ד' (שם בדוי), אישה כבת 30 ממרכז הארץ, היא נפגעת תקיפה מינית. בילדותה הייתה קורבן לגילוי עריות. בהתבגרותה נאנסה יותר מפעם אחת. מאוחר יותר עברה טיפול נפשי, התרחקה מהסביבה שבה נפגעה ושיקמה, חלקית, את חייה.

אחרי הטבח בעוטף עזה – והעדויות הקשות שפורסמו אודות מחבלי חמאס שאנסו נשים – ד' חשה תחושת חרדה קשה, שהחזירה אותה אל הטראומות. היא הפסיקה לתפקד, הפסיקה לצאת מהבית, לא הצליחה לתקשר עם אנשים מסביבה, חשבה מחשבות אובדניות, ונכנסה, מבחירתה, לאשפוז פסיכיאטרי.

"מקרי האונס בטבח בעוטף עזה החיו את הטראומה שלה, הפגישו אותה מחדש עם הרוע האנושי, עוררו מחדש את תחושת חוסר האמון העמוקה שלה", מספרת אחת המטפלות של ד', רונית (שם בדוי, כדי לשמור על חסות הקורבן), "המקרה שלה נדיר בחומרתו ולכן היא הגיעה לאשפוז, אבל התגובה שלה לא נדירה".

לדברי רונית: "אצל נשים רבות שעברו בעבר תקיפה מינית, שנחשפו למידע על פשעי התקיפות המיניות בטבח, זה עורר תגובה פוסט־טראומתית. זאת, במקביל לתגובות פוסט־טראומטיות אצל אזרחים רבים שנכחו או איבדו את יקיריהם בעבר בפיגועים, וחיילים רבים שהשתתפו במלחמות, מבצעים ותקריות".

אישה בוכה בלוויה של משפחה מקיבוץ בארי שנרצחה ע"י חמאס, 25 באוקטובר 2023 (צילום: Chaim Goldberg/Flash90)

לדברי ד"ר צבי פישל, יו"ר המועצה הלאומית לבריאות הנפש והיו"ר היוצא של איגוד הפסיכיאטריה: "אירועי טראומה המוניים, כמו זה שאנחנו נמצאים בו, מתרחשים בשני גלים. הגל הראשון הוא הטראומה המיידית של מי שנמצאו בעצמם בסכנת חיים, נמצאו בטבח ובקרבות בעצמם ואיבדו בהם קרובי משפחה.

"הגל השני הוא התגובה הפוסט־טראומטית, שקשורה במבנה הנפשי של הנפגעים. גם בין הנפגעים הישירים, אפילו אלה שעברו את הטבח, יש כאלה שלא יפתחו תגובה פוסט־טראומטית. הם לא ישכחו לעולם את מה שעברו, אבל יחזרו לעצמם בעתיד. יש כאלה שיתפתחו אצלם קשיים בהמשך, אבל הם יחלימו במשך הזמן, ויש כאלה שספגו מכה שתישאר איתם – ויהיו זקוקים לטיפול תמיד.

"בין הנפגעים יש כאלה שלא יפתחו תגובה פוסט־טראומטית. הם לא ישכחו, אבל יחזרו לעצמם בעתיד. יש כאלה שיתפתחו אצלם קשיים בהמשך, ויש כאלה שספגו מכה שתישאר איתם תמיד"

"חלק מהנפגעים בגל השני הם לא הנפגעים הישירים, אלא אנשים במעגל המכרים השני והשלישי שלהם, וכאלה שאין להם קשר אליהם. אבל הסיקור של הטבח בתקשורת, המלחמה, גיוס המילואים הנרחב וירי הטילים מעוררים אצלם תסמונות פוסט־טראומטיות וקשיים נפשיים אחרים.

