המלחמה, הטבח בשבעה באוקטובר והמצב הביטחוני, הפוליטי והחברתי בישראל הביאו רבים מאזרחי המדינה ומחיילי צה"ל למצוקה נפשית. מספר הפונים לטיפול נפשי והשימוש בתרופות הרגעה זינקו באופן דרמטי. דוח של המרכז לתמיכה בעורף אף מצא כי רוב הישראלים סובלים ממצוקה נפשית כלשהי.

המצוקה אינה פוסחת גם על החברה הערבית בישראל. המידע של הרשויות על הפגיעות הנפשיות אינו מתייחס ללאום הנפגעים, אבל פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מיישובים ערביים, כמו גם גורמים בשירותי בריאות הנפש ובעמותות, מדווחים על זינוק חד במספר ובחומרת הפגיעות הנפשיות.

התסמינים שמהם סובלים הנפגעים היהודים והערבים דומים: פוסט־טראומה, חרדה, דיכאון, נדודי שינה, סיוטים, מחלות פסיכוסומטיות, הסתגרות, אגורפוביה ופגיעה בתפקודים ובקשרים הבין־אישיים. עם זאת, הסיבות לפגיעות בשתי החברות שונות, כמו גם תגובת הנפגעים לקשייהם וסוג הטיפול שעשוי לעזור להם.

"יש עלייה רצינית בתסמיני פוסט־טראומה, חרדה ו־OCD אצל מטופלים ערבים. זאת תקופה כבדה מאוד לכולנו"

לדברי ד"ר נבילה ענאבוסי, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מבאקה אל־גרבייה: "יש עלייה רצינית בתסמיני פוסט־טראומה, חרדה ו־OCD אצל מטופלים ערבים. זאת תקופה כבדה מאוד לכולנו. הרבה אנשים עוקבים אחרי החדשות המזעזעות מסביב לשעון, ואלה שאין להם כוחות אגו חזקים נכנסו למצוקה.

"הורים מגיבים בחרדתיות רבה כלפי ילדיהם. יש אימהות שחוששות בכל פעם שילדיהם יוצאים מהבית".

קליניקה לטיפול נפשי בבאקה אל־גרבייה (צילום: באדיבות ד"ר נבילה עאנבוסי)

לפי אנשי מקצוע, הגורמים השכיחים ביותר למצוקות נפשיות הקשורות במלחמה בקרב ערבים הם הפחד מירי הרקטות – שממנו נפגעו ערבים בשיעור גבוה מיהודים בשל היעדר מיגון מספק – והזעזוע מהאסון ההומניטרי ברצועת עזה, שבה חיים קרובי משפחה של רבים מהערבים בישראל.

הדאגה לחיילים בעזה מהווה גורם פחות בולט למצוקה בקרב ערבים, אף שענאבוסי מציינת: "אנשים כאן כן מזועזעים גם ממה שקורה לחיילים. כשמודיעים שעוד חייל נהרג, אני חושבת, לעזאזל, הם בחורים בני 18–19 שבקושי התחילו לחיות. ויש לוחמים ערבים, דרוזים וגם מוסלמים.

"היה זעזוע נורא אחרי שבעה באוקטובר. היו כאלה שעברו פגיעה נפשית בלי שהכירו נפגעים, רק מזה שהציצו בתמונות. זאת מדינה, ויש ערבים שחרדים לקיום של כולנו"

"היה זעזוע נורא אחרי שבעה באוקטובר. היו כאלה שעברו פגיעה נפשית בלי שהכירו נפגעים, רק מזה שהציצו בתמונות. זאת מדינה, ויש ערבים שחרדים לקיום של כולנו. מצד שני, לאנשים יש משפחות בעזה ויש דאגה עצומה לאזרחים שם. אז הטריגרים לטראומה מגיעים מכל הצדדים".

רבים מנפגעי הנפש אינם נפגעים ישירים של הטבח והמלחמה, אלא אנשים שחוו אירועים טראומטיים בעבר – מלחמות קודמות, פיגועים, וכן פגיעות מיניות, והאירועים הנוכחיים מזכירים ומעוררים אצלם את הטראומה.

פלסטינים נושאים גופה של אדם שנהרג בתקיפה ישראלית בשכונת שג'אעייה שבעיר עזה, 4 בינואר 2025 (צילום: Omar AL-QATTAA / AFP)

פגיעות מסוג זה קיימות גם בקרב ערבים. ענאבוסי, המטפלת בין היתר בנפגעות תקיפה מינית, מספרת: "יש בחורות שהותקפו בעבר, וכעת, בזמן האזעקות כשהן כלואות בבית, בלי הגנה חיצונית ודרך לברוח מקרובי המשפחה שלהן, זה מעורר אצלן את הטראומה".

