שחקן, במאי, תסריטאי ומחזאי. בן 60. נשוי בשלישית לזמרת האופרה גוני כנעני. אב לחמישה. מתגורר בתל אביב.

אנחנו נפגשים ביום רביעי, שעת צוהריים, ליד תיאטרון הקאמרי. הוא מוטרד, מודאג, עובד, משחק בכמה הצגות במקביל, כותב, מפגין ומדבר בהפגנות, כשאפשר. הוא לא יודע אם זה עוזר, אבל הוא מרגיש חובה לדבר. סרטו "טור פרידה" (עם רוני ניניו), שצולם בקורונה ויצא לפני חצי שנה, אקטואלי מתמיד.

הכול כבר נאמר על החום הכבד, המלחמה. ובכל זאת, בפינה צדדית ממוזגת בתיאטרון, אנחנו נכנסים לתוך קפסולה כמעט נעימה.

אני שואלת אותו, "מה שלומך?" והוא שותק. אני מחכה. הבעות הפנים שלו מתחלפות כמו עונות. הוא שואל, "נכון שאת מבינה שגם זו תשובה?" אני מהנהנת, וחושבת באילו מילים אנסח את השקט.

"לענות על השאלה מה שלומי זה כמו לנסות לחבר שני צדדים הפוכים של מגנט. זה לא נדבק. הפער בין האישי לבין מה שקורה בארץ מעולם לא היה גדול יותר"

"לענות על השאלה מה שלומי זה כמו לנסות לחבר שני צדדים הפוכים של מגנט. זה לא נדבק. הפער בין האישי לבין מה שקורה בארץ מעולם לא היה גדול יותר וגם את המשפט הזה אני רוצה לסייג כי יש אנשים שהפער בין האישי לבין מה שקורה בארץ פשוט לא קיים.

"מאז שבעה באוקטובר אני מנסה לקיים בגוף, במוח ובלב משהו שאני לא יודע אם מסוגל להתכייל. זה לא בתפריט שלנו לכייל את האימה, את מה שעובר על בני עמנו. לאן שתזרוק אבן, אתה מכיר מישהו שנפגע או מישהו שמכיר מישהו שנפגע. זה בכל מקום".

דרור קרן סרטו של רוני ניניו "טור פרידה"

כשכל זה קרה, כבר היה צבר של התרחשויות. כבר היינו עמוק בתוך קרע.
"אני שותף לניסיון שלך לראות את המציאות נכוחה. להבהיר אותה לעצמי ולכל מי שאפשר, בהינתן שאני יכול לנסח דברים. אני סטורי טלר, זו תמצית חיי. אני מנסה לנסח בו בזמן חיים פרטיים, שני סרטים, הצגות, דברים שכתבתי, דברים שאמרתי במחאות. ועוד לפני כן, המהפכה המשטרית, הקורונה וכל מה שעושים כאן לעולם התרבות.

"אנחנו מצויים במאבק מתמשך נגד המיינדפאק שהגיע לעוד אחד משיאיו בנאומו של נתניהו בקונגרס בוושינגטון. בעיניי, זה היה מופע אימים.

"אני לא מהסס לשנייה ואומר שעלו לי בראש מיטב הסרטים הדוקומנטריים בשחור־לבן על עלייתם ופריחתם של אנשים שמביאים חורבן, ואיך נוהים אחריהם המוני אדם. מצד אחד, חורבן והרס, מצד שני, סטנדינג אוביישן בוושינגטון. איך?

"אני משקיע הרבה אנרגיה, שלוקחת כוחות, להתעקש על כך שאני רואה את המציאות כפי שהיא. זה קשור לשאלה מה שלומי. אני מרגיש שאנחנו עובדים בלקרוא לדברים בשמם ויש כוח מטורף שפועל נגד הקריאה הזאת"

"אני משקיע הרבה אנרגיה, שלוקחת כוחות, להתעקש על כך שאני רואה את המציאות כפי שהיא. זה קשור לשאלה מה שלומי. אני מרגיש שאנחנו עובדים בלקרוא לדברים בשמם ויש כוח מטורף שפועל נגד הקריאה הזאת, גם אצל אנשים קרובים. במשפחה, בעבודה.

