קיבוץ כרם שלום שבעוטף, בגבול רפיח בנגב המערבי, כמעט ניצל מאימי הפוגרום של ה-7 באוקטובר. כיתת הכוננות הגיבורה של הקיבוץ, בסיוע שישה חיילים, מנעה מהמחבלים להשתלט על המקום ולפרוע פרעות בתושביו. אבל שניים מגיבורי כיתת הכוננות נהרגו, לוחם נוסף איש הקיבוץ נפצע ואיבד את ידו.

מעטים זוכרים את הפרהיסטוריה של הקיבוץ, שהוקם תחילה כהיאחזות נח"ל ביוני 1956, והוחזק על-ידי גרעינים מתחלפים של תנועות הקיבוץ הדתי, המושבים והקיבוץ הארצי החל מנובמבר 1957.

במהלך מלחמת "ששת הימים" היישוב הופגז ברציפות. לא היו נפגעים בנפש. ב-1968 "כרם" אוזרחה, והייתה לקיבוץ. ב-1971 היא הועברה לנקודת הקבע הנוכחית שלה ונודעה כמעוז קיצוני של אידיאולוגיה שמאלנית ושל התנגדות להתנחלויות ברצועת עזה ובצפון סיני.

במהלך מלחמת "ששת הימים" היישוב הופגז ברציפות. לא היו נפגעים בנפש. ב-1968 "כרם" אוזרחה, והייתה לקיבוץ. ב-1971 היא הועברה לנקודת הקבע הנוכחית שלה ונודעה כמעוז קיצוני של אידיאולוגיה שמאלנית

כיום חיה בקיבוץ קהילה מעורבת של 35 משפחות דתיות וחילוניות והוא מוחזק בשיתוף פעולה של תנועות הקיבוץ הדתי והקיבוץ הארצי.

"לאנשים המתגוררים כיום בכרם שלום אין דבר משותף עם הקיבוץ, שנודע בעבר כשמאלני פרוע, אך חבריו לא הצליחו להתבסס בו לאורך ימים", כך כותב תום שגב, היסטוריון ועיתונאי לשעבר, ברשימתו על הספר החדש "אנחנו לא בקוצננזוס" מאת ההיסטוריון פרופסור אביהו רונן, ממייסדי כרם שלום. עדיין לא קראתי את הספר, בינתיים אני מתבססת על רשימת הביקורת שפרסם תום שגב במוסף "ספרים" של עיתון "הארץ". רשימתו מפרגנת לספר, שנונה ויפה.

כותרת המשנה של הספר מדברת בעד עצמה: "כרם שלום, קיבוץ קטן ופרוע על גבול עזה, 1968-1978". אביהו רונן משחזר בספרו את הרפתקת הנעורים האידיאליסטית שלו ושל חבריו לקיבוץ שנמשכה כעשר שנים, בין "ששת הימים" לעליית הליכוד לשלטון.

רוב ההרפתקנים הללו נפרדו מקיבוצם בשנות השלושים לחייהם. רובם נשארו בארץ, קרוב למחציתם נקלטו בקיבוצים אחרים. חלקם מצאו את מקומם באליטות הישנות וכן גם באקדמיה ובתיאטרון. וכדברי תום שגב "נשאר זיכרון של אגדת שמאל מדברית".

*  *  *

חודשים אחדים לפני "ששת הימים", בסתיו 1966, זכיתי לבקר בכרם שלום. הייתי אז כתבת יחידה וצעירונת של בטאון התנועה "השבוע בקיבוץ הארצי". מצאתי שם, לפני כמעט 60 שנים, מקום פרוע, ספוג הומור צעיר ושובה לב. חבורת הנח"לאים שאיישה את ההאחזות הייתה שובבה וחגגה את נעוריה. הכתבה שפרסמתי ציינה את חג העשור להאחזות הנח"ל כרם שלום.

מצאתי שם, לפני כמעט 60 שנים, מקום פרוע, ספוג הומור צעיר ושובה לב. חבורת הנח"לאים שאיישה את ההיאחזות הייתה שובבה וחגגה את נעוריה. הכתבה שפרסמתי ציינה את חג העשור להיאחזות הנח"ל כרם שלום

וכך נפתחה אותה כתבה עתיקה:

"אי שם בקצה הדרומי של ארצנו, במקום בו הכביש נגמר ופשוט אי אפשר ללכת הלאה, מול רצועת עזה – שם היא כרם שלום, היאחזות הנח"ל בת העשר.
'סוף העולם…אמצע המדבר…שעמום', זמרר הטרנזיסטור שקולו הילך מקצה המחנה ועד קצהו. בשעת בוקר מאוחרת-מנומנמת זאת נלוותה אליו נביחת הכלבים. 'סוף העולם, אמצע המדבר', זמזמנו אנחנו, בחצי קול, הצלם ואני, והשארנו מאחורינו את סככת הש"ג.

