השאיפה למערכה צבאית נקייה מפגיעה בחפים מפשע ידועה כבר מראשית ההיסטוריה של המלחמות. למרבה הפלא, ביטוי ברור לה נמצא בדברי גוליית הפלישתי, אשר הציע כי במקום מאבק דמים בין שני צבאות – תוכרע המלחמה במאבק בין שני לוחמים.

בהיבט זה ביטאה המלחמה המודרנית הידרדרות מהותית, אשר משתקפת בשני אופנים שבמידה רבה משתלבים זה בזה. האחד, למלחמה המודרנית התלווה מסע של דה-הומניזציה שעשה כל צד ליריבו, אשר הקל על הפגיעה בו. כך הפכו הגרמנים ל"בושים" בעיני הצרפתים, הוייטנאמים ל"צהובים" בעיני האמריקאים והיהודים ל"עכברים" או "חיידקים" בעיני הגרמנים הנאצים, ויד הדמיון עוד נטויה.

הידרדרותה המהותית של המלחמה המודרנית משתקפת באופנים שבמידה רבה משתלבים זה בזה. אחד מהם: למלחמה המודרנית התלווה מסע של דה-הומניזציה שעשה כל צד ליריבו והקל על הפגיעה בו

האופן השני קשור להתרחבות מעגל הנפגעים במלחמה. מתקופת מלחמות נפוליאון החל להיטשטש הגבול בין לוחמים לאזרחים ולבלתי מעורבים, כאשר השיא היה במלחמת העולם השנייה, כששני שליש מתוך שבעים מיליון קורבנותיה היו אזרחים בלתי מעורבים.

בעקבות כך נחתמו אמנות שונות שביקשו לקבוע סייגים ומגבלות לכוח הלוחם. אולם, גם אלו הניחו כי פגיעה באזרחים חפים מפשע היא תוצר לוואי בלתי נמנע של כל מלחמה. בצד הסייגים החוקיים ניצב ההיבט המוסרי והערכי, שבא לביטוי ביחס החברה להרג מיותר, לפגיעה בכבוד האדם וברגשות דתיים של הצד השני.

יש הסבורים כי התנערות מהדין הבינלאומי, שמשתקפת בקריאות בנוסח: "לשטח את עזה" או "ליצור משבר הומניטרי", בצד התנערות מהקוד המוסרי שמשתקף באמירות כמו "כל עזה זה חמאס" או "אין בעזה בלתי מעורבים", הם שיכריעו את האויב.

גישה זו – לא רק שתוביל בהכרח לנידוי בינלאומי ולהעמדה לדין פלילי אלא, כפי שהוכיחה ההיסטוריה פעמים רבות, יש לה גם השלכות פנים חברתיות. ביטוי מובהק להשלכות על החברה עצמה, שנודעו למסע הדה-הומניזציה שנעשה לאויב ולהתנערות מערכי מוסר שאפיינו את החברה הישראלית – נמצא דווקא במלחמה הנוכחית.

מתקופת מלחמות נפוליאון החל להיטשטש הגבול בין לוחמים לאזרחים ולבלתי מעורבים, כאשר השיא היה במלחמת העולם השנייה, כששני שליש מתוך שבעים מיליון קורבנותיה היו אזרחים בלתי מעורבים

רעיון טוהר הנשק היה ידוע כבר במלחמת השחרור ומאז הפך לאתוס מקודש בצה"ל, אתוס אשר אט אט הלך והתעמעם. הלך ונשכח. אמנם, מידי פעם נעשו מעשים שביטאו פגיעה ברורה בטוהר הנשק. אולם אלו זכו לביקורת ולגנאי ונתפסו כחריגה שהכרח להוקיע.

נתן אלתרמן, ששיריו ביטאו הערצה ללוחמים המקריבים עצמם ואשר נתפסו בעיניו כ"מגש הכסף שעליו לך נתנה מדינת היהודים", מיהר להציב קו גבול מוסרי ברור ללוחם.

בשירו "על זאת", שנכתב בנובמבר 1948, ככל הנראה בהשראת כיבוש לוד, תיאר אלתרמן רצח אזרחים חפים מפשע:

"חצה עלי ג'יפ את העיר הכבושה
נער עז וחמוש … נער כפיר
וברחוב המדובר
איש זקן ואישה
נלחצו מפניו אל הקיר
והנער חייך בשיניים חלב: "אנסה המקלע"… וניסה
רק הליט הזקן את פניו בידיו ודמו את הכותל כיסה".

אלתרמן לא הסתפק בתיאור המעשה והפנה קריאה ברורה להעמדת הפושעים לדין:

"לו יוכנו בידה עונשים של פלדה
בתי דין צבאיים של שדה".

התגובה לשיר הייתה מהירה. ראש הממשלה דוד בן גוריון הריץ מכתב תודה למשורר על שהיה "לפה טהור ונאמן של המצפון האנושי" וביקש את רשותו להדפיס את השיר כחלק ממסע הסברה לחיילים. מאז הרבה השתנה.

