לוחמות במילואים סיפרו בוועדה לקידום מעמד האישה כי צה"ל מהסס לשלוח אותן לשדה הקרב למרות הכשרתן, לא מספק להן ציוד היגיינה בסיסי – וכי הן לא מקבלות את אותן ההטבות מהמדינה ● 18% מהמילואימניקים מאז 7 באוקטובר הן נשים – נתון גבוה משמעותית ממלחמות העבר ● למרות הצורך בלוחמים, לוחמת סיפרה: "אני במילואים כל חיי וב־7 באוקטובר אף אחד לא קרא לי"
רבות נכתב על אוכלוסיות שעברו את מתקפות הטילים ללא מרחב מוגן ונאלצו לאלתר פתרונות, בהם השתרעות בתעלות או שהות מתחת לגשרים. על קבוצה אחת, שמתגוררת סמוך לנתב"ג (יעד מועדף למשגרי הטילים) ללא יכולת לחפש פתרון מיגון ובלי אפשרות לעזוב למקום אחר, לא ראיתי שכתבו.
הכוונה לאלפי האסירים במתחם הגדול של שירות בתי הסוהר שמצוי במפגש בין לוד ורמלה, ובו בית המעצר ניצן, כלא הנשים נווה תרצה, כלא איילון, בית הסוהר גבעון, וכלא מעשיהו על אגפיו. גם מי שביצע פשע הוא בן אדם שזכאי להגנה, בוודאי לשמירה על חייו.
טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
אחת השאלות הגדולות של קיומנו במזרח התיכון היא איך לנצח מלחמות, אם הצד השני חי בנרניה (סוג של), ובמציאות שלו לא יכולה להיות תבוסה.
העניין הוא, שתמיד ידענו לנצח – לא שהייתה לנו ברירה אחרת – אבל האויבים שלנו איכשהו לא הפכו למנוצחים. מנהיגי מדינות מובסות ומפקדי צבאות מרוסקים היו יוצאים למרפסת מעל אחת הכיכרות בדמשק, בעמאן או בקהיר, ומכריזים שבעצם הכל בסדר.
היסטוריון, מורה דרך ואיש חינוך. מחבר הספר "חומת סואץ" – ההיסטוריה המדינית של העימות בין ישראל לברית המועצות ב-1970. מתמקד במעורבות הסובייטית והרוסית במזרח התיכון ובהשפעתה על מדינת ישראל. במקביל, עוסק בעמיות יהודית וחוקר את "הכתמים הלבנים" בהיסטוריה ובגיאוגרפיה של עם ישראל.
ככה זה כשאתה לא מדינה עצמאית, אלא רק דיקטטורה פנימית בהנהגתו של ראש ארגון המחבלים ביבים שקרניהו. זו הסיבה שהצורר ורוצח החטופים ביבים שקרניהו חפץ בנצחונו ושלטונו של טראמפ. טראמפ נותן לו יד חופשית בכינון דיקטטורה מלאה בישראל. זה לא אכפת לו, שהרי גם הוא דיקטטור. זו ברית של שני דיקטטורים כאשר ארה"ב מכתיבה במלואה בנקודות המהותיות את מדיניות החוץ של ישראל.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
11
במוצ"ש, אחרי ההקראה הקבועה של שמות החטופים, נקראנו לספור. עמדנו מתחת לגשר וצעקנו מאחת עד חמישים. עם כלביא רגיל לספור. סופרים בלילות, כי לא מצליחים להירדם וסופרים בימים, כי לא מצליחים להתרכז בשום דבר אחר.
סופרים, כי מספרים מייצגים איזה סדר. אחרי אחת בא שתיים ושלוש. וגם אם סופרים דברים נוראיים, הספירה נותנת תחושה שאיזה שהוא סדר עדיין קיים בעולם שלנו. בעולם שאיבד כל סדר, מלבד זה שאומר שאחרי שתיים בא שלוש ואחר כך ארבע.
ד"ר מיקי תודר גולדין היא פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית קבוצתית. התוכנית לפסיכותרפיה פסיכונאליטית בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן ובמכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. קליניקה פרטית לפסיכותרפיה פסיכואנליטית בתל אביב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם