גדעון סער וזאב אלקין עשו השבוע את מה שהיה צפוי כבר זמן רב: פרשו מהמחנה הממלכתי והודיעו שמפלגתם החדשה-ישנה תיקרא מעתה "תקווה חדשה – הימין הממלכתי".

גם נפתלי בנט עושה בשבועות האחרונים צעדים לקראת חזרה לזירה הפוליטית עם מפלגת "ימינה" המחודשת שלו.

ואביגדור ליברמן מתבשם מנסיקתו בסקרים, וחותך בחזרה אל מקומו הטבעי, הרחק הרחק מימין למי שהיו עד לא מזמן שותפיו למהלכים הפוליטיים, שהובילו להקמת "ממשלת השינוי" קצרת המועד.

כל הסקרים מוכיחים שהכישלון הקולוסאלי של ממשלת הימין מלא-מלא בביצור המשילות, ביסוס ההרתעה וחיזוק תחושת הביטחון של אזרחי ישראל, דחפה את הישראלים עוד יותר ימינה.

הבעיה הפלסטינית – זו שלפני שבעה באוקטובר רוב הישראלים הצליחו להדחיק – אמנם חזרה בגדול, אבל עושה רושם שהקרב הפוליטי הבא בישראל יהיה על השאלה איך להעלים אותה שוב במהירות, ועם כמה שפחות נזק.

הבעיה הפלסטינית אמנם חזרה בגדול, אבל עושה רושם שהקרב הפוליטי הבא בישראל יהיה על השאלה איך להעלים אותה שוב במהירות, ועם כמה שפחות נזק

גדעון סער מכריז על עזיבת המחנה הממלכתי ושינוי שם מפלגתו ל"הימין הממלכתי" בכנס פעילים בתל אביב, 12 במרץ 2024 (צילום: הימין הממלכתי)

בעניין הזה, כדאי לשים לב לבלבול מושגי עקרוני, שמלווה אותנו בווריאציות שונות: הבלבול בין מה שמצוי למה שרצוי. או בין מה שקורה – לבין מה שראוי לשאוף שיקרה.

הבלבול הזה הוא אחד המאפיינים המדכדכים של פוליטיקת הסקרים, שמעצבת את התרבות הפוליטית בישראל כבר עשורים. אחד המייצגים הבולטים של התרבות הזו הוא עמית סגל, הפרשן הפוליטי המשפיע ביותר בישראל, ומי שמתווך מדי שבוע את סקרי דעת הקהל לציבור בשלל הבמות המרכזיות שבהן הוא מככב.

אחד המייצגים הבולטים של התרבות הזו הוא עמית סגל, הפרשן הפוליטי המשפיע ביותר בישראל, ומי שמתווך מדי שבוע את סקרי דעת הקהל לציבור בשלל הבמות שבהן הוא מככב

סגל לא הסתפק השבוע בזירות הפעילות הקבועות שלו ב"חדשות 12" וב"ידיעות אחרונות", ופרסם ביום רביעי מאמר ב"וול סטריט ג'ורנל" שבו הסביר בסבלנות ובנימוס לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן למה המזרח התיכון שהוא מתאר בנאומיו ובראיונות שהוא נותן מעת לעת הוא "עולם פנטזיה", כאמור בכותרת המאמר.

"כשג'ו ביידן וגורמים בממשל שלו מדברים על הישראלים והפלסטינים, הם מתארים שני עמים שלא קיימים במציאות", כותב סגל, ולהוכחת הטיעון שלו, הוא מביא סקרים ישראלים ופלסטיניים שמגבים אותו.

סגל מגנה את הבית הלבן על שהוא מציג את הפלסטינים כמי שחותרים לשלום, מתנגדים לחמאס ומוכנים לפשרות כואבות.

הפרשן עמית סגל בכנס בירושלים, 11 בינואר 2024 (צילום: חיים גולדברג/פלאש90)

"במציאות", כותב סגל, "סקר מנובמבר של הארגון הערבי למחקר ופיתוח, שנעשה בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת ביר-זית ברמאללה, מראה ש-59% מהפלסטינים 'תומכים בחוזקה' בטבח של שבעה באוקטובר, ו-16% נוספים 'תומכים במידה מסוימת'".

