במאמר נוקב, עמיתי פרופ' עזר גת העלה את הדילמה המוסרית הטמונה בשאלה מכרעת: איזו עסקה אפשרית עומדת על הפרק באופן מעשי ועל מה אפשר וצריך להסכים? לדידו של פרופ' גת, עסקה לשחרור כל החטופים ("כולם תמורת כולם") משמעותה הפסקת המלחמה, "ניצחון מוחץ לחמאס", ריסוק ההרתעה הישראלית, "ותבוסה לאומית מוחצת".

אני מסכים עם פרופ' גת שאכן עסקה כוללת לשחרור כל החטופים תעצור בסופו של עניין את המלחמה, וחמאס יכול לפרש זאת כ"ניצחון". לאחר ההרס השיטתי והאסון ההומניטרי ברצועת עזה, אם חמאס רוצה לשלוט שם זמנית לאחר המלחמה, לבד ומנודה, שיבושם לו ושייהנה מניצחון מדומה זה.

עסקה לשחרור כל החטופים אכן תעצור את המלחמה, וחמאס יכול לפרש זאת כ"ניצחון". לאחר ההרס השיטתי והאסון ההומניטרי ברצועה, אם חמאס רוצה לשלוט שם זמנית, לבד ומנודה, שייהנה מהניצחון המדומה

1

לעניות דעתי, אין אפשרות של ניצחון צבאי מכריע על חמאס, בשל האופי הא-סימטרי של המלחמה, ולאחר הקטסטרופה של ה-7 באוקטובר. ישראל לא נלחמת כמו במלחמת העולם השנייה נגד יפן או גרמניה הנאצית "עד הניצחון המוחלט", אלא נגד ארגון טרור ג'יהאדיסטי, כשהשלב הנוכחי של המלחמה הפך להיות כבר מלחמת התשה נגד גרילה.

יותר חמור, ישראל מתנערת מהקביעה של הפילוסוף והמצביא הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, לפיה "המלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות". מה ישראל רוצה להשיג ביום שאחרי המלחמה בעזה ובגדה? בינתיים, ללא תשובה ברורה, יש לדאוג לשחרור החטופים כמטרה עליונה. החזרתם הביתה תאפשר סוג של "תמונת ניצחון".

2

שחרור כל החטופים אכן יהווה ניצחון מוסרי למדינת ישראל, ולא לחמאס. מדינת ישראל הפרה את החוזה הבסיסי עם אזרחיה וחייליה ב-7 באוקטובר והפקירה אותם בעוטף עזה. כחברה שמקדשת חיים ולא מוות כמו חמאס, כמדינה יהודית האמונה על ציווי פדיון שבויים, רק שחרור החטופים, כולם, הוא המטרה העליונה, העדיפה, והריאלית היחידה של מלחמה זו. הפקרת החטופים אכן תקרע את החברה הישראלית לגזרים, ולא שחרורם.

3

ההרתעה וההתראה התמוטטו כליל ב-7 באוקטובר, ואם רצינו להוכיח לשכנים שלנו בשכונה האלימה של המזרח התיכון ש"בעל הבית השתגע", דומני שממדי ההרס ברצועה מוכיחים זאת.

בימים אלה הגענו לשלב של "תוחלת פחותה", עם הישגים טקטיים משמעותיים אבל ללא ראייה אסטרטגית לגבי "היום שאחרי". מכאן, ההכרעה מול חמאס צריכה להיות הכרעה מדינית-דיפלומטית ולא צבאית. זה צריך לקרות במסגרת עסקת חבילה שתוביל לתהליך מדיני, ללא חמאס, אשר יכלול נורמליזציה ושלום עם מדינות ערב נוספות (בראש ובאשונה סעודיה), לצד הקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצד ישראל בטווח של מספר שנים.

בימים אלה הגענו לשלב של "תוחלת פחותה", עם הישגים טקטיים משמעותיים אבל ללא ראייה אסטרטגית לגבי "היום שאחרי". מכאן, ההכרעה מול חמאס צריכה להיות הכרעה מדינית-דיפלומטית ולא צבאית

הרי האויב הגדול של חמאס הוא לא רק ישראל, אלא ההיתכנות של תכנית מדינית שתהיה מקובלת הן על ישראל והן על הפלסטינים המוכנים לחיות אתנו בשלום, גם אם הדבר נראה כרגע חלום רחוק.

4

אין לראות בהסכמה לעסקה כוללת כניעה לחמאס ואימוץ מדיניות של פיוס (appeasement), אלא בדיוק להיפך. עסקה כוללת לשחרור החטופים דורשת תעצומות נפש, שספק אם יש לראש ממשלתנו. כמו חמאס, גם הוא מעונין להבטיח את שרידותו ואת המשך שלטונו.