"זה הגל הגדול ביותר, נחשול ממש, שאנחנו נכנסים לתוכו עכשיו, ואנחנו רק בתחילתו כי פוסט־טראומה זה אירוע ארוך שהולך ומתרחב עם הזמן. חלק מהאנשים שחוו תסמונת פוסט־טראומטית שמתעוררת כיום נפגעו או נכחו בעבר בפיגועים או בלחימה, כאזרחים או כחיילים. נוסף על כך, יש נשים שחוו תקיפות מיניות והדיווחים על מעשי האונס בטבח בעוטף עזה מזכירים להם אותן".

חברי קיבוץ ניר עוז מבקרים בביתה ההרוס של כרמלה דן בת ה־80 שנחטפה לעזה. 30 באוקטובר 2023 (צילום: AP Photo/Maya Alleruzzo)

מספר האנשים שהאירועים עלולים להיות בשבילם טריגר לפגיעה נפשית גדול מאוד. לפי מחקרים, כשליש מהנשים בעולם ובישראל חוו תקיפה מינית פיזית.

בישראל ובשטחים מתרחשים כל שנה יותר מאלף פיגועים "קטנים", שבכולם נפגעים ישראלים בצורה כזאת או אחרת. מאות־אלפי ישראלים גדלו באוקראינה ובאתיופיה, שבשתיהן מתרחשות מלחמות אכזריות, ועקבו בחרדה אחרי מצבם של קרוביהם שם, שנים ספורות לפני שמעשי הזוועה החלו להתחולל גם בישראל.

לכל אלה שסוחבים איתם טראומות מהעבר, נוסף מספר עצום של ישראלים שחווים אירועים קשים ביותר כעת: רבבות ניצולי הטבח בעוטף עזה; רבבות הלוחמים בעזה ובני משפחותיהם; כ־4,900 שנפצעו באירועים; כ־200 אלף שנעקרו מבתיהם. כפי שמציין פישר, חלק ניכר מכל הנפגעים הוותיקים והחדשים הללו חסינים מפני פגיעות נפשיות קשות, אבל חלקם לא.

"חלק מהאנשים שחוו תסמונת פוסט־טראומטית המתעוררת כיום נכחו בעבר בפיגועים או בלחימה. נוסף על כך יש נשים שחוו תקיפות מיניות, והדיווחים על מעשי האונס בעוטף מזכירים להם אותן"

ואכן, מאז פרוץ המלחמה חל זינוק בהיקף הפניות לרשויות עקב מצוקה נפשית. קופות החולים העניקו באוקטובר כ־6,000 שיחות סיוע נפשי; מספר הפונים לעמותת ער"ן גדל פי שישה מהממוצע (וכפול מבסגרי הקורונה); ולנט"ל – פי שמונה. כ־10,000 פסיכולוגים ועובדים סוציאליים מלווים את עקורי עוטף עזה. בשבועות הראשונים, עובדים רבים התקשו לתפקד בעבודתם.

חדר ספא במלון המלך שלמה שהוסב לחדר טיפולים לנפגעי המלחמה, אוקטובר 2023 (צילום: "בנפשנו", מערך סיוע נפשי ראשוני שהוקם בידי מחאת בריאות הנפש)

עם זאת, מנתוני משרד הבריאות עולה כי מספר האשפוזים הפסיכיאטרים הכפויים והוולונטריים לא עלה – ואפילו ירד. לפי הנתונים, בתחילת ספטמבר השנה היו מאושפזים במחלקות הפסיכיאטריות בבתי החולים הממשלתיים כ־3,800 נפגעי נפש, ואילו בתחילת נובמבר היו מאושפזים באותן מחלקות כ־3,400 איש בלבד. זאת, בניגוד לעלייה במספר האשפוזים בזמן מגפת הקורונה.

לדברי פישל: "יש עלייה בפניות של נפגעי נפש לחדרי המיון ולמרפאות לבריאות הנפש בקהילה, ויש יותר אנשים שמקבלים טיפול נפשי בקהילה, חלקם במסגרות של טיפולי יום אמבולטוריים אינטנסיביים, שבהם הם מגיעים לטיפול כמה ימים בשבוע, לפעמים לכמה שעות ביום, אבל לא מתאשפזים. רק מעט מאוד מנפגעי הטבח והמלחמה הגיעו למצב שמצריך אשפוז פסיכיאטרי, מספר זעום ממש".