גורם נוסף למצוקות הנפשיות בקרב אזרחי ישראל הערבים הוא היחס החרדתי והחשדני שחוו מצד חברים, מעסיקים ושוטרים יהודים בעקבות הטבח והמלחמה. לדברי ענאבוסי: "יש פחד מנקמה מצד היהודים, ותחושה שמתייחסים אלינו בחשדנות, כאילו אנחנו חלק ממה שקרה באוקטובר.

"יש השתקה. עד 7 באוקטובר יכולנו לומר ולכתוב מה שאנחנו חושבים ומרגישים. מאז, הרבה ערבים נחקרו, נעצרו ופוטרו כי הביעו הזדהות עם אזרחים בעזה. אז אנשים מפחדים לדבר ולכתוב"

"ויש השתקה. עד 7 באוקטובר יכולנו לומר ולכתוב מה שאנחנו חושבים ומרגישים. מאז, הרבה ערבים נחקרו, נעצרו ופוטרו כי הביעו הזדהות עם אזרחים בעזה. אז אנשים מפחדים לדבר ולכתוב. אנשים לא יכולים לבטא דאגה לקרובי משפחה שלהם בפוסט ברשת חברתית! – וגם זה גורם לחרדה וקושי.

"בתחילת המלחמה היו הרבה מעסיקים יהודים שפיטרו ערבים, ועסקים שנסגרו, ויש ירידה רצינית בשיעור תעסוקת גברים ערבים. אז בן אדם שמפרנס משפחה נכנס לחרדות ומצוקות – ולפעמים לחובות שמגבירים את החרדות והמצוקות.

ד"ר נבילה ענאבוסי, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מבאקה אל־גרבייה (צילום: באדיבות המצולמת)

"ויש פסימיות גדולה. והרבה הגירה לחו"ל, בעיקר לאמירויות ולקנדה, של זוגות צעירים, שלא רוצים לגדל את ילדיהם באווירה שיש כאן. אבל גם להגר זה קשה, למהגרים וגם להוריהם שנשארים לבד".

לדברי מוחמד אגרביה, עובד סוציאלי מאום אל־פחם: "ערבים בישראל חיים עם קושי מובנה בזהות, שהמלחמה חידדה אותו, הפכה אותו לפצע ממש. מצד אחד, השייכות למדינה, מצד שני, יש עין שמופנית בדאגה החוצה – לסוריה, ללבנון, לגדה, ובעיקר לאחים שלנו, האזרחים בעזה. וחשש לדבר על מה שקורה שם.

"הטבח בשבעה באוקטובר זעזע את החברה הערבית. היו אנשים שהוא עורר אצלם אסוציאציות מהשואה. היה זעם על חמאס ורצון להתנער מהברברים האלה שרוצחים ואונסים ומחללים את האסלאם. אבל הזעזוע התפוגג בגלל מה שקורה בעזה. ויש פחד לדבר על מה שקורה שם.

"הרי גם יהודים חוששים לדבר על האזרחים בעזה. לא מזמן ישבתי עם ידידה יהודייה בבית קפה והיא דיברה על הנושא, אבל בלחש, כדי שאנשים בשולחנות ליד לא ישמעו! אז תחשוב מה עובר על הערבים. מצד שלישי, יש את המצוקות הקיומיות שלנו: אבטלה, קשיי פרנסה. הטילים, היעדר המיגון".

"הטבח בשבעה באוקטובר זעזע את החברה הערבית. היו אנשים שהוא עורר אצלם אסוציאציות מהשואה. היה זעם על חמאס ורצון להתנער מהברברים האלה. אבל הזעזוע התפוגג בגלל מה שקורה בעזה"

איך הדאגות הללו באות לידי ביטוי ביום־יום, בתגובות הנפשיות של הנפגעים?
"כעסים, חוסר תפקוד, חוסר ריכוז, פגיעה ביחסים ובמחויבויות במשפחה. יש אנשים שמפסיקים לעבוד או לחפש עבודה, וכאלה שמסתגרים בבית. יש מתחים ואלימות בתוך הבית. יש הורים שאין להם תקשורת עם הילדים".

