בין אסון מירון למחדל ה-7 באוקטובר עובר קו מחבר אחד – התרבות הפוליטית שבה מתנהל בנימין נתניהו, והיא קשורה ככל הנראה לתחום הפסיכו-פוליטי.  הישרדות פוליטית טקטית מהיום להיום, במקום אסטרטגיה הצופה פני עתיד.

*  *  *

נתניהו מתעקש לא לדבר עם הרשות הפלסטינית. הוא אינו יכול להוביל שום מהלך משמעותי הנוגד את הדרך המדינית בה הוליך את ישראל שנים רבות כל כך. הוא מודע היטב לכך שעצם ניהול מו"מ כלשהו עם הרשות, אפילו אם יהיה עקר, משמעותו – הודאה בכישלון ונטילת אחריות לקטסטרופה הגדולה בתולדות ישראל כתוצאה ממדיניות הסרבנות שלו ב-14 השנים האחרונות.

נתניהו מודע לכך שעצם ניהול מו"מ כלשהו עם הרשות, אפילו אם יהיה עקר, משמעותו הודאה בכישלון ונטילת אחריות לקטסטרופה הגדולה בתולדות ישראל, כתוצאה ממדיניות הסרבנות שלו מזה 14 שנים

נתניהו הוא לא האיש שמודה בטעויות וזה נוגע לאופיו ואישיותו. סירובו לדבר עם הרשות הפלסטינית והעצמת חמאס התבררו ככישלון חרוץ, שנזקיו מתבררים עכשיו. לכן, רק הזזת נתניהו מהנהגת המדינה תאפשר שינוי מדיניות ופריצת דרך.

הוא החמיץ הזדמנויות רבות במהלך כהונתו ליצר הפרדה מהפלסטינים ולמנוע את המשך התהוותה של מדינה רב-לאומית הדוהרת לנגד עינינו. כדי לשרוד, הוא היה מוכן לשלם לבני בריתו, החרדים והציונות הדתית, כל מה שהם ביקשו – להעמיק את ההתנחלויות ולהימנע מדיאלוג עם אנשי הרשות.

במשך שנים הוא סירב לפתוח במו"מ עד שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי – טריק מוכר שנועד לעכב כל דיאלוג, אשר עשוי היה לשנות את המציאות. נתניהו הקריס את ישראל למצבה הנוכחי – וכעת האיש כבר לא מסוגל ולא רוצה לרדת.

מי שראה באיראן את האיום הגדול ביותר על קיומה של ישראל – זנח את ה"קוץ בישבן", המונע התקדמות לגיבוש חזית בינלאומית נגד הפצצה המתקתקת המאיימת למחוק את ישראל מהמפה.

הוא האיש שדחף בגאווה להפרת ההסכם בין ארה"ב ואירופה עם איראן, צעד שדחף את איראן להאיץ את תוכנית הגרעין ולהפוך למדינת סף גרעינית, הרחוקה כמה שבועות מיצור פצצה אם רק תחליט.

נתניהו לא מודה בטעויות – זה נוגע לאופיו ואישיותו. סירובו לדבר עם הרשות הפלסטינית והעצמת חמאס התבררו ככישלון חרוץ, שנזקיו מתבררים עכשיו. לכן, רק הזזתו תאפשר שינוי מדיניות ופריצת דרך

ממשלות אריאל שרון, אהוד ברק ואהוד אולמרט ראו בארה"ב ובקהילה הבינלאומית ולא בישראל כעומדים בחזית הטיפול מול איראן ומניעת גירעונה. ואולם, מאז כהונתו של נתניהו, הוא הציב את ישראל בחזית המאבק – ואת העולם כמי שצריך לשרת את האינטרסים שלה.

נתניהו החמיר את המצב, כאשר באיומיו כל בוקר על איראן דחף את המשטר האיראני להגביר את מאמציו לבנות חזית צבאית באמצעות שליחים שנתניהו המעיט בזיהוי סכנותיהם, כפי שנחשפו במלחמה שאנו מקיזים בה את דם ילדנו.

ישראל היא מדינה חסומה. עם נתניהו ושותפיו מימין היא תקועה לעומק. אין לה אופק מדיני והיא לא ממש רוצה כזה. אנו בתוך הבוץ העזתי ונתניהו אינו מסוגל לפלס דרך ולסלול נתיב כדי לגבש חזית משותפת עם המדינות המתונות, ובראשן סעודיה, בהובלת ארה"ב והקהילה הבינלאומית – נגד ראש הנחש – איראן.