"דברי ממלכתיות כמו, אנחנו באמצע מלחמה אי אפשר לחתור תחת הצבא. אנשים משתמשים בנרטיבים פטריוטיים וכשאתה אומר משהו אחר, אתה נחשב בוגד".

דרור קרן מדליק משואה זו ????????????

שבת, נתניה. דרור קרן נותן את נאום הדלקת המשואות הכי מדוייק ששמענו.

לתפארת מדינת ישראל ????

חג עצמאות שמח ???????????????????????? pic.twitter.com/rpesw9sCsX

— Tikva – תקווה (@YallaTikva) April 25, 2023

אתה מנהל שיחות על המצב עם אנשים שדעתם שונה משלך?
"האנרגיה שיש לי להשקיע בשכנוע ובבניית גשרים הצטמצמה. אם אני מנהל יותר מדי דיונים, אני נכנס לחוסר שעות שינה. אני כן עסוק בלנסות להסביר לעצמי את הדברים ואפילו מוצא את עצמי מדבר בקול רם עם עצמי כדי לנסות להגיד במילים את מה שאי אפשר.

"כמה ימים אחרי שבעה באוקטובר כתבתי שברור שנתניהו ישתמש במלחמה כדי לקנות עוד זמן כראש ממשלה. טרום הנסיעה שלו לארה"ב נתניהו שחרר את הידיעה שמשלחת ישראלית יוצאת לקטאר לדון בעסקה לשחרור החטופים.

"הבוקר אמרו שגורם בכיר במשא ומתן מחכה לאות כבר שבועיים. ההצעה לעסקה מונחת כבר כמעט חודש וחצי על השולחן ואתה יודע שלא אכפת לו ואתה מרגיש את הלא אכפת לו כמו סטירה לפנים וזה מוציא מהדעת. הרי חיי אדם אמורים להיות ערך עליון. ואני חייב לומר שזה לא רק ביבי. כי הרי אין מיליונים ברחובות. למה אין מיליונים ברחובות?"

המלחמה על התודעה היא מלחמת התשה.
"מתוך הניסיונות להבין מה קורה, קראתי את הספר "היטלר: החידה האיומה ופישרה" מאת סבסטיאן הפנר. הפנר, פובליציסט גרמני שגלה לאנגליה ב־1938 בשל התנגדותו הפומבית לנאצים, מתאר בספר את עלייתו של היטלר ואת בגידתו בעמו כשהבין שהמפּלה מתקרבת.

"עבורנו, היטלר היה אויב היהודים, אבל הפנר כתב פרק שלם על כך שמנגנון ההרס היה גם מנגנון של השמדה עצמית. של ארצו שלו. כלומר אם גרמניה לא תהיה מה שאני רוצה – לא תהיו. המדינה היא אני"

"עבורנו, היטלר היה אויב היהודים, אבל הפנר כתב פרק שלם על כך שמנגנון ההרס היה גם מנגנון של השמדה עצמית. של ארצו שלו. כלומר אם גרמניה לא תהיה מה שאני רוצה – לא תהיו. המדינה היא אני".

הסופר וההיסטוריון הגרמני סבסטיאן הפנר, 1984 (צילום: Süddeutsche Zeitung Photo via Alamy)

מה חידש לך הספר?
"הבנתי שהיטלר, מעבר לפשעים האיומים כלפי כל מי שלא נראה לו – מחריב עמו היה. זה היה חידוש מבחינתי. הרטוריקה, הכריזמה, חיסול המתנגדים ואז, עם ההבנה שהוא גמור, חיסול מכוון של בני עמו בבחינת 'אני מת – אתם מתים'".

ומה המסקנה שאליה הגעת?
"שיש להבין בזמן אמת מה נדרש ממך, ועד כמה אתה נענה לזימון הערכי המוסרי שנוצר. רק אתה מחליט עד כמה. והעד כמה דינאמי. אתה לא יודע מה זה יתבע עד שאתה מתחיל לשלם מחירים. יש לך מדדים לגבי הערכים והעקרונות שלך אבל עד שהם לא באים לכדי מבחן אין להם תוקף. ואנחנו בשעת מבחן.