אנשי מקצוע מדווחים גם על פגיעות נפשיות רבות כתוצאה מהאלימות הפלילית הגוברת. לדברי שהירה שלבי, מנכ"לית משותפת של ארגון "יוזמות אברהם" העוקב אחרי האלימות בחברה הערבית: "הערבים בישראל מותקפים בשלוש חזיתות – מהמלחמה, מהממשלה שלנו שנלחמת נגדנו, ומהפשיעה שבתוכנו. וכל חזית כזאת גורמת למצוקה נפשית".

שוטרים ותושבים בטירה בוחנים את הנזק שנגרם מפגיעת רקטה, 2 בנובמבר 2024 (צילום: JACK GUEZ / AFP)

"כל אדם בכפר הכיר מישהו שנפגע באירוע"

בסוף חודש יולי פגעה רקטה של ארגון הטרור חזבאללה בכפר הדרוזי מג'דל שמס ברמת הגולן, הרגה 12 ילדים ונערים, 11 מהם מהכפר ואחת מהכפר הסמוך עין קנייא, ופצעה יותר מ־40 בני אדם.

לדברי תשרין אבו סאלח, רכזת מרכז החוסן האזורי במג'דל שמס והסביבה של ארגון "מרכז משאבים" המסייע לנפגעי טראומה בצפון הארץ: "האסון שקרה במג'דל שמס יצר פגיעה נפשית נרחבת מאוד שנמשכת עד היום.

"אנשים סובלים מאי־שקט, דריכות־יתר, פחדים, זיכרונות ותמונות שחוזרים. יש ילדים שלא מוכנים לצאת מהבית והורים שלא מוכנים שילדיהם יצאו. אנשים חטפו מחלות אבל הבדיקות שלהם תקינות"

"זה כפר שבו כולם מכירים את כולם. זה היה מגרש הספורט של כל הכפרים באזור. אז תחשוב כמה הורים רצו למגרש כשהודיעו על הטיל, ומה עבר עליהם. וגם בחנות ליד היו המונים. כל אדם בכפר הכיר מישהו שנפגע באירוע. אז שיעור גבוה מהתושבים בפוסט־טראומה.

"אנשים סובלים מאי־שקט, דריכות־יתר, פחדים, זיכרונות ותמונות שחוזרים. יש ילדים שלא מוכנים לצאת מהבית והורים שלא מוכנים שילדיהם יצאו. אנשים חטפו מחלות אבל הבדיקות שלהם תקינות. נערים נשרו מאימונים ומחוגים. יש הכחשה והדחקה, בעיקר אצל ילדים. ילדים שלא מדברים על מה שקרה, לא בוכים, עד שפתאום, הרבה זמן אחרי, מתפרצים בבכי תמרורים.

תמונות של הילדים ההרוגים תלויות במגרש הכדורגל שנפגע מרקטה של חזבאללה במג'דל שמס. 29 ביולי 2024 (צילום: מיכאל גלעדי/פלאש90)

"יש כמה מעגלי פגיעה: במעגל הראשון – משפחות הנפגעים; במעגל השני, אלה שמטפלים בנפגעים – רופאים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, מורים. המטפלים נפגעו ונמצאים בטיפול בעצמם, ותוך כדי ממשיכים לטפל באחרים; במעגל השלישי – כל הכפר; ברביעי, הכפרים השכנים – מסעדה, עין קנייא ובוקעאתא.

"מה שמחמיר את הקושי הוא העובדה שהאירוע היה פתאומי. הרגשנו את המלחמה גם לפני האירוע, כמו בכל הארץ – היו אזעקות, והייתה עלייה בפנייה לקווי הסיוע ולטיפולים ובצריכת כדורי הרגעה עוד לפני. אני אוהבת לטייל ברחבי הצפון, אבל מאז פרוץ המלחמה כמעט לא יצאתי מהכפר. ועדיין, לא חששנו ממשהו דומה לאסון שקרה".

"אין בכפר אדם שלא צריך טיפול ואי אפשר לטפל פרטנית בכולם, אין כוח אדם. אז נותנים טיפול אחד על אחד למי שבמצוקה חמורה, וטיפולים קבוצתיים לכל השאר"

איך אתם מסייעים לנפגעים?
"אין בכפר אדם שלא צריך טיפול ואי אפשר לטפל פרטנית בכולם, אין כוח אדם. אז נותנים טיפול אחד על אחד למי שבמצוקה חמורה, וטיפולים קבוצתיים לכל השאר. נותנים הדרכה למורים ולצוות בית הספר, שיקבלו הבנה בסיסית בנושאים הטיפוליים וידעו להתנהל מול ילדים פוגעים, למרות שהם לא פסיכולוגים.

