת מסתורית, אמריקאית לדעתם, בשובלה של הספינה. מה הצוללת עשתה שם? הם אינם יודעים

הליברטאים קישרו את מינץ עם בעלי הטור ב"וושינגטון פוסט" אוונס ונובאק. אלה התקשרו למינץ, גבו ממנו עדות דומה לזאת שמסר לאנשי ה"ליברטי" ופרסמו אותה בעיתון. זה היה בנובמבר 1991 וא.מ. רוזנטל, עורך ה"ניו יורק טיימס", התקשר למינץ ושמע ממנו שנובאק לא הבין את עדותו וכי דבריו הוצאו מהקשרם. לא טייסים ולא זבובים.

רוזנטל התנפל על אוונס ונובאק ב"טיימס". אלה השיבו לו והנושא הידרדר לוויכוח הרגיל: פרו־ישראלים נגד אנטי־ישראלים. כאשר התקשרו למינץ מ"הארץ", הוא כבר לא זכר דבר. "אני לא רוצה לדבר יותר", אמר, "אני אגיד משהו ומחר ידפוק לי איש מוסד בדלת".

אילוסטרציה: טרפדת ט-204 עם תותח בופורס בחרטום (צילום: דובר צה"ל)

מה שכן ברור היה למלחי ה"ליברטי", זה שבמשך ארבעת הימים ששהו בים התיכון, שייטה צוללת מסתורית, אמריקאית לדעתם, בשובלה של הספינה. מה הצוללת עשתה שם, מה הייתה משימתה ואיזה סוג של גיבוי אמורה הייתה לתת ל"ליברטי"? הם אינם יודעים.

מלחים רבים העידו כי ראו פריסקופ מציץ מהמים. הם משוכנעים שהצוללת צילמה את ההתקפה ושהיכנשהו בארכיון הפנטגון נמצאים צילומים המאוששים את עדותם.

מלחים רבים העידו כי ראו פריסקופ מציץ מהמים. הם משוכנעים שהצוללת צילמה את ההתקפה ושהיכנשהו בארכיון הפנטגון נמצאים צילומים המאוששים את עדותם

***

"אתה חייב להבין", אמר לי המלח ג'ון רנקאואסקי, אחד היותר אמינים בעיני ממלחי ה"ליברטי", "מעולם לא קיבלנו תשובות מספקות. לא מאנשינו ולא מישראל. דבר ראשון שעשו כאשר הגענו למלטה היה לבודד אותנו. החתימו אותנו על חוזה חשאיות ל־15 שנה, אפילו עם בני משפחתנו אסור היה לנו לדבר.

"לפני כמה שנים שאל אותי בנו בן ה־21 של חבר שלי שראשו נערף מרסיס בהתקפה, כיצד אביו נהרג. מה אתה אומר לילד כזה? שישראל הורידה לאביו את הראש? עד שלא יצאו ספרים על הפרשה, לא דיברנו. ביקשנו הנצחה וקיבלנו מס שפתיים.

כוח צה"ל מפטרל במצרי טיראן במהלך מלחמת ששת הימים, 9 ביוני 1967 (צילום: AP Photo/Israel Army)

"ג'ונסון התפטר ב־1968. מקנמרה קיבל בדוחק את ההסבר הישראלי. רק מזכיר המדינה דין ראסק, כתב ואמר שההסבר הישראלי מעולם לא סיפק אותו ושאינו מתקבל על הדעת. ישראל שילמה פיצויים אחרי משא ומתן ארוך ומביש בו ניסתה לקבוע לפי מפתח שרירותי כמה שווה למשפחתו מלח צעיר שמת בן 19.

"אתה יודע איך קובעים כמה הוא שווה? מחשבים כמה שנים נותרו לו לחיות, כמה יכול היה להרוויח בחייו ואחר כך מחלקים ומכפילים ומגיעים לתחשיב של 100 אלף דולר להרוג. לשאת בנזקים שנגרמו לספינה – ישראל סירבה.

"ה'ליברטי' נמכרה לגרוטאות מתכת לחברת 'ג'ילט'. אני מנחש שעשו ממנו סכיני גילוח. לפצועים הציעו 20 אלף דולר. חלק מהמלחים סירבו לגעת בכספי הפיצויים"

"ה'ליברטי' נמכרה לגרוטאות מתכת לחברת 'ג'ילט'. אני מנחש שעשו ממנו סכיני גילוח. לפצועים הציעו 20 אלף דולר. חלק מהמלחים סירבו לגעת בכספי הפיצויים. הרגשנו שאם ניקח את הכסף, נקבל בשתיקה את עמדת ישראל ונתמוך בה במעשינו".