רעיון טוהר הנשק היה ידוע כבר במלחמת השחרור ומאז הפך לאתוס מקודש בצה"ל, אתוס שאט אט התעמעם ונשכח. אמנם, מידי פעם נעשו מעשים שביטאו פגיעה ברורה בטוהר הנשק, אך ספגו ביקורת וגנאי

שלב ראשון בערעור הערך המוסרי של טוהר הנשק נמצא בפרשת השב"כ באמצע שנות השמונים, שהתעוררה בעקבות הפקודה שניתנה להרוג את חוטפי אוטובוס קו 300, לאחר שנשבו ולא היוו עוד סכנה.

חוץ ממתן הפקודה, שהיא כשלעצמה מהווה עבירה פלילית, הרי שדווקא היחס למעשה הוא שמלמד על השינוי בסולם הערכים המוסרי. ההנהגה הפוליטית וצמרת השב"כ עשו כל מאמץ להסתיר את האירוע, למנוע חקירה ולנסות לחזור לשגרה כאילו לא קרה דבר.

אולם, שלושת בכירי השב"כ שנותרו נאמנים לאתוס של טוהר הנשק, ועל כך זכו לגינוי ולנידוי מצד חבריהם לארגון, בחרו שלא לשתוק. בראיון שנעשה עימו שנים רבות לאחר האירוע רמז ראובן חזק כי הבנת ההשלכות החברתיות של המעשה היא שהביאה אותו לחשוף את הפרשה בפני היועץ המשפטי לממשלה.

אמש בסינמטק, "הרעות", סרטו של יונתן פז על אחוות שלושה מוסקטרים, ראובן חזק (באמצע), פלג רדי ורפי מלכא, 35 שנה לאחר שגילו עד כמה המימסד – ובראשו שלשה אחרת מיוצאי משרד הבטחון, המוסד וצה"ל, פרס-שמיר-רבין – מתנכל לחושפי שחיתויות שהיו בשר מבשרו. קו 300: שלושה מול אפסים שהיפנו להם עורף. pic.twitter.com/eQYommQug2

— אמיר אורן – Amir Oren (@Rimanero) December 14, 2021

שלב שני, שבמידה רבה מבטא נתק מרעיון טוהר הנשק, נמצא בפרשת אלאור עזריה, שבמרץ 2016, ירה במחבל, עבד אל פתח א-שריף, לאחר שזה כבר שכב פצוע ולא היווה עוד סכנה.

הפעם התגובה החברתית הייתה שונה לחלוטין; חברי כנסת מהליכוד ראו בו "גיבור" וקראו לחון אותו, חברת כנסת מהציונות הדתית טענה שהוא ראוי לצל"ש ואילו הרב שמואל אליהו קרא להלל ולשבח אותו.

בהתאם לרוח הנושבת חתם בנימין נתניהו על עצומה שקוראת לנשיא להמתיק את עונשו של החייל היורה. הפער המנהיגותי והערכי בינו לבין דוד בן גוריון לא יכול היה להיות ברור יותר.

כל כך הרבה גיבורים וגיבורות חיים במדינת ישראל כאלו שאיבדו את יקירהם במלחמות/מבצעים/אימונים/ פיגועי טרור ועוד, אנשים שעולמם חרב עליהם רק כי הם חיים פה במדינת ישראל אבל ב@IsraelHayomHeb ערב יום העצמאות בחרו להביא את סיפור "הניצחון" של אלאור עזריה גיבור ישראל שפותח מאפייה. אין לתאר. pic.twitter.com/mzMXQRnr83

— מירב בן ארי????Merav Ben Ari (@Meravbenari) April 11, 2021

התוצאה של תהליך זה מתגלה במלחמה הנוכחית בפרשת הריגתו של יובל קסטלמן והריגתם של שלושת החטופים. ברור כשמש כי את הפגיעה בהם יש לראות על רקע ההיתר החברתי שניתן לפגיעה באויב גם לאחר שזה נכנע וברור שאיננו מהווה סכנה

במקרה אזריה התגובה החברתית הייתה שונה לחלוטין. ח"כים מהליכוד ראו בו "גיבור" וקראו לחון אותו. נתניהו חתם על עצומה לנשיא להמתקת עונשו. הפער המנהיגותי והערכי בינו לבין בן גוריון לא יכול היה להיות ברור יותר

הגישה לפיה "אסור שמחבלים יצאו חיים מאירוע טרור" הפכה לעקרון שתפס את מקומו של טוהר הנשק. לכן, למרות שגם יובל וגם שלושת החטופים עשו הכל כדי להוכיח שאינם מהווים עוד סכנה: הם הרימו ידיים, התפשטו מבגדים, צעקו, במקרה החטופים גם הניפו דגל לבן ומצאו דרך להשאיר מסרים כתובים בולטים, וזאת מתוך אמונה, ישנה, כי אין לפגוע באדם שנכנע, גם אם מדובר באויב. אולם, בחברה שכבר מזמן התנערה מרעיון טוהר הנשק נחרץ למעשה גורלם.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.