בסרט המבריק "מונטי פייתון והגביע הקדוש", המלך ארתור מציג את עצמו בפני קבוצת איכרים ספקנים שעסוקים בהתפלשות בערימת זוהמה. אין להם מושג מי הוא.

"אני ארתור," הוא מצהיר. "מלך הבריטים!"
"מיהם הבריטים?" שואל אחד האיכרים.
"ובכן, כולנו," עונה ארתור. "כולנו בריטים. ואני מלככם!"

האיכרים נותרים ספקנים.

הבנתי זאת טוב יותר כשגרתי בבריטניה בתחילת שנות האלפיים, כאשר לונדון הרגישה ממש כמו בירת אירופה אם לא העולם. היו הרבה דרכים בטוחות לזר לגרום לעצמו להראות מגוחך, כולל זיוף מבטא מקומי. אבל הדרך הבטוחה ביותר היתה להתייחס לבריטים כאל "בריטים".

אפילו המונח "בריטניה", המועדף ברחבי תבל, לא היה אהוד כל כך. נראה שכולם העדיפו את הממלכה המאוחדת (UK). ההבדל הוא שה-UK כוללת את צפון אירלנד. מבין כל השותפים הזוטרים של אנגליה, חשתי שצפון אירלנד היתה להם החשובה ביותר, אחרי כל הבלאגן שנדרש כדי לאחוז בה.

זה כבר לא משנה עכשיו. ניצחון השמרנים דוחפי-הברקזיט בשבוע שעבר ממסמר את היציאה מהאיחוד האירופי בחודש הבא. זה יצית סדרת אירועים שעשויים לפרק את המדינה, איך שלא תיקרא.

רק לפני חמש שנים הסקוטים הצביעו נגד עצמאות בשיעור של 55% מול 45%, במידה רבה בגלל הטענה (האירונית כעת) שעזיבת בריטניה תהיה כרוכה באסון של עזיבת האיחוד האירופי גם כן; האיחוד לא אהב את פילוג בריטניה והחשש היה שהוא יפנה לסקוטלנד עצמאית כתף קרה.

כעת בריטניה עצמה גוררת את סקוטלנד אל מחוץ לאיחוד. כתוצאה מכך, המפלגה הלאומית הסקוטית (SNP) שיפרה במידה ניכרת את ביצועיה וזכתה ב-48 מתוך 59 המושבים בסקוטלנד.

מנהיגת ה- SNP, ניקולה סטורג'ון, כבר הצהירה כי הניצחון של בוריס ג'ונסון פירושו שיש כעת מנדט מוסרי למשאל עם שני על עצמאות סקוטלנד. זה יוביל לקטטה עם לונדון, שבדרך כלל צריכה להסכים. אולם לאחר שהתעקשו בדרך כה גסה על יציאה מאירופה, לאנגלים לא יהיה שום מנדט מוסרי להחזיק את סקוטלנד בכוח.

סקוטלנד תתמודד עם סיבוכים, במיוחד הכרוכים במטבע. כמדינה, היא לא תעמוד בקריטריונים הכספיים לאמץ את האירו ושמירה על הפאונד הבריטי באזור הכלכלי האירופי זה גם לא עניין חלק. אבל צפו שהאיחוד האירופי יחבק את הסקוטים רק כדי להראות לאנגלים מה זה. סקוטלנד עצמאית עשויה להתקבל בברכה לאיחוד האירופי תוך מספר שנים.

כמעט כל מי שהכרתי בלונדון שנא פעם את רעיון העצמאות הסקוטית, ואני עצמי שמחתי לראות את תנועת העצמאות מתרסקת בשנת 2014. התמונה הזו התהפכה. אני בטוח שרובם הפעם יבינו לחלוטין, ואני בהחלט מאחל לסקוטלנד כל טוב.

ובאמת, כל העניין די הגיוני. כשביקרתי באדינבורו, הייתי די מופתע מהאנטיפתיה כלפי האנגלים, שהופנתה אפילו כלפיי כ"לונדוני" זמני. בגלאזגו בקושי הבנתי את בני המקום, והתחושה הייתה הדדית. המוזיאון הלאומי של סקוטלנד היה עמוס בהוכחות למאות שנות דיכוי אכזרי מצד האנגלים.

מאמני הכדורגל הדומיננטיים אז היו הצרפתי ארסן ונגר של ארסנל, אברם גרנט מישראל של צ'לסי, ואלכס פרגוסון במנצ'סטר יונייטד. האחרון, סקוטי, היה יחיד שתיעב באופן גלוי את נבחרת אנגליה. זאת אחרי שקיבל תואר אבירות; זה לא היה נראה לי אצילי במיוחד. אבל עכשיו אני מבין.