אבל למה מספר המאושפזים ירד, ולא נשאר דומה לכפי שהיה לפני המלחמה?
"משום שהמחלקות הפסיכיאטריות במרכז ובצפון הארץ קיבלו בתחילת המלחמה הנחיה, מוצדקת, לפנות מקום למטופלים שיזדקקו לאשפוז פסיכיאטרי בדרום (מכל סיבה שהיא, לרוב בלי קשר למלחמה), כדי להגן עליהם מהתקפות טילים שעלולות להתרחש אם יאושפזו שם. לכן בתי החולים נאלצו להוריד מעט את הרף הנדרש לשחרור מאושפזים לטיפול בקהילה, ולהעלות מעט את הרף לאשפוז".

"יש עלייה בפניות של נפגעי נפש לחדרי המיון, ויש יותר אנשים שמקבלים טיפול נפשי במרפאות בקהילה, חלקם במסגרות שבהן הם מגיעים לטיפול כמה ימים בשבוע"

פינוי המקום בבתי החולים הפסיכיאטרים קשור גם להערכה שאירוע בריאות הנפש נמצא רק בתחילתו, ועשוי להחריף ולהביא לעלייה במספר האשפוזים?
"אני לא יודע אם מספר המאושפזים יעלה, הרוב הגדול של נפגעי הטראומה והפוסט־טראומה, ובכלל של נפגעי הנפש, לא מגיע לאשפוז. אבל אני מעריך שמספר הנפגעים הנפשיים עלול לעלות.

צבי פישל (צילום: אביטל צימט)

"בזמן המלחמה יש לכידות חברתית גבוהה שמקלה על הקשיים הנפשיים. אנשים רבים מתנדבים לסייע לנפגעים, כולם מדברים על האסון והקושי, ויש אווירה כללית של נתינה ועזרה הדדית שמחזקת את החלשים. השאלה מה יקרה אם וכאשר האווירה תשתנה, ומי שסובל מפוסט־טראומה, או מקשיים נפשיים אחרים, ירגיש יותר לבד".

"בזמן המלחמה יש לכידות חברתית גבוהה ואווירה כללית של נתינה ועזרה הדדית שמקלה על הקשיים הנפשיים. השאלה מה יקרה אם וכאשר האווירה תשתנה"

שירי (שם בדוי) גרה באשקלון ועובדת במערכת הרווחה. מדי יום היא סייעה לאנשים שאיבדו את יקיריהם, נפצעו ושבתיהם נפגעו, עד שרקטה של חמאס פגעה פגיעה ישירה בבניין סמוך לביתה. היא ראתה במו עיניה את הפגיעה והשכנים שנפגעו. מאותו רגע, היא לא מסוגלת להתרחק מהממ"ד ולבצע מטלות יום־יומיות. היא מקבלת טיפול נפשי מרחוק, בזום.

שיעור הפגיעות הנפשיות עולה ככל שמתקרבים לעזה – וגבוה יותר אצל מי שעבודתם היא לטפל בפגיעות של אחרים.

תושבים שפונו באשקלון, 8 באוקטובר 2023. אילוסטרציה: למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה (צילום: AP Photo/Tsafrir Abayov)

לדברי ד"ר דניאלה עמיטל, מנהלת המחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים ברזילי באשקלון: "המדינה שלנו כולה עוברת טראומה. כולנו. יש הרבה פניות על מצוקה נפשית, גם למיון, גם למרפאות בריאות הנפש וגם לרופאי המשפחה. הפגיעה חריפה הרבה יותר מאשר במשבר הקורונה, שגם בו הייתה פגיעה נפשית בהיקף נרחב שנמשכה זמן ארוך.

