בשבוע שעבר התבשרנו שבעיני מכון הדמוקרטיה V-DEM, ישראל כבר איננה דמוקרטיה ליברלית. אולם הארגון הנחשב תלה את מסקנתו על העילה הלא-נכונה: במקום הבזיון בן 57 השנים בגדה המערבית, מה שהפריע לו זו ההפיכה המשטרית.

נדמה שלא שמעו בשוודיה שקרו דברים לעצור אותה – מהמחאה הכבירה דרך בג"ץ בואכה מלחמת עזה הבלתי-נגמרת. אך איך שלא יהיה, מוטב שיתעסקו בארה"ב – כי עם כל הכבוד לישראל, יותר חשוב מה קורה שם, מעבר לים, אצל ידידתנו הגדולה.

ןבכן, אמריקה צועדת לקראת עתיד לא ליברלי בעליל: הרפובליקאים כבר מפלגה אוטוריטרית לכל דבר, והדמוקרטים בדרך גם כן, בגלל העריצות המובנית בתנועה הפרוגרסיבית הגואה.

חלק מדאיג מהאמריקאים לא מרוצים מהכיוון של שתי המפלגות הפוליטיות הגדולות גם יחד, מהמועמדים לנשיאות, ואפילו משיטת הבחירות המטורפת והאנכרוניסטית שתקבע את התוצאה.

המדינה החשובה בעולם משוועת למפלגת מרכז שתשמר את הדמוקרטיה הליברלית – אותה שיטה שמבטיחה שזכויות הפרט, מחופש הביטוי וההתאגדות עד זכות הקניין ועוד, מוגנות בפני החלטות של הרוב (או של מנהיג כל-יכול, כמו שדונאלד טראמפ רוצה להיות, ולבטח ינסה להיות אם ייבחר).

כמעט בלתי אפשרי בארה"ב להקים מפלגה חדשה שתצליח להיבחר, אבל יש פתרון ממש מול העיניים. זה יפתיע רבים, שכן אמריקה מחולקת באופן שווה כל כך בין הגרסאות הנוכחיות של הדמוקרטים והרפובליקאים, עד ששינוי מערכתי נראה בלתי אפשרי תחת הכללים הקיימים המחייבים רוב-על בלתי אפשרי לכל שינוי משמעותי.

עשרות שנים בהן סיקרתי בחירות ופוליטיקה בכמאה מדינות הראו לי כיצד שינויים שנראים לא סבירים יכולים להתרחש בנסיבות הנכונות די מהר.

בצרפת, הסוציאליסטים והגוליסטים שפעם היו דומיננטיים כמעט נמחקו. הברקזיט טרף את הקלפים בפוליטיקה הבריטית. בישראל, ההלם של ה-7 באוקטובר הוביל לעלייה בתמיכה במפלגת מרכז חדשה-ישנה. מדינות שלמות נמחקו והתפלגו – מיוגוסלביה וצ'כוסלובקיה עד סודן ופקיסטן.

הלבנה הראשונה בחומת השינוי היא הבנה בסיסית שבניגוד לאמונה הרווחת, לאמריקאים אין מערכת דו-מפלגתית. שום חוק לא אומר שרק שתי מפלגות צריכות לשלוט. המערכת כן מעודדת התכנסות לשני מחנות, מכיוון שהשיטה היא שבכל מדיני הרוב היחסי ולא המוחלט מנצח – כמו בבריטניה.

אם לציבור יש במידה רבה שני זרמים של מחשבה פוליטית, הצד שמתפצל למספר מפלגות יפסיד בדרך כלל, גם אם סך מרכיביו יצברו יותר קולות. כך רוס פרו השמרני עזר ב-1992 לדמוקרט ביל קלינטון, והשמאלני ראלף נאדר עזר לרפובליקני ג'ורג' וו בוש.

הלבנה השנייה היא ההבנה שתנאי זה אינו תקף יותר בארצות הברית. לשתי המפלגות הגדולות יש פיצולים אידיאולוגיים עמוקים ואמיתיים.