סגל ממשיך ונוזף בנשיא ביידן ובסגניתו, קמלה האריס, שמתייחסים לישראל כמו אל דיקטטורה ועורכים אבחנה בין הציבור בישראל לממשלת ישראל המתנגדת למדינה פלסטינית, תוך שהם מתעלמים מכך ש-63% מהישראלים "מתנגדים בחוזקה" להקמתה של מדינה פלסטינית, "יהיו הנסיבות אשר יהיו".

זה מה שעולה מסקר שנערך על ידי חברת "מדגם" עבור ערוץ 12, שבאולפן החדשות שלו עמית סגל מציג מדי שבוע לציבור את הסקרים החדשים, ואז גם חושף את משמעותם האמיתית.

לא ניכנס כאן לסוגיות מעניינות כשלעצמן איך מנוסחות השאלות בסקרים האלה, עד כמה ניסוח השאלות משפיע על התוצאות שמתקבלות, מה נכלל בתיאור "הנסיבות – יהיו אשר יהיו", ואיך הפרשנות שניתנת לסקרים יכולה לחזק צד כזה או אחר – בדרך כלל את הצד שעמית סגל תומך בו מלכתחילה.

כן כדאי לשים לב לקפיצה הפרשנית הכמעט אגבית, אך המשמעותית מאין כמוה, בין מה שמצוי למה שרצוי. קפיצה שהולידה כאן דור של מנהיגים, שכמעט כל החלטה ופעולה משמעותית שלהם נשענת בעיקר על סקרי דעת קהל.

כדאי לשים לב לקפיצה הפרשנית הכמעט אגבית, אך המשמעותית מאין כמוה, בין מה שמצוי למה שרצוי. קפיצה שהולידה כאן דור של מנהיגים, שכמעט כל החלטה ופעולה משמעותית שלהם נשענת על סקרים

אלה מנהיגים שנכנסו לפוליטיקה כדי לנצח – לא כדי לשנות. סקרי דעת הקהל הם אפליקציית הניווט שלהם.

על פי ההיגיון של פוליטיקת הסקרים, כפי שמתאר סגל לקוראים באמריקה, בכירי הממשל בוושינגטון – שלשמחתם פטורים מהצורך להתחנף לרחוב הישראלי או לרחוב הפלסטיני, אבל קשובים לדעת הקהל בעולם ובארצם, במיוחד בשנת בחירות – לא יכולים לטעון שהפתרון האידיאלי, הפתרון הרצוי, לאסון ששמו החיים במזרח התיכון הוא אך ורק פתרון שתי המדינות.

כי לפתרון הזה אין תמיכה בסקרים. ומה שאין לו תמיכה בסקרים לא קיים. הוא "עולם פנטזיה".

הסקרים אכן מלמדים שרוב הציבור הישראלי רואה בפתרון שתי המדינות פרס לרצחנות הפלסטינית ולא מאמין שיש עם מי לדבר, ושבצד השני רמת האמון לא גבוהה יותר. אבל הם לא מוכיחים שצריך לזנוח את חזון שתי המדינות כפתרון שראוי לשאוף אליו, לחתור לקראתו, ולחזק את הגורמים בשני הצדדים, שאולי יוכלו להתגבר על הקשיים ולאפשר שינוי בעתיד.

הסקרים אכן מלמדים שרוב הציבור הישראלי רואה בפתרון שתי המדינות פרס לרצחנות הפלסטינית ולא מאמין שיש עם מי לדבר. אבל הם לא מוכיחים שצריך לזנוח את חזון שתי המדינות כפתרון שראוי לשאוף אליו

המצוי והרצוי הם פשוט שני מישורים שונים. ואם יש משהו שההיסטוריה מלמדת אותנו בנוגע לדעת הקהל – זה שהיא הפכפכה ויכולה להשתנות במהירות.

ראש הממשלה בנימין נתניהו עם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) בוושינגטון, 1 בספטמבר 2010 (צילום: לע"מ)

בינתיים ממשלת חמאס על מלא בעזה וממשלת ימין על מלא בישראל המחישו לנו ולפלסטינים בצורה הכואבת ביותר, איך ייראה המרחב שבין הים לנהר בהנהגתם ובניהולם. למרבה הזוועה, סקרי דעת הקהל בשני הצדדים אכן מעידים שלפחות לעת עתה, הפלסטינים נדחפו עמוק יותר לזרועות חמאס, והישראלים הלכו אפילו יותר ימינה ממה שהיו קודם.