"אבל יש הבדל ניכר בעוצמת הפגיעה לפי רמת הקרבה לאירועים. באשקלון ובסביבה יש נפגעים רבים, ושירותי בריאות הנפש כאן מוצפים בפניות. מי שחשוף לירי אינטנסיבי יותר חווה טראומה בעוצמה אחרת ממי שחשוף פחות. כמובן שמי שנכחו בטבח, בקיבוצים ובמושבים בעוטף עזה, ומי שאיבדו קרובים, חוו את הטראומה הכי קשה. יש פגיעה קשה גם אצל עובדי מערכת ההצלה והבריאות".

"הקושי הכי נפוץ הוא חוסר יכולת להירדם. יש אנשים שמתקשים לתפקד, להגיע לעבודה, לתפקד כהורים. יש אנשים שלא יוצאים מהבית. יש תגובות פסיכוסומטיות"

מה הסימפטומים הנפוצים של הטראומה ושל התגובה הפוסט־טראומטית?
"הקושי הכי נפוץ הוא חוסר יכולת להירדם, או שינה טרופה. יש הרבה אנשים שמתקשים לתפקד, להגיע לעבודה, לקחת את הילדים שלהם מהמסגרת, לתפקד כהורים. במקרים יותר חמורים יש אנשים שלא יוצאים מהבית. יש תגובות פסיכוסומטיות, מחלות שמתפרצות.

חדר מיון בבית החולים ברזילי באשקלון (צילום: דוברות בית החולים ברזילי)

"יש אנשים שמראות שונים, זיכרונות או דברים שראו במדיה, חוזרים אליהם שוב ושוב, וכאלה שחושבים על משהו שמקשה עליהם בלי הפסקה. יש אנשים שמתקשים להתרכז ושוכחים דברים, וכאלה שמתפקדים כרגיל, אבל לא מסוגלים ליהנות משום דבר. יש התקפי בכי.

"יש אנשים שפונים שוב ושוב לרשויות, כולל לבתי החולים, בחיפוש אובססיבי אחרי סימן חיים ממישהו. ואתה שומע בפנייה שלהם את הנשמה בוכה. לפעמים, דרך פניות כאלה לבתי החולים, אנחנו מגלים אנשים במצוקה ומנסים לעזור להם".

"יש אנשים שפונים שוב ושוב לרשויות, בחיפוש אובססיבי אחרי סימן חיים ממישהו. ואתה שומע בפנייה שלהם את הנשמה בוכה. לפעמים, דרך פניות כאלה, אנחנו מגלים אנשים במצוקה ומנסים לעזור להם"

עמיטל מציינת: "אנחנו נותנים עדיפות לטיפול שיחתי, ורק אם אנחנו מבינים ששיחות לא מספיקות אנחנו מפנים לטיפול תרופתי, וגם אז, מעדיפים להפנות במידת האפשר לטיפול בקהילה ולא לאשפוז. אנחנו שמים את הדגש בשלב הזה על טיפול ראשוני, לספק לנפגעים את הצרכים הבסיסיים: הקשבה, תמיכה, לעזור להם להמשיך לתפקד".

דניאלה עמיטל, מנהלת המחלקה לבריאות הנפש בבית החולים ברזילי (צילום: דוברות בית החולים ברזילי)

יש לך טיפים לציבור הרחב כיצד לעזור לנפגעי הנפש?
"כן. גם לציבור הרחב, וגם לתקשורת. אחד הדברים שמקשים על חלק מהנפגעים זה ששואלים אותם שוב ושוב על הרגעים הטראומטיים ומבקשים מהם תיאורים ופרטים. חלקם רוצים לפרט ולתאר, אחרים לא. אני מציעה להתייחס לנפגעים בטבעיות, בחבריות, לבדוק אם הם מעוניינים בכלל לדבר על האירועים ולהימנע משאלות חודרניות".

גם אתם, המטפלים בנפגעי הטראומות, חווים קושי רב, איך אתם מתמודדים איתו?
"חלק מהמטפלים מקבלים טיפול בעצמם. וכולנו מנסים לתמוך אחד בשני. אני מקפידה כל בוקר להתחיל את היום בשיחת צוות, שבה גם מעבירים מידע – וגם מחלקים בינינו את הדברים, משתפים אותם אחד עם השני. זה מקל על כולנו".