הוא אינו מסוגל לחלץ את עצמו מעצמנו. בני גנץ וגדי איזנקוט מבינים זאת ומנסים ליצר אופק, בנסיבות בהן שעדיין קשה להם לצאת מהממשלה – צעד שיתקבל בביקורת רבה כשהמלחמה עדין לא הסתיימה ואין עסקת חטופים.

נסיעתו של גנץ לארה"ב שולחת מסר לאמריקאים, לפיו יש גוש נאור וגדול בישראל המצוי בחרדה, ומבקש לתאם עם ארה"ב את המהלכים המדיניים לעתיד.

נתניהו מעולם לא היה אסטרטג. הוא שרדן בכל רמ"ח אבריו – טקטיקן פוליטי שכל פעולותיו נועדו לשרידותו האישית. כל תפיסת עולמו הפכה לחסרת ערך מול התנהלותו הפוליטית. "תפיסת ניהול הסכסוך" שדגל בה שנים שירתה את כושר ההישרדות שלו, בשמירה על קואליציית ה"אף-שעל" שבחר תמיד להקים.

ישראל היא מדינה חסומה. עם נתניהו ושותפיו מימין היא תקועה לעומק. אין לה אופק מדיני והיא לא ממש רוצה כזה. אנו בתוך הבוץ העזתי ונתניהו אינו מסוגל לפלס דרך לגיבוש חזית משותפת עם המדינות המתונות

בכל תחום ועניין נתניהו לא נתגלה כמנהיג פורץ דרך. הוא היה שבשבת מהלכת לכל אורך דרכו הפוליטית. כשהיה צורך לקצץ את קצבאות הילדים ב-2002, בניגוד לעמדת החרדים שלא היו בקואליציה, הוא עשה זאת, וכאשר הקואליציה השתנתה והוא הרכיב ממשלה, שינה את מדיניותו.

הוא חתם על הסכם חברון כשהדבר התאפשר, והצהיר על תמיכתו במדינה פלסטינית לצרכים טקטיים, אך הפר את ההתחייבות בפועל כשהיה יכול.

כשר אוצר בממשלת שרון הוא תמך במפת הדרכים שהכירה במדינה פלסטינית בגבולות זמניים, הצביע בעד פינוי גוש קטיף, ובכהונתו כראש הממשלה הצהיר בנאום בר אילן על נכונותו להקמת מדינה פלסטינית.

הוא פיזר התחייבויות על מינויים פוליטיים לפני הבחירות כדי לקושש קולות והפר את התחייבויותיו אחרי הבחירות. הוא התחייב להוריד את יוקר המחיה לפני הבחירות ושכח לגמרי מהתחייבותו אחרי הבחירות.

כל הצעדים שנקט נועדו לשרת את צרכיו הפוליטיים למחר בבוקר. כשצרכיו הפוליטיים שירתו את המטרה, הוא ידע לעטוף אותם בהצגתם לציבור כאינטרס עליון.

נתניהו יכול לפקד על בית הספר לפיקוד טקטי. הוא מומחה לתרגילים פוליטיים כאחרון העסקנים, אבל מעולם לא היה מדינאי של ממש – זה הרואה את הנולד, מביט כמה צעדים קדימה וצופה פני עתיד.

אם באמת היה מנהיג אסטרטג, המעריך את הדינמיקה המתפתחת, הוא היה "הראשון לזהות" שעסקאות עם כנופיית חמאס החותרת להרס ישראל לא יחזיקו מים. ההיסטוריה לא תסלח למי שהרשה לעצמו לא לדעת.

נתניהו יכול לפקד על בית הספר לפיקוד טקטי. הוא מומחה לתרגילים פוליטיים כאחרון העסקנים, אבל מעולם לא היה מדינאי של ממש – זה הרואה את הנולד, מביט כמה צעדים קדימה וצופה פני עתיד

כדי לשנות את הדרך חייבים להחליף את הקברניט. נתניהו אינו האיש להחלטות גדולות שמשנות את ההיסטוריה – הוא שרדן חסר מעצורים שיש לבלום מהר ככל האפשר. הוא מכור לשלטון כפי שאדם מכור לסם קשה שאי אפשר להיגמל ממנו, והדבר מכתיב כל צעד ושעל בהתנהלותו. ראוי ליצר חזית גדולה, נחושה ועקבית להפלתו. היציאה לרחובות הערים והרחבת מעגל המוחים היא הכרח המציאות בימים אלה.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית. חבר בקבוצת מפקדים למען ביטחון ישראל.