תשרין אבו סאלח, רכזת מרכז החוסן האזורי של מג'דל שמס והסביבה בארגון "מרכז משאבים" (צילום: ארגון "מרכז משאבים")

"ויש תמיכה של אנשים אחד בשני בתוך הכפר וזה מחזק ועוזר. אנחנו מקום קטן ומשפחתי. זה חלק מהקושי, אבל גם חוזקה".

נוסף על הפגיעה מהאסון במג'דל שמס ומהאירועים בישראל, תושבי הכפרים הדרוזים ברמת הגולן מוטרדים גם מהתהפוכות בסוריה. לדברי אבו סלאח: "בימים שהמורדים התקדמו וכבשו את סוריה עקבנו בדאגה אחרי הדיווחים. לא ידענו מה מה יהיה. גם עכשיו אנחנו ממשיכים לשמוע בומים של ירי. הם מזכירים לנו שהפסקת האש זה בלבנון, ובסוריה המלחמה נמשכת".

קושי תרבותי לפנות לטיפול

בשירותי בריאות הנפש שורר מחסור במטפלים, שהחמיר כבר במהלך מגפת הקורונה והוביל להתארכות תורי ההמתנה לטיפול במסגרות הציבוריות. בזמן המלחמה, המחסור החריף עוד יותר בשל ריבוי הפניות וגיוס פסיכולוגים, פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים למילואים, לצורך טיפול בחיילים.

המחסור והתורים לשירותי בריאות הנפש קיימים גם ביישובים ערביים, וגם שם הם התארכו במהלך המלחמה. עם זאת, נראה כי ביישובים ערביים התורים קצרים יחסית בהשוואה ליישובים יהודיים. לדברי אנאבוסי: "תורים לפסיכולוגים ביישובים ערביים מסוימים התארכו במלחמה מארבעה חודשים לשמונה–תשעה. אני יודעת שיחסית למצב במדינה, זה לא הכי גרוע".

"יש סטריאוטיפים בחברה הערבית על מי שהולך לטיפול. מתייגים אותו, חושבים שהוא 'חולה' או 'משוגע' ומגיבים אליו בצורה נוקשה. לא מסמפטים אותו, לא משדכים אליו, ולפעמים מחרימים אותו"

הסיבה לכך, לפי אנשי מקצוע ערבים, היא שנפגעים נפשיים ערבים רבים הזקוקים לטיפול אינם פונים לקבל אותו, ואף מסרבים להשתתף בו גם כאשר מופנים אליו, בשל סיבות תרבותיות.

לדברי אגרביה: "יש סטריאוטיפים בחברה הערבית על מי שהולך לטיפול. מתייגים אותו, חושבים שהוא 'חולה' או 'משוגע' ומגיבים אליו בצורה נוקשה. לא מסמפטים אותו, לא משדכים אליו, ולפעמים מחרימים אותו ואפילו את המשפחה שלו. כל מה שקשור לטירוף ולמחלות נפש מפחיד ומהווה טאבו. אז אנשים מסרבים ללכת לטיפול מחשש לתגובת הסביבה".

מוחמד אגרביה, עובד סוציאלי באום אל־פחם (צילום: באדיבות המצולם)

אז מה עושה מי שזקוק לטיפול? הולך בסתר?
"גם, יש כאלה. יש כאלה שהולכים בגלוי למרות הסטיגמה, ויש כאלה שפונים לגורמים אחרים: מיסטיקנים למיניהם או אנשי דת. החברה שלנו ברובה שמרנית ודתית, ויש אמונה ש'השיגעון' נובע מכוח עליון וכך צריך לטפל בו".

השיחות עם אנשי דת עוזרות?
"עד שלב מסוים, כן. זה טוב שיש עם מי לשוחח ויש אנשי דת שנותנים הדרכה טובה. אבל זה לא תחליף לטיפול מקצועי, ומגיע שלב שבו הבן אדם נזקק לו. יש אנשי דת, ליברלים יותר, שמעודדים את מי שזקוק ללכת לטיפול, ויש כאלה שמנסים דווקא להשאיר את הנפגעים בחצרם ולמנוע מהם את העזרה".

איך אתם, אנשי המקצוע, מתמודדים עם הבעיה הזאת?
"אנחנו לא מתעמתים עם הדת, אלא מנסים להציע טיפול כהשלמה טובה וחשובה לשיחה עם אנשי הדת".

