תומכי ההפיכה המשטרית שיזמה ממשלת ישראל נתקלים בשתי מסקנות קשות לעיכול נוכח הדיון בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, בעתירת דרום אפריקה נגד ישראל בהתאם לאמנה למניעת רצח עם.
האחת, שאין תחליף למקצועיות ולניסיון של אהרן ברק, אף אם במהלך השנה האחרונה היו מי שניסו להציגו כאויב הציבור. ברק, נשיא בית המשפט העליון בדימוס ואחת הדמויות המשפטיות המוערכות בעולם, יעשה למען ישראל בקרב פאנל שופטי בית הדין את מה שאף נציג אחר של ישראל אינו מסוגל לעשות.
המסקנה השנייה היא שבניגוד לתוכניותיהם של יריב לוין ושמחה רוטמן, יש חשיבות עליונה לבתי משפט שבהם מכהנים שופטים מקצועיים ועצמאיים, שאינם תולדה של מינויים פוליטיים ושאינם מחויבים לאינטרסים פוליטיים. הנקודה הזו מתחדדת ביתר שאת לאחר יומו השני של הדיון בבית הדין, ביום שישי, שבו השמיעה ישראל את תשובתה לטענותיה של דרום אפריקה.
בניגוד לתוכניותיהם של יריב לוין ושמחה רוטמן, יש חשיבות עליונה לבתי משפט שבהם מכהנים שופטים מקצועיים ועצמאיים, שאינם תולדה של מינויים פוליטיים ושאינם מחויבים לאינטרסים פוליטיים
ערכאות משפטיות בינלאומיות מואשמות לא אחת בכך שבינן לבין שיקולים משפטיים נקיים אין ולא כלום. שהשופטים הם בסך הכול נציגים בגלימה של העמדות הפוליטיות של המדינות ששלחו אותם, ושההחלטות מתקבלות על בסיס פוליטי ולא ענייני.
והנה, דווקא ברגע הזה, ישראל מתפללת שההחלטה בשאלת צו הביניים שעשוי להורות על הפסקת פעולות הלחימה של ישראל בעזה, תתקבל על יסוד שיקולים משפטיים נקיים, ולא תהיה מעורבת בפוליטיקה. כי לאחר שנשמע הטיעון הישראלי, החלטה עניינית פירושה דחיית בקשתה של דרום אפריקה לצו ביניים, ובהמשך דחיית העתירה כולה.
הקשר מציאותי לסבל
אם לאחר יום הדיונים הראשון בפני בית הדין ניתן היה להסיק שדרום אפריקה עשתה עבודה יעילה בהצגת תמונה עובדתית ומשפטית משכנעת לפאנל השופטים, הרי שביום הדיונים השני ישראל הצליחה להפוך את הקערה על פיה.
לא רק לאוזניים ישראליות, ולא רק למשפטנים המתמחים בענף המשפט הבינלאומי, אלא לכל אדם הנחשף לתמונה הרחבה שהדוברים מטעם ישראל פרסו בפני בית הדין, ברור כי הטענות של דרום אפריקה תיארו תמונה חלקית ומעוותת מבחינה עובדתית, ורעועה בהרבה מכפי שנדמה תחילה מבחינה משפטית.
לכל אדם שנחשף לתמונה הרחבה שנציגי ישראל פרסו בפני בית הדין, ברור כי הטענות של דרום אפריקה תיארו תמונה חלקית ומעוותת מבחינה עובדתית, ורעועה בהרבה מכפי שנדמה תחילה מבחינה משפטית
דרום אפריקה בעתירתה התבססה, הן מבחינה עובדתית מספרית והן מבחינה משפטית, על עצם קיומו של סבל בקרב האוכלוסייה הפלסטינית האזרחית, כאינדיקציה לכך שישראל מבצעת פעולות של רצח עם ושהיא פועלת מתוך כוונה לבצע רצח עם. אך ישראל מאיינת את הטענה הזו בשני אופנים, תוך שהיא מרחיבה את היריעה המוצגת לבית הדין בשני היבטים.