במפלגה הדמוקרטית, ליברלים מהאסכולה הישנה הם עדיין דומיננטיים אך מבוגרים יותר ולכן הזרם הזה מתכווץ. הם חולקים מעט מאוד עם הפרוגרסיבים ומה שנקרא אג'נדת ה-Woke.

ליברלים קלאסיים (בכל העולם) נטו להעדיף חירויות וזכויות פרט, ורצונם בהוגנות תורגם לגרסה מתונה של רשתות ביטחון חברתיות וחלוקה מחדש מסוימת – אך לא לאובססית הזהויות השבטיות והמגדריות ולנרטיבים של מדכאים-מדוכאים.

חוסר הליברליות של הפרוגרסיבים, תרבות הביטול שלהם, הלעג שלהם לחברה עיוורת-צבעים והאנטי-קפיטליזם שלהם יוצרים תהום אידיאולוגית.

במפלגה הרפובליקאית, שמרנים מהאסכולה הישנה שהעדיפו סחר חופשי, מוסר וערכי משפחה, נאמנות למוסדות אמריקאים, מנהיגות אמריקאית בעולם והגנה על הדמוקרטיה מבית ומחוץ, נחרדים באותה מידה מכת ה-MAGA של טראמפ, שמעדיפה את ההיפך המוחלט בכל הסעיפים.

מצבם גרוע במיוחד: כפי שהראו (שוב) הפריימריז ב-2024, תומכי MAGA במפלגתם מהווים שני שלישים מחבריה הפעילים – כנראה יותר מכפול ממידת ההשפעה הנוכחית של הפרוגרסיבים על הדמוקרטים.

הלבנה השלישית היא ההבנה שלליברלים מהאסכולה הישנה ולשמרנים מהאסכולה הישנה יש אנטיפתיה פחותה אלה לאלה מאשר ליריביהם הפנים-מפלגתיים. בגדול: שניהם ליברלים המכבדים את האוטונומיה האינדיבידואלית ומחפשים צדק במגבלות הסדר הבינלאומי הקיים.

הם יהיו מאושרים יותר ביחד מבחינה טמפרמנטית בוודאות, אבל יש גם שותפות אידיאולוגית ניכרת, וזה הדבר המפתיע.

בין הנושאים שהם יכולים להסכים עליהם: הגבלות סבירות על אחזקת נשק, כגון חידוש האיסור על נשק אוטומטי; מיגור ההגירה הבלתי חוקית כמעט בכל דרך; לא לאפשר איסור על הפלות אבל כן לאפשר למדינות לחוקק הגבלות יותר מבעבר; הבטחת ביטוח בריאות בסיסי לכולם; הרחבת הזדמנויות חינוכיות לנחשלים; לא למכסי מגן אבל כן להשקעות ענק בתשתיות ובטכנולוגיה אמריקאית; שמירה על נאט"ו והגנה על הסדר העולמי שהוקם לאחר מלחמת העולם; כיבוד המחקר, המדע והתבונה.

סקרים מצביעים על כך שמפלגת מרכז כזו תהיה מיושרת אידיאולוגית עם כמחצית מהאמריקאים, ולכן בנסיבות הנכונות תוכל לזכות ברוב המכריע של המדינות – אולי אפילו ברוב גדול. הקהל של MAGA יקבל שליש, והפרוגרסיביים אולי שישית. זה יסיים את חוסר היכולת של אמריקה לעשות דברים בסיסיים כמו להסכים על תיקון חוקה לשוויון זכויות מגדרי.

יגידו שזה יהיה קשה לביצוע, מכיוון שהנהלים והתקנות מקשים מאוד על רישום מפלגות חדשות בחלק מהמדינות, והמציאות היא שאנשים נוטים להצביע עבור מותגים ואנשים שהם כבר מכירים. וזה נכון.