לדברי ענאבוסי: "יש נפגעים שמפנימים את הסטיגמות ולא רוצים טיפול. הם חושבים, 'שאני אלך לפסיכולוג? מה אני, דפוק, משוגע?' הבעיה היא קודם כל אצל גברים, כי לגבר הכניסו לראש מאז שנולד – תהיה חזק, אל תפחד, אל תראה חולשה, אל תבקש עזרה. אבל יש גם נשים במצב קשה שלא מגיעות לטיפול כי זאת 'בושה' או 'מה, אני לא נורמלית?'"

למרות החסמים, המטפלים מדווחים כי הנכונות לקבל טיפול נמצאת במגמת עלייה, שהואצה בזמן המלחמה, בעיקר במקומות שספגו פגיעות קשות

הבעיה קיימת בכל החברה הערבית, או רק בחלק ממנה?
"המצב שונה מאזור לאזור. בדרום, בקרב הבדואים, ובערים כמו יפו ורמלה, זה קשה ממש. במקומות מסוימים במשולש ובצפון יש יותר אנשים שמתייחסים לטיפול כעזרה שטובה למי שזקוק לה. בצפון הפגיעה הנפשית רחבה מאוד, בגלל הטילים, אז יש מחסור במטפלים".

למרות החסמים, המטפלים מדווחים כי הנכונות לקבל טיפול נמצאת במגמת עלייה, שהואצה בזמן המלחמה, בעיקר במקומות שספגו פגיעות קשות.

מבט על אום אל־פחם, דצמבר 2021 (צילום: AP Photo/Mahmoud Illean)

לדברי אבו סלאח: "הסטיגמות קיימות בכל החברה הערבית, גם אצל הדרוזים. אבל זאת גישה מיושנת שמשתנה. ואחרי האסון שקרה לנו במג'דל זה השתנה בצורה חדה. לפני האירוע, לא היית מוצא גבר בן 60 שילך לטיפול. אישה אולי, גבר צעיר אולי. היום אנשים משני המינים וכל הגילים מבקשים טיפולים".

לפי אנשי המקצוע, ההבדל התרבותי מחייב מטפלים בנפגעי נפש ערבים לנקוט בפרקטיקות טיפוליות שונות מהטיפול הניתן ליהודים. לדברי אגרביה, שמטפל גם ביהודים: "מגיעים אליי ערבים שהלכו לטיפול אצל יהודים וזה לא הלך טוב, ואני מטפל בהם בצורה שונה. הטיפול הפסיכודינמי המערבי הקלאסי לא עובד אצלנו.

"בוא נתחיל בזה שאני משוכנע שהוא יכול לעזור לערבים בישראל. אני ממליץ לכל מי שסובל: תגיעו. תנו לאנשי מקצוע לסייע לכם ותקלו לעצמכם את הסבל"

"יהודים שמגיעים לטיפול, לפחות חילונים, יודעים כיום שהם אמורים לדבר עם המטפל על הרגשות שלהם, וזה מה שהם עושים. רוב המטופלים הערבים לא יפתחו את עצמם מהר בפני זרים, והם מדברים עם המטפל בצורה שטחית, קונקרטית, על הפרנסה ובעיות במשפחה, שזה אמר ככה וזה עשה ככה.

"אז לפחות בשלב הראשון, אני מנסה לטפל בהם דרך השיחות הללו, ולא לפנות ישר לשיח הרגשי. אני גם מדבר איתם פחות על עצמם. הגישה המערבית מתמקדת באינדיבידואל, במה אתה, הפרט, מרגיש ומה טוב לך.

ציור שציירה נפגעת נפש, מתוך הערכה הטיפולית "הארה" ("אסתנארה") שפיתחה ד"ר נבילה אנאבוסי בעקבות שבעה באוקטובר (צילום: באדיבות ד"ר נבילה אנאבוסי)

"כמובן, בכל טיפול עוסקים גם ביחסים עם הזולת, אבל החברה הערבית קולקטיבית יותר, והטיפול חייב להתמקד ברשת הקשרים, המחויבויות וההתחשבנויות של המטופל לאנשים מסביבו, בעיקר במשפחה".

למרות ההבדלים, אתה מאמין שטיפול נפשי יכול לעזור לאנשים בכל תרבות?
"בוא נתחיל בזה שאני משוכנע שהוא יכול לעזור לערבים בישראל. אני ממליץ לכל מי שסובל: תגיעו. תנו לאנשי מקצוע לסייע לכם ותקלו לעצמכם את הסבל".