האחד, בהפיכת כיוון פעולתה של האמנה למניעת רצח עם. מי שביצע רצח עם ממש כהלכתו, מתוך כוונה מוצהרת, מפורשת ומתועדת לבצעו, היו מחבלי חמאס, שטבחו באוכלוסייה ישראלית אזרחית ב-7 באוקטובר.
זהו טיעון חזק במיוחד מאחר שעצם הדיון המתקיים בבית הדין, מבוסס על העמדה שלאף אחת מהמדינות החתומות על האמנה ואף לבית הדין עצמו אין רשות להתעלם מפעולות של רצח עם המבוצעות איפשהו על הגלובוס. ישראל טוענת כי מוטלת עליה חובה בהתאם לאמנה להגן על אוכלוסייתה שלה, נוכח מתקפת הטרור של 7 באוקטובר, וכי זוהי חובה שישראל אינה רשאית כלל להשתחרר ממנה.
השני, בכך שישראל הוסיפה הקשר מציאותי לסבל הנגרם לאוכלוסייה הפלסטינית. הטענה הישראלית בהקשר זה היא שהטקטיקה והאסטרטגיה שנוקט חמאס עניינן בהגברת הסבל הנגרם לאוכלוסייה הפלסטינית, ולא בצמצומו.
חלק ניכר מהמאמץ הראייתי שעשתה ישראל – בהבאת מפות, תמונות, סרטונים והקלטות – נעשה על מנת לתקף את הטענה הזו. קבלת עמדה זו של ישראל, פירושה ניתוק הקשר האוטומטי בין הסבל של האוכלוסייה הפלסטינית לבין אחריותה של ישראל בהתאם לאמנה.
כמובן שאירועי 7 באוקטובר אינם משחררים את ישראל ממחויבותה בהתאם לאמנה למניעת רצח עם. קביעה זו אינה מוטלת בסימן שאלה. אך מאחר שלא ניתן להבין את המלחמה בעזה בלי להבין את האיום הניצב בפני ישראל, ואת הברוטליות של ארגון הטרור שמולה, טבח 7 אוקטובר מהווה הצדקה, שאין חזקה ממנה, לפעולות מלחמתיות מצד ישראל שמטרתן מניעת המשך הפגיעה באזרחיה שלה.
ובמילים אחרות – עצם המתקפה הצבאית של ישראל ברצועת עזה אינה יכולה להיחשב להפרה של הדין הבינלאומי, מאחר שמדובר בפעולות שבאו בתגובה למתקפת הטרור של חמאס ומתוך תכלית להחזיר את החטופים.
עצם המתקפה הצבאית של ישראל ברצועת עזה אינה יכולה להיחשב להפרה של הדין הבינלאומי, מאחר שמדובר בפעולות שבאו בתגובה למתקפת הטרור של חמאס ומתוך תכלית להחזיר את החטופים
משכך, צו המונע את המשך פעולות הלחימה למעשה מונע מישראל את היכולת להגן על אזרחיה החטופים ולפעול לשחרורם מידי חמאס.
דרום אפריקה, ואולי גם רוב שופטי בית הדין, עשויים לסבור שהדרך לשחרור החטופים עוברת אך ורק במסלול הדיפלומטי ולא באמצעות המשך הלחימה. ואולם עצם הוצאתו של צו ביניים על ידי בית הדין, ככל שצו כזה יביא להפסקת הלחימה, פירושה שלילת התמריץ שיש לחמאס להגיע לעסקה כלשהי להחזרת החטופים.
הלוגיקה של הטיעון הישראלי מטילה למעשה חובה על בית הדין לדחות את העתירה כולה, ובוודאי לדחות את הבקשה לצו ביניים שימנע מישראל את המשך פעולות הלחימה.