"אני לא מעביר ביקורת על אלה שלא מדברים. המדינה מתפקדת כמו שכונה והמחירים שאתה עלול לשלם מהירים ומפחידים. את השופר שלי אני מפנה בעיקר כלפי עצמי, כי נכוויתי קשות בעבר כשחטפתי אש מתוך הנגמ"ש. מהמחנה שלי. ואז הבנתי שאם אני אומר משהו שיש בו עניין פוליטי, אני אומר אותו רק בשם עצמי.

"אני לא מעביר ביקורת על אלה שלא מדברים. המדינה מתפקדת כמו שכונה והמחירים שאתה עלול לשלם מפחידים. את השופר שלי אני מפנה בעיקר כלפי עצמי, כי נכוויתי קשות בעבר כשחטפתי אש מתוך הנגמ"ש"

"אנחנו במאני טיים. קורים פה דברים חריפים אבל הנה עוד פן של שני צידי המגנט שלא מתחברים, כי ממש באותו זמן שבו קורים דברים מבעיתים גם מבחינה שלטונית, ראינו, קראנו ושמענו על אנשים שקפצו ראש לתוך האש, הצילו חיים, שילמו בחייהם, איבדו ידיים, נשרטו נפשית, אבל לא היססו".

להיות אנשי השעה.
"המון אנשים נכנסו להתנדבויות והושיטו ידיים לעזרה. במסירות נפש. וזה בניגוד לחוויה שלנו, האזרחים, מהמדינה: ההפקרה, הנטישה, שימת הזין על חיי אדם, מופעים של נהנתנות, של העדפה תקציבית, אמירות כמו, 'הם סובלים אבל הם לא מתים', של ביבי.

הפגנה באשקלון לשחרור החטופים, 19 ביוני 2024 (צילום: אריק מרמור/פלאש90)

"אם אני שם את עצמי לשנייה בנעליו של בן משפחה של חטוף, אני מאבד את שפיות דעתי. ההשוואה שקופצת לי לראש היא של נאנסת שאוזרת עוז להתלונן ובבית המשפט מאשימים אותה שלבשה ככה ולא ככה ואמרה ככה ולא ככה, התנהגה ככה ולא ככה. האונס שאחרי האונס. האשמת הקורבן.

"בזמן נאום נתניהו בקונגרס עמדה שם כרמית פלטי קציר, אחות של החטוף אלעד קציר שמת בשבי חמאס, בחולצה צהובה שעליה כתוב: 'חתום על עסקה עכשיו!' – ושוטר אמריקאי אזק אותה והופ, תוך כמה דקות ינון מגל מצייץ: 'אמריקה' מתענג בשמחה לאיד. פה אתה מרגיש שאתה מאבד את זה".

ואיפה נכנסת בתוך התמונה הזאת, האומנות?
"אני שחקן, כותב, יוצר. אני נותן את דעתי על מי אני רוצה להיות בתוך הזמן הבוער. אני מנסה לספר סיפורים שיגידו משהו לאנשים. שיהיו אמיתיים במובן שייגעו במשהו אמיתי בנפש האדם".

"אני שחקן, כותב, יוצר. אני נותן את דעתי על מי אני רוצה להיות בתוך הזמן הבוער. אני מנסה לספר סיפורים שיגידו משהו לאנשים. שיהיו אמיתיים במובן שייגעו במשהו אמיתי בנפש האדם"

בקומדיה טרטיף מאת המחזאי הצרפתי מולייר, שהוצגה לראשונה ב־1667 ובימים אלה בקאמרי, אתה משחק בתפקיד אורגון. דמות מכמירת לב שהולכת שולל אחרי מקסם השווא של טרטיף.
"בהתחלה חשבתי שאשחק את טרטיף. אבל אז אמר לי גלעד קמחי, המנהל האומנותי של הקאמרי, שלדעתו מעניין יותר לשחק את האיש העיוור. את האיש הלא צודק. לנסות להבין את מהות ההתעקשות שלו לתת אמון באדם שמאיים לחרב את ביתו וחומד את אשתו.

"לשחק את האיש שכולם אומרים לו, 'היי, זה לא מה שאתה חושב – מתי תתעורר?' מולייר מסובב את כפתור הווליום עד למופע הגחכה ואבסורד. רק בסצנה שבה כמעט מזיינים את אשתו מול עיניו, אורגון מתפקח. חוטף את הסטירה.