"כשביידן טוען שמר נתניהו 'פוגע בציבור הישראלי יותר מאשר מועיל לו'", כותב סגל, "הוא מתייחס לנושא היחיד שבו רוב הישראלים עדיין תומכים בראש הממשלה. עבור מר נתניהו – הנושא הפלסטיני הוא כמעט הנושא הנוח היחיד אחרי שבעה באוקטובר".

הסקרים גם מראים בצורה עקבית, שרוב גדול של הישראלים מאסו בנתניהו ומייחלים לפרישתו. אבל נראה שגם אם היום שאחרי נתניהו אכן קרוב, הפוליטיקה הישראלית נערכת לעידן שאין בו יותר ימין ושמאל, אלא רק ימין – והימין שמימין לימין.

נראה שגם אם היום שאחרי נתניהו אכן קרוב, הפוליטיקה הישראלית נערכת לעידן שאין בו יותר ימין ושמאל, אלא רק ימין – והימין שמימין לימין

ברוח חשבון הטוויטר הפופולרי "חדשות מלפני שנה", הנה הצצה ראשונה ל"חדשות מהשנה הבאה" והיכרות עם זני הימין החדשים שעומדים לעלות בקרוב על מדפי רשתות השיווק.

הימין הממש-ממש מלא – איתמר בן גביר מתבשם מהסקרים שמנבאים לו התחזקות דרמטית בבחירות הבאות. אחרי שחילק נשק לכל דורש, ניסה להדליק את הר הבית, לא עשה דבר כדי לעצור את גל האלימות המטורף בחברה הערבית, קרא להקמה מחדש של גוש קטיף והודיע על תמיכתו הבלתי מסויגת בשוטר שירה למוות בילד פלסטיני שירה זיקוק, ייתכן שגם בקצה הכי ימני של המפה הפוליטית לא יהיה מנוס מלבצר עוד יותר את הרטוריקה של העוצמה היהודית, כדי להתבדל מכל הטרמפיסטים שינסו להתחזות לימנים.

השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר מגיע לקלפי בתל אביב ביום הבחירות לרשויות המקומיות, 27 בפברואר 2024 (צילום: אבשלום ששוני/פלאש90)

האם הגיוני שהר סיני, שעליו אלוהים העניק את התורה לעם ישראל, יעמוד שומם ויהיה בשליטה מצרית? האם סביר שהר נבו, ממנו השקיף משה רבנו אל הארץ המובטחת, יישאר בשליטה ירדנית? ומה באשר לאור כשדים, ממנה יצא אברהם אבינו לדרכו? האם זה אומר שכשאבי האומה ציית לקריאה האלוהית "לך לך", הוא גם ויתר על זכויות הקניין שהיו לו, ולכן גם לעם היהודי, בין הפרת לחידקל?

האם הגיוני שהר סיני, שעליו אלוהים העניק את התורה לעם ישראל, יעמוד שומם ויהיה בשליטה מצרית? האם סביר שהר נבו, ממנו השקיף משה רבנו אל הארץ המובטחת, יישאר בשליטה ירדנית?

ומה בנוגע לחייל מג"ב שיורה למוות בערבי, רק כי התנהגותו מעוררת חשד שהוא זומם פיגוע? הסקרים מלמדים שרוב הסיכויים שהערבי הזה תומך בחמאס. האם צריך להסתכן ולחכות שהוא באמת יהרוג ילדים יהודים תמימים וחפים מפשע, או שברגע שחשדו של החייל מתעורר, הוא חייב למהר ולירות על מנת להרוג?

נמתין בסבלנות לתוצאות הסקרים בעניין. ולא כדאי לטפח ציפיות, כדי לא להתאכזב.

הימין השפוי והלא משיחי – כנראה מרבץ המנדטים הנחשק ביותר שעליו יתקוטטו רבים. גם הם יזדרזו להצהיר על אמונתם בשם ובהבטחותיו, בנצחיות עם ישראל, בקדושת ארץ ישראל ובחובה להכביד את היד על אויבי ישראל – הם רק יעשו את זה בלי הניצוץ הבן-גבירי בעיניים, עם אנגלית יותר טובה משל סמוטריץ' (דבר הנמצא בהישג יד של כל תלמיד יסודי ממוצע), עם רזומה בטחוני ומיניסטריאלי מרשים יותר, ובעברית של עורכי דין או הייטקיסטים ולא של נוער הגבעות.