הלוגיקה של הטיעון הישראלי מטילה למעשה חובה על בית הדין לדחות את העתירה כולה, ובוודאי לדחות את הבקשה לצו ביניים שימנע מישראל את המשך פעולות הלחימה
מאחר שהטענה הישראלית היא שתכליתן האמיתית של פעולות הלחימה נגד חמאס היא להגן על אזרחיה מפני רצח עם, הרי שהטלת איסור על ישראל לפעול כך, פירושה שלילת יכולתה לפעול בהתאם לחובתה לפי האמנה, למנוע רצח עם.
לפיכך – על מנת להגן על האמנה עצמה, שכוננה בין מדינות העולם בשנים שאחרי השואה, על בית הדין להימנע מלהפעילה בנסיבות האלה נגד ישראל.
כללי המידתיות בהתאם לדיני הלחימה
מבחינת הטיעון המשפטי, אחת הטענות של ישראל היא שעל מנת שבית הדין יקבל סמכות לקיים דיון ולהוציא צווים בהתאם לאמנה למניעת רצח עם, על המדינה העותרת להראות רמה מסוימת, ולו מינימלית, של פעולות המהוות רצח עם, וכן רמה מסוימת, ולו מינימלית, של כוונה לבצע רצח עם. הראיות שהציגה ישראל בבית הדין מלמדות ששני התנאים האלה לא התמלאו.
הראיות הללו כוללות פירוט של הטקטיקה והאסטרטגיה של חמאס לפעול מתוך בתי ספר, מסגדים, בתי מגורים ובתי חולים מביאות להגברה מכוונת ומתוכננת של הסבל וההרג בקרב אזרחים; הצעדים שנוקט צה"ל במטרה לצמצם במידת האפשר את הנפגעים בקרב אוכלוסייה אזרחית; ואת הצעדים שנוקטת ישראל על מנת להקל על המצב ההומניטרי בעזה.
גם הפינוי של האוכלוסייה הפלסטינית מצפון הרצועה לדרומה, שדרום אפריקה רואה כהגליה או גירוש, מהווה למעשה פעולה נדרשת במסגרת המשפט ההומניטרי, ובנסיבות מסוימות אף חובה המוטלת על הכוח הלוחם במטרה למנוע פגיעה באזרחים. זוהי דוגמה נוספת למסקנה ההפוכה שגוזרת דרום אפריקה מאותה פעולה עצמה.
גם הפינוי של האוכלוסייה הפלסטינית, שדרום אפריקה רואה כהגליה או גירוש, מהווה למעשה פעולה נדרשת במסגרת המשפט ההומניטרי, ובנסיבות מסוימות אף חובה המוטלת על הכוח הלוחם
אי לכך, אם הפעולות שנוקטת ישראל לצמצום ממדי הפגיעה באוכלוסייה האזרחית עומדות בכללי המידתיות בהתאם לדיני הלחימה ובהתאם לדינים ההומניטריים של המשפט הבינלאומי, לא ניתן לקבוע באותה נשימה כי הפעולות הללו מגלמות הפרה של הנורמה מרחיקת הלכת ביותר הקיימת במשפט הבינלאומי – האיסור על ביצוע רצח עם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנומה הקשר לכל זה ולאהרון ברק. גם אני וגם ילד בן 13 יכל להראות את תמונות הטבח, את הטילים בתוך בתי החולים. פצצות בתוך בתי ספר ורימונים מתחת למיטות של תינוקות. אהרון ברק איננו אלוהים, והעוזרת שלו אתי חיות משולה לנביא מוחמד.משום שעל כל אדם בעולם מותר לעיתונאי לפרסם קריקטורה שאיננה מסיתה פרט לשני אנשים בעולם שאסור לפרסם קריקטורה עליהם : מוחמד ואסתר חיות.
אין קשר בין רמתו המשפטית הגבוהה של אהרון ברק לבין האידיאולוגיה המשפטית שלו שהביאה את ישראל למצב עגום."סמכות ללא אחריות" זו ההמצאה שלו ושיטה זו לא יכלה לא יכולה ולא תוכל לעולם להתקיים. אהרון ברק, כמו רבים אחרים בפרוגרס, סבר שהוא מסוגל לגבור על חוקי הטבע, אז הוא סבר.