"השטנו את מבטינו מזרחה, אל עבר חולות הרצועה. שבילים שסומנו באבנים לבנות הוליכו אותנו אל צריפונים דהויים שהם מבנים צבאיים לכל דבר. עשר שנים שמלאו להיאחזות הנח"ל הארעית לא הותירו כאן מבני בטון ומלט. אבל הירוק כבש לו פה בעקשנות מטר ועוד מטר. פיסות דשא זעירות לוחכות את הצריפים. שיחי אגבות ודקלים מיתמרים נאחזו בחול והפכו את כרם לנקודת חן טרופית בחולות.

"כרם שלום" בשנות השבעים

"נח"לאים ספורים טרחו אותה שעה במחנה: במטבח, בנוי, בניקיון השבילים ('עבודות מע"צ!' הכריז השלט) ובהכנות לחגיגה שבפתח – חגיגת העשור להתנחלות. שאר הנח"לאים יצאו לעבוד בקיבוצים הסמוכים, קיבוצי השומר הצעיר מגן ונירים. עכשיו שלטו במקום קולות הכלבים והטרנזיסטור ובינתיים למדנו את סיפורו מהשלטים.

"השלט שבכניסה הכריז על המציאות שמזומנות לנו כאן: גן חיות, בריכת שחייה רבע אולימפית (הכניסה ללא מציל אסורה!), שני חמורים לא טיפשים ז"ל, מכון לאילוף כלבים, קולנוע ג'מילה רפיח עלית, חנייה ללא תשלום. הרבה חול.

השלט בכניסה הכריז על המציאות שמזומנות לנו כאן: גן חיות, בריכת שחייה רבע אולימפית (הכניסה ללא מציל אסורה!), שני חמורים לא טיפשים ז"ל, מכון לאילוף כלבים, קולנוע ג'מילה רפיח עלית, חנייה ללא תשלום. הרבה חול

"בפאתי הגן הציבורי התבקשנו: 'אם אתה לא ממטרה אל תסתובב עלי'. הכתובית שעל גבי הקיר הקלוף של מחסן המכולת הזהירה אותנו: "הכניסה רק בתפקיד. לא משתלם לפרוץ. אל תשלה את עצמך שיש מה לאכול". וליד אזור מגורי הבנות התנוססה אזהרה מפורשת מטעם רשות שמורות הטבע: "חממת בנות. אזור אסור בצייד!".

מצאנו שם גם את "שביל האהבה" ואת "פינת המיואשים", וכן גם בריכה רבע אולימפית שמימיה מוריקים, ואפילו את ארמון הקיץ, מוקף פסלי ברזל. ועוד פינות חמד שהותירו אחריהם 40 גרעיני הנח"ל שעברו בהיאחזות במהלך עשור שנותיה, שיקעו בה שאר רוח, עליצות ושובבות.

הדבר היה פה למסורת: כל מחזור נח"לאים משאיר בכרם פינה משלו למזכרת. ככה זה נמשך מאז הימים שקדמו למבצע סיני, אותם ימים אשר בהם היאחזות כרם שלום התנהלה בשטח חשוף לסכנת הפדאיונים.

"כרם שלום" בשנות השבעים (צילום: אוסף פרטי)

בעת ביקורנו שם, ערב חגיגת העשור, לא דובר על הפיכת ההיאחזות ליישוב קבע. שטח היישוב. אמרו לנו, לא מתאים לגידולים חקלאיים. מחפשים מקום חלופי סמוך. ויש גם מגבלה מוכרת וכמעט נצחית: העדר כוח אדם מתאים להתיישבות חדשה.

