לשמי השיח המקטב חדר מושג חדש-ישן ב-7 באוקטובר. כמו על רחפן תוקף נוסף הסתנן לחיינו מושג הקונספציה, וכמעט אין אולפן שלא עשה בו שימוש, לפחות עד להתרחבות המערכה בצפון בספטמבר.

אנחנו כפסע מכך שהימין יטען כאילו שההצלחות בלבנון אינן אלא התנערות מהקונספציה, זו המיוחסת בטעותם לשמאל. דומה שאיש מהפרשנים, מהמומחים ומהפוליטיקאים אינו יורד לשורש המושג, או לסוף דעתם של אלה המנצלים אותו לרעה. צורמת במיוחד התמימות של הפוליטיקאים והדוברים המזוהים כמרכז-שמאל, שאינם ערים למחטף הלוגי של הימין שניכס לעצמו את המושג.

אנחנו כפסע מכך שהימין יטען שההצלחות בלבנון הן התנערות מהקונספציה, המיוחסת בטעותם לשמאל. פוליטיקאים ודוברים במרכז-שמאל אינם ערים למחטף הלוגי של הימין, שניכס לעצמו את המושג

התרגיל הימני פשוט, גם אם לא תמיד מודע: לפי דוברי הימין הייתה כביכול קונספציה בשמאל, לפיה מולנו עומד אויב חביב ובר-שיח, ורק אנו בימין הבנו שהוא כזה אכזר, בזמן שאתם בשמאל רק הפרעתם לנו להילחם באויב האכזר, ונתתם לו להתעצם ולקום עלינו.

זוהי הקונספציה על הקונספציה.

התפיסה הזאת משכנעת רבים מהימין ומהמרכז הנבוך, ועם חזרת הימין והליכוד לעלות בסקרים, דומה שהניכוס הנפסד של הימין את מושג הקונספציה פשוט עובד. אך אם ניקח צעד לאחור ונבקש להעמיק מעבר לשטחיות בה מושג זה נזרק לאוויר, נבין שיש לחלק את הקונספציה שהייתה וחלקה עודנה אתנו לשתי רמות.

בקומת הבסיס, כשלנו במידת מה בקונספציית העליונות הצבאית-מודיעינית-טכנולוגית. בבסיסה, העליונות הזו נכונה וברורה, אך הקונספציה הדי-שחצנית הזו אצלנו גרסה שמפת הסיכונים היא בעיקרה תיאורטית, ושהאויב לא יוכל או לא יצליח לממש אותה מולנו.

למרות זאת, האמת היא שהיו התראות רבות. כפי שאנחנו למדים, היו שהזהירו ולא התבשמו מהיכולות שלנו יתר על המידה, אך לא היה להתראות קשב בממשלה.

מה שחשוב כאן לעניינו, הוא שקונספציית הבסיס הזו אינה שייכת לשמאל או לימין. אין בה שום אוריינטציה של שמאל. אם כבר, כאחד המניעים השורשיים של השמאל – מתוך הציונות האמיתית שהוא אוחז בה – עמדה תמיד ההבנה שלא תמיד יעמוד לנו כוחנו, לא מובטחים לנו ניצחונות לעד, ואם לא נייצר מציאות שונה בינינו לבין אויבינו – רק תגבר המוטיבציה שלהם לפגוע בנו.

לפי הימין, הייתה כביכול קונספציה בשמאל, לפיה עומד מולנו אויב חביב ובר-שיח, ורק בימין הבינו שהוא כזה אכזר, כשבשמאל הפריעו להילחם בו, ונתנו לו להתעצם ולקום עלינו. זוהי הקונספציה על הקונספציה

דווקא השמאל מעולם לא טמן ראשו בחול העליונות הצבאית שלנו, וזיהה שעדיין סכנות רבות למולנו, עד כדי סכנת קיום. לאמירות השגויות שחמאס מורתע אין שמץ של אוריינטציית שמאל. השמאל כתפיסה מעולם לא שגה באשליות כאילו שמישהו מאויבנו מורתע.

גם אם אנשי שמאל, כמו אנשי ימין, חשבו שחמאס מורתע, מתוך ניתוח מודיעיני שגוי בחוכמת הבדיעבד – לא הייתה בכך אוריינטציה שמאלנית כלל. נהפוך הוא, דווקא לשמאל היה ברור תמיד שלנוכח הסרבנות הימנית-מתנחלית-משיחית, אויבנו תמיד יקומו, וימשיכו לנסות להתעצם. שגם אם יהיו מורתעים נקודתית, לבטח לא יהיו מורתעים לתמיד.

כמו אגרוף בבטן קמו לתחייה מילותיו של מאיר אריאל דווקא: "מישהו עוד יתעורר עלינו כמקיץ מחלומו, נימחה אנחנו ושללנו נשקע בתהומו". זוהי בדיוק גם קונספציית קומת העל, הקריטית הרבה יותר, והיא דווקא קונספציית ימין גרידא. לפיה: לנצח נאכל חרב – במובן שאת המלחמות שלנו תמיד ננצח, ולנצח הן גם תימשכנה. האסון רק מלמד עד כמה קונספציית הימין הזו כשלה, ולא במפתיע. על כך יש לומר שהימין "מבין רק כוח, וגם אותו הוא מבין לא נכון".

הקונספציה על הקונספציה לא מסתכמת בכך. איש לא שם לב למשקל הפוליטי שהולבש על מושג הקונספציה על ידי גורמי ימין. השמאל חייב לקום ולומר שמעולם הוא לא שגה בקונספציה שאין צורך להילחם באויבנו או להגן על עצמנו. כשצריך, הוא אף עשה זאת ביתר שאת מכל מלהגי הימין הביביסטי והמשיחי השולט כאן כיום.

חשוב לזהות: בעוד הקונספציה של יום כיפור הובנה כטרגדיה שהאחריות עליה לא נבעה מאוריינטציה של שמאל או ימין, ואין צד שצריך להאשים את משנהו באותה קונספציה מתוך עמדה פוליטית-מדינית דווקא – שיח הקונספציה הנוכחי עושה בדיוק את זאת, ומתחת לרדאר הוא הצטרף למכונת הרעל הביביסטית.

האסון רק מלמד עד כמה כשלה קונספציית הימין, לפיה לנצח נאכל חרב, ותמיד ננצח את מלחמותינו. כשלה באופן כה טרגי וכואב, אך כלל לא מפתיע. על כך יש לומר שהימין "מבין רק כוח, וגם אותו הוא מבין לא נכון"

תפקידו של השיח המקטב על הקונספציה ברור: לחמוק מאחריות לאסון, לשמר את השלטון, ולהאדיר ולהגן על המנהיג העליון הנערץ בפני הקהל השבוי שלו. אך לא מאוחר מדי לאנשי ימין ולתומכי ליכוד הגונים להתנער מכל זאת, לזקוף את עיקר האחריות לאסון על ממשלת הימין על-מלא-הסתה-וקיטוב לאסון, ולא לקנות את הקונספציה על הקונספציה בקלות כה רבה.

שלומי ששון הוא ד"ר לפילוסופיה פוליטית מהאוניברסיטה העברית. מחבר הספרים: "החילוניות החדשה – אידיאולוגיה, פילוסופיה, אקטיביזם" (רסלינג), "לנשים בירושלים אין גלגיליות" (ספרא), ו"כולנו יצורים פילוסופיים - על אומנות הפילוסופיה היישומית לחיים הטובים" (פרדס)