דריר קרן בתפקיד אורגון, מתוך המחזה "טרטיף" של מולייר (צילום: כפיר בולוטין)

"זה הטרטיף השלישי שבו אני משחק, בכל פעם בתפקיד אחר. טרטיף, האיש שבא מלמטה וצבר פסגות, חי באיזו חגיגה של היבריס וחמדנות. מולייר לא הורשה להעלות את המחזה המקורי והתבקש על ידי המלך לשנות את הסוף. כלומר, המחזה עבר צנזורה.

"הגרסה שבה אני משחק היא הגרסה שאלי ביז'אווי תרגם עם הסוף שמולייר כתב במקור. סוף שבו מוצג המחיר שאנשים משלמים על נהייה עיוורת. הקהל מרגיש שיש זיקה אקטואלית. זה לא באמת בידור".

למרות שאנחנו לא נגד בידור. אנחנו נגד בידור?
"אני מאוד מתגעגע לעשות בידור. אני מרגיש צורך גדול לחזור להומור. יש משהו תרפויטי בהומור שהוא גם גשר טוב בין אנשים וזו יכולת שלי, שלקח לי זמן להכיר בה.

"אני מאוד מתגעגע לעשות בידור. אני מרגיש צורך גדול לחזור להומור. יש משהו תרפויטי בהומור שהוא גם גשר טוב בין אנשים וזו יכולת שלי, שלקח לי זמן להכיר בה"

"כשכתבתי חומרים לערב הסטנד אפ הראשון שלי, 'מצד שני', חבר שלי אמר לי, 'תגיד, אתה רוצה להיות מטיף?' בדרכו הוא אמר שאם אני רוצה לנעוץ חומרים שקשורים לזמן, אני צריך להציג אותם בדרך שתעורר הזדהות. אתה תמיד צוחק יותר כשאתה יודע שזה אמיתי. ואנשים מזהים את עצמם.

"אלה החומרים שאני מחפש. כאלה שיש בהם משהו שמצחיק אותי באופן המביך והמבכיא. וגם את המאבק הפנימי על ה'איך אתה לא מתבייש'".

דרור קרן (צילום: Moyo Studio)

ליבת השאלה שמופנית לנתניהו ולעולם תוּשב לשואל או השואלת.
"לשאול אותו איך אתה לא מתבייש זה אבסורד. אני לא מבין את הגאווה האוטומטית שיש לאנשים שאומרים 'תראו איך הוא מתקבל בעולם. איך עושים לו כבוד'. זה סטנדאפ מר. האיש מסמל את ההזדהמות. מה הוא עושה בזמן שהמדינה מפוררת, חיילים נלחמים, המוני אזרחים בלי בית – ו־120 חטופים?"

חשבת פעם לעזוב את הארץ?
"אם זה יקרה, זה רק מתוך פחד פיזי ממשי".

אתה מרגיש מאוים?
"יש לי ילד קטן בבית ובתפריט שלנו בארץ, הסכנות והפחדים מקורם בחוץ. אבל אני חווה חוסר אמון גדול במי שאמוּן על ביטחוני ועל ביטחון משפחתי".

האם לא ביקרנו כבר בקצה הזה?
"שאלה טובה. כלומר, למה אתה מחכה? לשאלתך על ההגירה, זה עבר לי בראש ביני לביני מול המראה. אני שואל את עצמי האם אני מודע למציאות כפי שהיא? האם אני פועל נכון? זהיר מספיק? אני מכיר לא מעט אנשים שחתכו מפה, אבל אני מרגיש מחובר לארץ. במקצועי, בשפתי.

"אני שואל את עצמי האם אני מודע למציאות כפי שהיא? האם אני פועל נכון? זהיר מספיק? אני מכיר לא מעט אנשים שחתכו מפה, אבל אני מרגיש מחובר לארץ. במקצועי, בשפתי"

"ואם נדבר שירה, אז בשיר עיר זרה כתב שלום חנוך: 'אדם בלילה בעיר זרה, מה שם חייו אומרים לו. נפשו קשורה ושפתו קשורה וכל געגועיו ברורים לו…' זו בשבילי הגדרת בית. אני קשור. שפתי קשורה. יש אנשים שיכולים להיות אזרחי העולם ביתר קלות. אני לא".