מה שמביא אותי ללבנה הרביעית והאחרונה בחומה: מפלגת המרכז הטרנספורמטיבית הזו לא צריכה להיות מפלגה חדשה. זו יכולה להיות המפלגה הדמוקרטית נטולת האגף הפרוגרסיבי, וזה אפשרי יותר מבעבר בגלל נסיבות נדירות ביותר שהגורלות העלו באוב.

בעיקרון, כדי שזה יקרה, הרפובליקאים שאינם MAGA צריכים לא רק להצביע לדמוקרטים בהמוניהם בנובמבר אלא להצטרף למפלגה, להצביע בפריימריז העתידיים שלה ולהתמודד מטעמה בבחירות המקומיות, המדינתיות והארציות.

אם זה אכן יקרה, המפלגה תיסחף באופן טבעי ימינה, והפרוגרסיבים יתנתקו מרצונם. המפלגה תאפשר להם לעשות זאת – לא רק כדי לשמר את ה"עולים החדשים" אלא כדי להחזיק במצביעי מיעוטים, שרבים מהם (עוד הפתעה!) הרבה יותר מרכזיים מאשר פרוגרסיביים.

ובכן: מערכת של שלוש מפלגות שבה מפלגת המרכז אינה מותג חדש אלא הדמוקרטים. המפלגה החדשה היא הפרוגרסיבים.

כדי להניע את התהליך הזה, השמרנים המרכזיים צריכים לעשות קודם כל את הקפיצה לתוך המים. זה לא סביר בלי "אירוע ברבור שחור" של פעם במאה. האירוע הזה הוא דונלד טראמפ.

טראמפ הוא נאשם בפלילים, טורף מיני, בינוני אינטלקטואלית, ונוכל מדופלם שניסה לגנוב ולבטל את בחירות 2020, הורשע פעמיים באופן חסר תקדים בבית הנבחרים, הסית למהומה קטלנית בקפיטול, אוהב את ולדימיר פוטין ואת רוב האוטוקרטים, בז לבעלי ברית ברחבי העולם, לא מכבד את החוקה, שונא מוסדות אמריקאים ולמעשה אומר שהוא רוצה להיות דיקטטור.

טראמפ מהווה מבוכה לאומית וסכנה ברורה ונוכחת ליציבות העולם, שחזרתו לבית הלבן תהווה מצב חירום עולמי. זה מעולם לא קרה בהיסטוריה של ארה"ב – מלבד ב-2016, כשהיתה תקווה שהוא סתם צוחק באמירותיו ההזויות.

אם העובדות לבדן לא היו מספיקות כדי לאלץ את השמרנים הקלאסיים לעשות את הקפיצה, טראמפ בא לעזור.

בפוסט לפני מספר שבועות בפלטפורמת Truth Social שלו, הוא אמר שכל מי שיתרום ליריבתו בפריימריז ניקי היילי "ייחסם לצמיתות ממחנה MAGA. אנחנו לא רוצים אותם ולא נקבל אותם". היילי זכתה בכמעט שליש מקולות הפריימריז הרפובליקאיים, והנשיא ג'ו ביידן הבהיר שמצביעיה יותר ממוזמנים למחנה שלו. הם צריכים להשיב בחיוב להזמנה.

כל זה יוצר, בעיצומה של חרדה ותהפוכות, הזדמנות ייחודית להקמת מפלגת מרכז בת-קיימא ובעלת פוטנציאל של דומיננטיות בארצות הברית. זה קריטי, מכיוון שהרפובליקאים נסחפו לעבר מדיניות שמתנגדת להעדפות הרוב האמריקאי – והדמוקרטים כפי שהם מרכיבים כיום נמצאים בסכנה.

זו תהיה הזדמנות היסטורית להגדיר מחדש את הפוליטיקה האמריקאית ולטפל באתגרים של אומה שנראת מפולגת יותר ממה שהיא באמת. הרוב מסכים על רוב הדברים החשובים, כולל על שמירת הדמוקרטיה הליברלית. לדעתי, זה המצב – עדיין – גם בישראל.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com