"בפאתי הגן הציבורי התבקשנו: 'אם אתה לא ממטרה אל תסתובב עלי'. הכתובית שעל גבי הקיר הקלוף של מחסן המכולת הזהירה אותנו: "הכניסה רק בתפקיד. לא משתלם לפרוץ. אל תשלה את עצמך שיש מה לאכול"

*  *  *

בהמשך הכתבה תיארתי איך בערב, תחת כסות החשיכה, אין נוף בכרם שלום. או אז הנקודה מתמלאת בנח"לאיה שחזרו מיום דחוס של עבודה בקיבוצים סמוכים, מגן ונירים, וכן גם אימונים צבאיים:

"מחר יחגגו כאן את העשור הראשון והיישוב הזמני, הנידח, יוצף בבוגריו. בנח"לאים ומדריכים שעברו פה, באנשי צבא וחברי קיבוצים שכנים. מצפים לכ-500 אורחים. ותהייה כמובן תוכנית אמנותית גדושה ברוח תנועות הנוער וארץ ישראל היפה: מקהלה, מחולות, ריקודים, נאומים. גם להקת הנח"ל תופיע. צ'יזבטים ושקופיות ישחזרו את הסיפור של כרם-שלום".

"כרם שלום" בשנות השבעים (צילום: מתוך אוסף פרטי)

"מחר", כתבתי, "הוותיקים שיגיעו יביאו איתם את הנוסטלגיה. ועם שמחת הפגישה ייגאו ודאי הסנטימנטים. לכל נח"לאי שעבר כאן שמורה 'כרם שבלב'. זוהר הנוסטלגיה ודאי דוחק את זכרן של שעות מזדחלות, אפרוריות ויגעות, של צרות, שממון וקיטורים. אומרים לנו שבערב לב המחנה פועם עם קצב הגנרטור, שבלי הגנרטור אין כאן חיים.

"בחדרי המגורים הארוכים, הדחוסים, שקירותיהם עטורים צילומי מגזינים, פסוקי חז"ל והתחכמויות, החבר'ה נערמים בצפיפות על כיסויי המיטות האפורים. כולם בחאקי. התחכמויות ודחקות הודפות את שאלותיי העיתונאיות שמחוללות בחדר אדוות של צחוקים וצחקוקים. מידה גדושה של כובד ראש נדרשת לאותו צעיר ביישן שאומר בהשפלת עיניים: 'חבר'ה, די! בחייכם. תנו לדבר ברצינות'. ואומר צעיר אחר, מהגרעין האירופי הנחשב כאן לפציפיסט: 'המקום הזה טוב ויפה. אני הייתי מעדיף להישאר בכרם, כי כולנו כאן צעירים ורק הצבאיות מקלקלת את האווירה. קשה לי להסתגל למשמעת הצבאית. אין כאן זמן לספר טוב. נו, הלוא אי אפשר להיות פציפיסט בארץ-ישראל".

בהמשך הכתבה תיארתי איך בערב, תחת כסות החשיכה, אין נוף בכרם שלום. או אז הנקודה מתמלאת בנח"לאיה שחזרו מיום דחוס של עבודה בקיבוצים סמוכים, מגן ונירים, וכן גם אימונים צבאיים

וכך כתבתי בקטע שחתם את הכתבה:

"נקודת חן בחולות, בסוף העולם, אמצע המדבר. מקום שבו הכביש נגמר, מכונית הדואר משמשת בו אטרקציה יומיומית והאוטובוס, מהלך כשלוש שעות מתל-אביב מגיע אליו אחת לשבוע".

וגם ציטטתי את דברי הנערות ציפי ומיקי, נח"לאיות לשעבר, מבוגרות כרם: "אנחנו ממש כמהים לראות כאן אנשים זרים, במיוחד כשהם לבושים אזרחית. אבל לפעמים אנחנו מוותרים על המבקרים, בייחוד על אלו שלפני ביקור קצר שלהם אנחנו צרכים למרק, לקרצף ולגרף את כל ההיאחזות. ואנחנו גם לא אוהבים שמסתכלים עלינו בתימהון ובשמץ התפעלות. לא ההתפעלות מפריעה לנו, אלא התימהון. הם כאילו שואלים: איך אפשר לחיות כאן?"

כאשר יצאנו אל הכביש האפל, בלילה בדרכנו תל-אביבה, נצרב בזיכרוני נוסח השלט השובב שבכניסה לכרם שלום. ומאז אותו נוסח הולך איתי, כבר כמעט שישים שנה:

"לא נורא הוא אם אורח
לפעמים לבוא שוכח
אך נורא הוא בהחלט
אם שוכח הוא לצאת".

מדי פעם אני מצטטת את הסלוגן הזה, השובב-קנטרני, באוזני בני משפחה צעירים. וברוב המקרים הסלוגן החביב משעשע את שומעיו.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.