"באופן אירוני, מי שהגיע לבית הספר של המפונים בשלב ראשון היו ילדים שחיפשו חברה ופחות התעניינו בלימודים", מספרת ד"ר מגי מועלם, רכזת מגמת ביוטכנולוגיה בתיכון אורט דנציגר בקרית שמונה, המשמשת כיום גם כמורה בביה"ס המיוחד לילדי המפונים מהעיר שנפתח בסינמה סיטי בגלילות.

"הילדים היותר חזקים נשארו במלונות, כי אי אפשר ללמוד בכיתות כאלה באופן סדיר", מוסיפה מועלם, "הם מבינים שאולי בחינות הבגרות שלהם לא ייראו כמו שחשבו, והם מבינים ששלוש שעות בשבוע שאני מלמדת אותם בזום זה לא אותו דבר כמו שמונה שעות פרונטליות שהיו מקבלים אחרת. בקרוב הם ילכו למבדקים בצבא, ישבו שפופים מול אלו שלידם, שלא השתבשו להם ככה החיים ולמדו כמו שצריך, וכשהם ילכו לאוניברסיטה, את מי יעניין אז שלפני 4 שנים הם ישבו במלון ולא יכולים היו ללמוד באופן תקין?".

תומר סמרקנדי הוא מנכ"ל "דרך כפר יוזמות חינוך", הפועלת לשינוי פני החברה באמצעות חינוך מעצים לאוכלוסיות מוחלשות. העמותה מלווה ומנחה עשרות קהילות חינוך ומכינות קד"צ בפריפריה (צילום: ליאת מנדל)

בגיל 62 הגעתי למנהלת משאבי אנוש במקום עבודתי והודעתי לה שאני מעוניינת לפרוש. התגובה המיידית שלה הייתה "אבל את לא נראית".

"איך אני אמורה להיראות?", שאלתי בצחוק. "עם מקל ביד?" ככה התחילה ההיכרות האישית שלי עם הגילנות.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגו"ניט וקרן אלי ודליה הורוביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים, מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

לפעמים אדם סוחב תיק על גבו.
לפעמים הוא נושא אותו על כתפו.
לפעמים משא התיק נסבל,
ולפעמים סחיבתו נדמית קשה מנשוא
– יש רגעים כאלה.
ויש רגעים בהם הוא שואל את עצמו
– מה יהיה אם אניחו מידי?
מה יהיה אם אוריד את התיק מגבי?
אבל לא באמת יש אופציה כזו.
מדובר בסוג של חלומות בהקיץ.
סוג של פנטזיה.

לפעמים אדם סוחב תיק על גבו,
ועל אף שיכול שמדובר
בעניין של כמה שנים,
הוא מרגיש כאילו הוא נושא אותו
על גבו ואיתו חיים שלמים.
הוא מנסה להיזכר מה היה קודם,
אי-אז, בטרם הונח על גבו התיק,
אבל הזיכרון נעשה מעורפל
והתמונה היחידה שעולה במוחו
היא דמותו-שלו עם התיק שאיתו,
התיק שאותו הוא נושא על גבו.