דרור קרן במופעי בית בתקופת הקורונה (צילום: עמוד הפייסבוק של לי־אן דיקמן)

העברית בעוכרייך, כמו שאני נוהגת לומר על עצמי. ומה עושה לך טוב בימים אלה?
"להחזיק  קרוב אליי את אהוביי. יש לי עמרי. ויש לי יהלי. ויש לי את התאומות נסקה וליבי שגרות בלוס אנג'לס ויש לי את אוּרי בן השנתיים וחצי. הבן של גוני ושלי, שהוא בּוּסט של חיוּת וחיונית וסיבה ומשמעות ושמחת חיים. עוד אוקיינוס של אהבה שנפתח, ובגילי הלא מאוד צעיר זה פלא.

"לגוני זה ילד יחיד, והיא לגמרי חלק מהתשובה לשאלה מה עושה לי טוב. וגם המקום הזה, שבו אנחנו מדברים. הקאמרי. זה בית. מתנה שהדרך נתנה לי".

האם לדעתך יש דמיון בין מקומה של האומנות בימים פרומים לבין מקומה בימים "רגילים"?
"'תיאטר' (תיאטרון) היא מילה ביוונית שמשמעותה: The seeing place. זה המקום שאליו באים אנשים כדי לראות דרך סיפור, הצגה – משהו שנוגע לחייהם. מראה, זרקור, 'קלוז אפ' על נושא שהעיסוק האמנותי בו יגרום לצופים לשאול שאלות.

"'תפקידה' של האומנות הוא אידיאל תמידי ונכון לכל זמן, ודאי בימים שבהם הנדסת התודעה של השלטון פועלת השכם והערב נגד פלורליזם, נגד ביקורת ושואפת לשופרות בלעדיים בכל היבט של חיינו. כל מי שידו באומנות, ירצה או לא ירצה, יכול לתת קונטרה למיינדפאק הכללי – לקרוא לדברים בשמם, להציע אופציות מרחיבות דעת, לייצר גשרים חדשים בין אנשים, ובין האדם לעצמו.

"'תפקידה' של האומנות הוא אידיאל תמידי ונכון לכל זמן, ודאי בימים שבהם הנדסת התודעה של השלטון פועלת השכם והערב נגד פלורליזם, נגד ביקורת ושואפת לשופרות בלעדיים בכל היבט של חיינו"

"כשמיקי זוהר אומר, 'נממן רק סרטים מסחריים', הוא מחרטט פעמיים. למה? כי אף אחד לא יודע מראש איזה סרט יפוצץ קופות, ושנית כי הקריטריון הזה מוציא מייד מהמשוואה יצירות 'שנויות במחלוקת', שהשלטון לא מעוניין לתת להן במה".

השיר "זמן שבור" כתב דרור קרן, 2024

יצירת אומנות שנגעה בך לאחרונה?
"הספר הנפלא 'הדברים שאנו נושאים עימנו' של דוריאן לקס בתרגום של מיה טבת דיין. השירים של לקס הם כמו 'שיעורי חיים' עבורי. בכלל, היכולת של כותב/ת להניח במילים רעיונות מופשטים או אזורי נפש אפורים, היא מפסגות הרוח האנושית. אפשר עוד אחת?

בטח.
"מתקרבים הכוכבים", אלבום חדש של אלון אולארצ'יק בהפקה משותפת עם דודו טסה. אני אוהב את אלון עוד מהימים שהיה מחובר לו זנב של שועל לבּס ב'כּוורת'. אין ומעולם לא הייתה לו מחויבות לאופנה כזו או אחרת או ל'דרישות הפלייליסט'. הוא עושה את שלו. מקורי, מלא הומור, משחק נהדר עם העברית ומביט במדינה ובמה שעובר עליה במבט מפוכח, אירוני ולא פעם טבול בגעגועים.

"באלבום החדש הוא חשוף, וגם נשאר לא פעם בלתי מפוענח ומשאיר אותך עם קריצה אירונית וחיוך. אני אוהב את אלון. במלעיל".