השר סמוטריץ' נאם בכנס הבונדס בוושינגטון pic.twitter.com/JrOi4EA9lG

— חדשות מלפני שנה (@Milifney) March 13, 2024

הימין האיווטי – כאבי הדוקטרינה של התנתקות מערביי המשולש והאיומים להפציץ את סכר אסואן, אביגדור ליברמן מתכוון לגבות את הדיווידנד הפוליטי על עמידתו הנחרצת והמתועדת נגד שיתוף הפעולה עם חמאס. גם הוא, כמובן, מתנגד לכל פשרה עם הפלסטינים וגם הוא יבטיח להכביד עליהם את ידו ככל שרק יתאפשר. הוא רק לא זקוק לאלוהים – שבו אינו מאמין – וכדאי שהחרדים ייכנסו למגננה, כי הימין הזה מתכוון להילחם לא רק בערבים, אלא גם בהם.

הימין המרכזי – המגרש של יש עתיד והמחנה הממלכתי. גם הם לא מוכנים, כמובן, לכל פשרה עם הפלסטינים. הם יזכירו לכולם איך היכו בהם בעוצמה והרגו בהם באלפיהם. בני גנץ כבר עשה את זה באחת ממערכות הבחירות הקודמות – ועם גדי איזנקוט לצידו, מפלגת הרמטכ"לים תנסה להתמקם במרחב התפר שבין ליברמן לבנט וסער. הם כאן לא כדי לנסות לפתור את הסכסוך – אלא כדי לנהל אותו טוב יותר, ובצורה מעצבנת פחות.

יאיר לפיד, שגם הוא יתחרה על הקולות האלה, יתרחק מהסוגייה הפלסטינית כמו מאש, יפנה לתומכי ה"שוויון בנטל" ויזכיר להם את מפעל החיים של משפחת לפיד לדורותיה בענייני החרדים.

יאיר לפיד, שגם הוא יתחרה על הקולות האלה, יתרחק מהסוגייה הפלסטינית כמו מאש, יפנה לתומכי ה"שוויון בנטל" ויזכיר להם את מפעל החיים של משפחת לפיד בענייני החרדים

הימין הליכודי – חבורת הליצנים ומלחכי הפנכה של משפחת נתניהו ימשיכו לעשות את הדבר היחיד שהם יודעים לעשות: להתרוצץ בין האולפנים, לבלבל את המוח, להעלות סרטונים מטופשים ולקוות שלמותג הפוליטי ההיסטורי שלהם יישאר ערך כלשהו בישראל שאחרי נתניהו.

שלטי בחירות של הליכוד בראשות בנימין נתניהו מבטיחים עתיד בטוח לישראל, 2 במרץ 2020 (צילום: Jack GUEZ / AFP)

הימין השמאלני – מתוך ההריסות שנותרו ממרצ ומהעבודה, צפויה לקום מפלגת השמאל החדשה. היא תהיה כנראה היחידה בין מפלגות היהודים שתגלה נכונות כלשהי לפשרה עתידית עם הפלסטינים, מסויגת באינספור סייגים. אולי יהיה במורד הרשימה ערבי כלשהו, כמקובל.

אבל בראש יעמוד איש צבא בדימוס (ככל הנראה יאיר גולן) ולצידו אולי עוד כמה יוצאי שב"כ או מוסד. נגמרו ימי השיח המגדרי של מרב מיכאלי ובלבולי המוח על משבר האקלים של תמר זנדברג וזהבה גלאון. השמאל הישראלי התפכח בשבעה באוקטובר. גם הוא רוצה להיות גבר-גבר. וגם קצת ימני.

נגמרו ימי השיח המגדרי של מרב מיכאלי ובלבולי המוח על משבר האקלים של תמר זנדברג וזהבה גלאון. השמאל הישראלי התפכח בשבעה באוקטובר. גם הוא רוצה להיות גבר-גבר. וגם קצת ימני