בעודנו מזדעזעים מהאנטישמיות, הצביעות, הרוע, הבורות והטיפשות, כפי שאלו באים לידי ביטוי בחודשים האחרונים ברחובות העולם המערבי בכלל ובקמפוסים בארצות הברית בפרט, ראוי לתת את הדעת על הכרזה קבועה שמושמעת שם, ועל תמונת ראי רשמית שלה במקומותינו.

אין לדעת האם מרבית המוחים – בשונה משולחיהם – יודעים איפה הוא אותו הנהר ועל איזה ים מדובר בסיסמאות שהם צועקים בגרון ניחר, או אם כל המפגינים מבינים שהם למעשה תומכים ברצח ובאונס. אבל ניתן להניח שאיש מהם אינו מודע שלצד מחאה נגד ישראל, הוא פועל גם לערער על החלטות והסכמים בינלאומיים, כלהלן.

אין לדעת אם המוחים יודעים היכן הנהר והים עליהם הם זועקים או אם הם מבינים שזו למעשה תמיכה ברצח ובאונס. אבל ניתן להניח שאיש מהם אינו מודע לכך שהוא פועל גם לערער על החלטות והסכמים בינלאומיים

בכ"ט בנובמבר 1947 הצביע ארגון האומות המאוחדת בעד חלוקת ארץ ישראל (שהייתה אז תחת מנדט בריטי מטעם חבר הלאומים) לשתי מדינות, אחת ליהודים ואחת לערבים. באמצעות האו"ם, העולם ביטא תמיכה רחבה במימוש החזון של התנועה הציונית בדבר הקמת בית מדיני ליהודים במולדתם ההיסטורית, וכן תמך בהקמת מדינה לאוכלוסייה הערבית המקומית.

מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל אימצו את החלטת החלוקה, הערבים דחו אותה, ופרצה מלחמת העצמאות. בסופה, שטח המדינה היהודית היה גדול מהאמור בהחלטה. למעט סוגיות שנוגעות לירושלים, כמעט לא הושמעה הסתייגות מהגבולות ההם, וקווי שביתת הנשק מ-1949, המוכרים בתור "הקו הירוק", זכו להכרה בפועל כמסגרת הפיזית של ישראל.

אחרי מלחמת ששת הימים ביוני 1967, ישראל שלטה על חצי האי סיני שנכבש ממצרים (והוחזר במסגרת הסכמי קמפ דייוויד כעבור כעשור), רמת הגולן (סוריה) והגדה המערבית של הירדן (שליטת ממלכת ירדן בה מאז 1948 כמעט לא הוכרה בעולם). בנובמבר, מועצת הביטחון של האו"ם אימצה את החלטה 242, וישראל קיבלה אותה תוך זמן קצר.

ההחלטה מדברת בין היתר על נסיגת ישראל משטחים שנכבשו במלחמה ההיא. התפתח ויכוח, שכן בגרסה האנגלית דובר על "שטחים" ובצרפתית הופיעו "השטחים". אבל מאחר שהדיון התנהל באנגלית, דומה שהגרסה ההיא תופסת, וההחלטה אינה מחייבת את ישראל לסגת מכול השטחים.

החלטה 242 מדברת בין היתר על נסיגת ישראל משטחים שנכבשו. התפתח ויכוח, כי בגרסה האנגלית דובר על "שטחים" ובצרפתית "השטחים". אך הדיון התנהל באנגלית וישראל לא חויבה לסגת מכל השטחים

כך או כך, ישראל אימצה את ההחלטה כחלק מהמדיניות שלה, והיא מוזכרת במבוא להסכמים שחתמה, ובהם הסכמי אוסלו. בכך ישראל איששה את העיקרון – אם לא את הפרטים – של חלוקה.

עד להקמת הממשלה הנוכחית, מדיניותה הרשמית של ישראל לא שללה את האפשרות לחלוקה או נסיגה או קיום האמור בהחלטה 242. כך, ההסכם הקואליציוני של ממשלת בנימין נתניהו הראשונה ב-1996 פותח במילים:

"הממשלה המוצגת בפני הכנסת תפעל מתוך אמונה בזכותו של העם היהודי לארץ ישראל כזכות נצחית שאיננה ניתנת לערעור".

ניסוח דומה מופיע בקווי היסוד של יתר הממשלות בראשותו (אם כי לא מצאתי אותו בקואליציה שהקים ב-2009).

ואז ב-2022 הוקמה ממשלת ימין-על-מלא, ונוספה מילה חדשה. קווי היסוד של הממשלה ה-37 מכריזים שלעם היהודי "זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל". מהים עד הירדן, הכול שלנו, רק שלנו, בלעדית שלנו. מילה אחת בת שש אותיות מגלמת שינוי מהותי.

מה שקורה כעת במדינות אשר מתהדרות בהיותן שיא הנאורות והסובלנות מעורר הדים מאיימים של תקופות אפלות. מתבקשת חשיבה רצינית, יצירתית ויסודית כיצד להגיב למראות הקשים ולהתמודד עם התופעות שהם מייצגים, ותידרש התארגנות לא פשוטה.

קווי היסוד של הממשלה ה-37 מכריזים שלעם היהודי "זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל". מהים עד הירדן, הכול שלנו, רק שלנו, בלעדית שלנו. מילה אחת בת שש אותיות מגלמת שינוי מהותי

אבל בעניין אחד מוטב להתבונן פנימה בטרם נלין על התומכים הקולניים של אויבינו. הסיסמה "מהנהר עד הים" היא הכרזה נחרצת נגד הכרה שיש כאן שני עמים, נגד פשרה, נגד חלוקה, והיא מנוסחת כאילו היא נלקחה מקווי היסוד של הממשלה המכהנת כעת בישראל.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.