החותן שלי, האבא של זוגתי לחיים ארוכים, הלך לעולמו – בארגנטינה.

הוא וחמותי ברחו בזמנו מצ'ילה מזעמו של הרודן אוגוסטו פינושה, ומשלא הצליחו להיקלט בישראל מפאת קשיי שפה ומנטליות, חזרו לדרום אמריקה והפעם לארגנטינה דווקא. שם חיה אחות של זוגתי-לחיים-ארוכים עם בעלה, גיסי, שהוא יליד בואנוס-איירס.

החותן שלי היה היפוכונדר.

זה נשמע פשוט, אבל החותן שלי היה ההיפוכונדר הגדול ביותר שהכרתי מעודי, וניתן לומר שהוא היה ההיפוכונדר הגדול ביותר שידע העולם המערבי, ואולי גם המזרח, הרחוק והקרוב.

החותן שלי היה היפוכונדר. זה נשמע פשוט, אבל החותן שלי היה ההיפוכונדר הגדול ביותר שהכרתי מעודי, וניתן לומר שהיה ההיפוכונדר הגדול ביותר שידע העולם המערבי, ואולי גם המזרח, הרחוק והקרוב

החותן שלי נהג לקחת תרופות לכל המחלות הידועות לרפואה המודרנית, וכשאזלו המחלות הוא החל לקחת תרופות גם למחלות טרופיות בלתי מוכרות המצויות בנבכי יערות העד באמזונס, ושלא התגלו עדיין לתרבות המערב.

משסיים, נהג לקחת תרופות שניטרלו את השפעת התרופות שלקח קודם, כי כשאתה לוקח תרופות מבלי שיש לך המחלה המתאימה אתה עלול למצוא את עצמך בבעיה, והחותן שלי דאג לטפל גם בבעיות הללו.

תמיד חשבתי שאם מדע הרפואה היה מוצא תועלת כלשהי בתחום ההיפוכונדריה, החותן שלי היה זוכה בפרס נובל לרפואה בתחום ההיפוכונדריה.

*  *  *

יום אחד החותן שלי חלה באמת. המחלה שהתגלתה אצלו הייתה סרטן בשלב מתקדם. מרוב התרופות שלקח החמיצו הרופאים את נוכחות הסרטן בגופו והוא הגיע למצב סופני.

כשהחותן שלי היה על ערש דווי, זוגתי לחיים ארוכים נסעה לארגנטינה לשבת ליד מיטתו עם אחותה המתגוררת שם ועם אחיה שהגיע מארצות הברית. הם ישבו ליד מיטתו והמתינו.

יום אחד החותן ההיפוכונדר שלי חלה באמת. המחלה שהתגלתה אצלו הייתה סרטן בשלב מתקדם. מרוב התרופות שלקח החמיצו הרופאים את נוכחות הסרטן בגופו והוא הגיע למצב סופני

לא נעים לומר, אבל במצבים כאלו, כשהמשפחה יושבת סביב השכיב-מרע וממתינה לרגע שבו ייפח את נשמתו, העניין מתחיל בהמון אמפתיה ואהדה ודאגה ורצון טוב, ודיבור חרישי, ועוד דאגה ואהדה.

אבל ככל שעובר הזמן, או לפחות עם תום השבוע הראשון, מתחילים אצל כל אחד מבני המשפחה היושבים שם הרהורים על בן או בת הזוג שהשאיר מאחור, ועל הילדים, ועל מקום העבודה ששם בוודאי ממתינים לו ומחכים בקוצר-רוח שיחזור. כל זה גורם לתחילתו של איזשהו קוצר-רוח אצל הללו היושבים סביב המנוח-לעתיד וממתינים לנפיחת נשמתו.

או במילים פשוטות יותר – מתחילים לאבד את הסבלנות.

על כן החלו זוגתי-לחיים-ארוכים וגיסתי וגיסי גם הם איתה לחפש בינתיים פתרונות ליום שלאחר מותו של המנוח העתידי, והלכו לבדוק מחירים של משרפות.

במהלך הבדיקה הסתבר להם שמשרפה פרטית, שהיא מקום מכובד ונאה שבו מניחים את המנוח בארון מהודר מעץ מהגוני או מייפל ועורכים סביבו טקס הכולל הספד מהכתב ואולי אפילו שירה בציבור, ובסיום השריפה מקבלים הקרובים את המנוח בצורת אבקה בתוך כלי של חרסינה סינית עתיקה או משהו יוקרתי מסוג זה – כל זה עולה הון תועפות.

אם הם ישלמו את אותו הון תועפות תמורת המשרפה הפרטית, הם יצטרכו למכור את כרטיסי הטיסה חזרה של זוגתי ושל אחיה ולעמוד בתחנה המרכזית של בואנוס-איירס ולבצע להטוטי לוליינות מול הקהל שסביבם, כשלידם על הרצפה מונח יהיה כובע לאיסוף מעות.

אם הם ישלמו את הון התועפות תמורת המשרפה הפרטית, הם יצטרכו למכור את כרטיסי הטיסה חזרה ולעמוד בתחנה המרכזית של בואנוס-איירס לבצע להטוטי לוליינות מול קהל כדי לאסוף מעות

על כן אמרתי בטלפון לזוגתי-לחיים-ארוכים: "נפלתם על הראש? ממילא חוץ מכם אף אחד לא יגיע לטקס הזה ואת הארון שורפים כך או כך – לכו על משרפה ציבורית-ממשלתית ותקבלו את אבא שלך חזרה בצנצנת פשוטה. מי צריך יותר?".

זוגתי ואחיה ואחותה קיבלו את דעתי והלכו לבדוק מחירים במשרפה הציבורית, ושם הסתבר להם שהמחיר שפוי לחלוטין, ואפילו הציעו להם שם הנחה של 10% על המחיר אם יזמינו את השרפה כשהמנוח עדיין חי.

אז הם ביצעו את ההזמנה.

"פראיירים", אמרתי לה. "יכולתם לסגור איתם עסקה לשרוף אותו כשהוא עדיין חי והייתם מקבלים בטח הנחה של 50%. איך לא בדקתם את זה?".

וכך, בבוא היום בו החותן שלי נעשה בר-מינן, גופתו נשרפה כמתוכנן ונמסרה לילדיו בכד צנוע של אפר ועכשיו עמדה בפניהם השאלה: מה עושים עם זה?

"יש כאן שאלה בכלל?" אמרתי לשותפתי-לחיים-ולמוות בשיחת הטלפון הטרנס-אטלנטית היומית שלנו. "מה אבא שלך אהב יותר מכל במהלך חייו? תרופות, נכון? שימו את הכד בארון התרופות אצל אחותך באמבטיה ויהיה זה מבחינת אבא שלך כאילו מצא את מקומו בגן-עדן!".

"מה אבא שלך אהב יותר מכל בחייו?", אמרתי לשותפתי-לחיים-ולמוות, "תרופות, נכון? שימו את הכד בארון התרופות באמבטיה של אחותך ומבחינת אביך זה יהיה כאילו מצא את מקומו בגן-עדן"

וכך היה: הכד מצא את מקומו בארון התרופות של גיסתי שתחיה גם היא, בין התרופות שהחותן שלי כל כך אהב בימי חייו, ודומה הדבר כאילו הגיע לגן-העדן בגופו או במה שנשאר ממנו.

ונמצאה לנפשו מנוחה נכונה.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.