מכאן, החברה הישראלית בכללותה, ולא רק משפחות החטופים, צריכה לדרוש את שחרור החטופים. גם במחיר של עצירת המלחמה וללא מיטוט מוחלט של חמאס, שיכולותיו הצבאיות נפגעו קשות, והאפשרות שלו לחזור ולשלוט ברצועה בצורה אפקטיבית מוטלת בספק.

5

עדיף שהעסקה תכלול את הגלייתה של הנהגת חמאס בעזה מחוץ לגבולות הרצועה, בדומה לתקדים של הנהגת אש"ף בספטמבר 1982 במלחמת לבנון הראשונה. אם הדבר לא יתאפשר, וחמאס יתעקש להישאר כ"שלטון" בעזה, ארה"ב תיזום החלטה במועצת הביטחון תחת פרק 7 אשר תסדיר את "כללי המשחק" בעקבות שחרור החטופים והפסקת האש:

• במקביל לנסיגת צה"ל מרצועת עזה (כחלק מהעסקה הכוללת) יתחיל תהליך של פירוז הרצועה, אם חמאס ירצה בכך ואם לאו, אשר ייאכף בכוח על ידי כוח שלום רב-לאומי.
• כל הפרה של הפסקת האש מצד חמאס תיענה במענה צבאי הולם ועוצמתי מצדה של ישראל, בחסות החלטת מועצת הביטחון.
• אם יישאר על כנו שלטון חמאס ברצועה, ישראל והרשות הפלסטינית לא יישאו בשום אחריות לשיקום ברצועת עזה לאחר המלחמה. כל עוד חמאס איננו מתפרק מנשקו ומוותר על דרך הטרור ועל השלטון ברצועת עזה, לטובת גוף בינלאומי זמני בתיאום עם הרשות הפלסטינית.
• על מועצת הביטחון של האו"ם לכפות על שחקנים אחרים (בראש ובראשונה מצרים, הגובלת ברצועת עזה, ומדינות אחרות כגון קטאר וטורקיה) לא לאפשר שום שיקום של רצועת עזה כל עוד: 1) חמאס איננו מתנער מאמנתו ב-1988 ומהמסמך שפרסם לפני שבועות אחדים, החוזר על כוונות רצח-עם נגד מדינת ישראל; 2) חמאס איננו מוותר על המאבק המזוין והטרור; 3) חמאס איננו מכיר בהסכמים המדיניים אשר נחתמו בין ישראל לבין אש"ף, הדוגלים בפתרון בדרכי שלום על בסיס הגדרה עצמית לשני העמים.

אין לראות בהסכמה לעסקה כוללת כניעה לחמאס ואימוץ מדיניות של פיוס, אלא בדיוק להיפך. עסקה כוללת לשחרור החטופים דורשת תעצומות נפש, שספק אם יש לראש ממשלתנו

בסופו של עניין, את הסכסוך מול חמאס נמשיך גם אחרי שחרור החטופים ועצירת המלחמה, גם צבאית ועדיף במישור המדיני. אכן נדרש אורך רוח. כל עוד חמאס יישאר שחקן פוליטי עם האידאולוגיה הרצחנית שלו, לא ייתכנו שלום ופשרה בין ישראל והפלסטינים.

אולם באופן אירוני, הדרך היחידה לנצח את חמאס היא דרך מדינית, המותנית בנכונותם של ישראל והפלסטינים המתונים להציע אלטרנטיבה מדינית לאתוס הג'יהדיסטי של חמאס, תוך כדי סיוע מסיבי של הקהילה הבינלאומית בכלל, וארה"ב ומדינות ערב בפרט.

אם בסופו של יום ייצא לפועל תהליך מדיני, התבוסה המוחצת תהיה זו של חמאס, ולא שלנו. בהינתן שבפוליטיקה, כמו שפרופ' יהושפט הרכבי היה אומר, הבחירה היא תמיד בין "רע" לבין "גרוע", שחרור כל החטופים גם במחיר של סיום המלחמה עדיף בהחלט, גם מוסרית וגם במונחים של ריאליזם מדיני, על פני הפקרתם.

פרופ' אריה קצוביץ הוא מרצה במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית מאז פברואר 1993, חוקר יחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, גלובליזציה, ובעיקר מחקרי שלום (רב הספרים שכתב או ערך הם על שלום והוא מלמד 20 שנה על הסכסוך הישראלי-ערבי במסגרת קורס של "תהליכי שלום במזרח התיכון").