בדצמבר 87' ביקשו תושבי העיירה גרפטון, ויסקונסין, לבנות ספרייה ולקרוא אותה על שם חללי ה"ליברטי". יוזמי הרעיון, שני אחים זקנים בשם גרוב, תרמו 400 אלף דולר.

לקול תרועת חצוצרות התגייסו אנשי איפא"ק, פעילי הליגה להגנה נגד השמצה וארגונים יהודיים מקומיים ומחו בתוקף. לטענתם פרשת "ליברטי" היא פצע פתוח ביחסי ארצות הברית–ישראל ואזכור ה"ליברטי" והנצחתה מהווים עלבון צורב ליהודים.

אני מבין כיצד ישראל ותומכיה לא אוהבים להיתקל ב"ליברטי", אמר ראש העיר גרפטון למשלחות שעלו אליו לרגל, אבל אף אחד אינו יכול להמעיט מאסונם של חיילינו. אינני רואה כיצד קריאת ספרייה קטנה על שמם מאיימת על היהודים ועל ישראל.

פעילים יהודים חשפו כי האחים גרוב תרמו חצי מיליון דולר למסע הבחירות הכושל של דיוויד דיוק מהקו קלוקס קלאן. אחרי שנה הצביעו תושבי גרפטון בעד ספריית ה"ליברטי"

שנה תמימה נמשכו חילופי דברים בין הצדדים. קשה להאמין כמה מכתבים למערכת יכולים להישלח בעיירה קטנה. תוך ימים ספורים הידרדר הדיון העקרוני להאשמות קשים. ארגונים אנטישמיים וניאו־נאצים מממנים אתכם, האשימו יהודים את ארגון מלחי ה"ליברטי". אתם משתפים פעולה עם השטן כדי לגרום עלבון לישראל.

הזמינו אותנו לפגישה עם עראפת ולא הלכנו, הגיבו המלחים. לא רצינו לשמש תחמושת בסכסוך הישראלי–פלסטיני. פעילים יהודים חשפו כי האחים גרוב תרמו חצי מיליון דולר למסע הבחירות הכושל של דיוויד דיוק מהקו קלוקס קלאן. אחרי שנה הצביעו תושבי גרפטון בעד ספרייה ע"ש ה"ליברטי".

אנדרטה לזכר שישה מאנשי הליברטי, בית הקברות הלאומי ארלינגטון, וירג'יניה (צילום: Mdy66, ויקיפדיה)

בתוכנית הטלוויזיה "20/20" הגישו ברברה וולטרס ויו דאונס גרסה מהולה ומקוצרת של סרט תיעודי שהפיקה חברת "תמז" באנגליה. מ־50 דקות קוצר הסרט ל־20 ובו מוכיחים אנשי ה"ליברטי" שעמדת ישראל זכתה לכיסוי נרחב יותר מגרסתם.

טד קופל מ"נייטליין" שלח צוות לכסות את אחת הפגישות של יוצאי ה"ליברטי". חמישה ימים עמלו אנשיו לתעד את המפגש וברגע האחרון החליט קופל לשוחח עם משה ארנס, שר הביטחון של ישראל שהיה בביקור באמריקה. שידור הכתבה נדחה. כאשר שאלו אנשי הארגון מדוע לא שובץ הסרט לשידור, נאמר להם שכל סרטי ההקלטה של התוכנית, כ־100 אלף רגל מצולמים, אבדו.

"היינו רוצים להשאיר את הפרשה העגומה הזאת מאחורינו", אמר רנקאואסקי. "אנחנו כבר לא צעירים ולא בריאים ואנחנו מחפשים נעילה. משהו שיסמן את הסוף. במקום זה שולחת לנו ממשלת ישראל מכתבים מטופשים"

"היינו רוצים להשאיר את הפרשה העגומה הזאת מאחורינו", אמר רנקאואסקי. "אנחנו כבר לא צעירים ולא בריאים ואנחנו מחפשים נעילה. משהו שיסמן את הסוף. במקום זה שולחת לנו ממשלת ישראל מכתבים מטופשים, ממשלתנו אינה מדברת אתנו כלל – ואנחנו מרגישים כמו מצורעים".

התחושה הייתה שמחווה אבירית ומעט תיאטרלית, מהסוג ששמעון פרס המנוח ידע לתת, הייתה יכולה להעניק למלחי ה"ליברטי" את היציאה שחיפשו. יותר זול משבעה מיליון דולר והרבה יותר אנושי. מצד שני, חשוב לזכור על איזה ממשלה אנחנו מדברים.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 1996.