משהו דומה עשוי להתרחש בוויילס, שם תנועת העצמאות חלשה יותר אך צומחת. מפלגת הלייבור המקומית שהתנגדה לברקזיט זכתה השבוע ב-22 מושבים, כולל כל סביבת קארדיף הבירה. מפלגה לאומנית ממש זכתה בארבעה מושבים נוספים, ומפלגתו של ג'ונסון רק ב-14.

הייתי ממש המום, כשביקרתי בוויילס, לגלות שהשפה הוולשית לא הייתה רק דבר אמיתי, אלא גם הופיעה מעל האנגלית בשלטים לאורך האוטוסטרדה. כששאלתי את המקומיים מדוע זה, הם נראו מבולבלים לגבי השאלה.

ואז יש את צפון אירלנד, שזה אסון שרק מחכה לקרות (שוב). הסמטוחה המכונה "backstop" האירי הייתה במרכז הדיון על עסקת הברקזיט עם האיחוד. זה מסובך אבל בגדול זה מסתכם בעובדה שבריטניה והאיחוד האירופי יצטרכו לקבוע גבול ממשי למעבר סחורות ואנשים, אך איש לא רוצה שגבול יחלק את האי אירלנד.

כך שיציאה מהאיחוד תביא לחצים לשילוב בסופו של דבר של צפון אירלנד עם הרפובליקה של אירלנד. הקתולים בצפון אירלנד ישמחו – ובאשר לפרוטסטנטים (המקבילים איכשהו למתנחלים שלנו), הדבר האחרון שהם היו צריכים זה את הסיבוך המיותר הזה. המפלגת הדוגלת בזהות בריטית (ה-DUP) איבדה השבוע את הרוב שהיה לה לטובת בדלנים (השין פיין שכבר קראו ביום שישי למשאל עם על איחוד אירלנד) ומתנגדי הברקזיט.

מה שהגיוני במפה הוא בדרך כלל הגיוני בחיים.

אלו מעולם לא היו נישואים בין שווים. אוכלוסיית אנגליה מונה 55 מיליון לעומת 5 מיליון בסקוטלנד. וויילס היא רק 3 מיליון וצפון אירלנד כ-2 מיליון. האוכלוסייה הגדולה באנגליה מצטופפת באזור לא גדול בהרבה מסקוטלנד.

ברקזיט ייזכר כמעט בוודאות כטעות איומה. היציאה אושרה בפער קטן במשאל העם ב-2016 לאחר קמפיין שהיה מלא בשקרים ובלבול. הצעירים שונאים את הניתוק מאירופה. היו אלה המבוגרים יותר שהפגינו נוסטלגיה לעבר. הם לא אהבו ביורוקרטים שלא נבחרו בבריסל והם רצו שאנגליה תישאר אנגלית (סיכון אמיתי) – אך הם גם לא הצליחו להבין את מציאות הכלכלה הגלובלית והיה גם יותר מחשד לגזענות.

משאל עם שני לאישור העסקה בפועל נמנע בצורה לא הגיונית. ג'ונסון ניצח בשבוע שעבר בעיקר בגלל שהיה לו את היריב הקל ביותר שאפשר להעלות על הדעת בג'רמי קורבין, שקיצוניותו הסוציאליסטית, נטייתו לדבר בחביבות על טרוריסטים, והסתבכויותיו עם אנטישמיות היו פשוט יותר מדי.

כעת יבואו שנים של דיונים על פרטי ההתנתקות הכואבת מהאיחוד האירופי, פניות נואשות לאמריקאים ולאחרים לכרות בריתות בילטרליות, סכנה לשירות הבריאות הלאומי האהוב, תנועות הפרישה שצוינו לעיל, ובסוף אולי ניסיון לא מכובד של אנגליה לחזור כמה עשורים, כאשר הצעירים יובילו את העסק. לטעויות יש מחיר.

בסרט של מונטי פייתון, האיכרים מבטלים את נסיונותיו של ארתור להצדיק את מעמדו – אגדה שקורה ל"גברת האגם" ששלפה את החרב "אקסקליבר" מאיזו ביצה ומסרה לו אותה.

"ובכן, אני לא הצבעתי עבורך," אומרת איכרה, בזמן שארתור מוחה ש"לא מצביעים למלכים".

השותפים של אנגליה בבריטניה לא הצביעו בעד הברקזיט.

דרינקס עם מלכת הממלכה הבינתיים-מאוחדת (צילום: דן פרי)

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות אי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://twitter.com/perry_dan

המרוץ לראשות הממשלה עובר, איך לא, דרך מסלול עוקף נתניהו מימין

יונתן שתיל הוא מאייר וקריקטוריסט. אייר במספר מקומונים ("במקום", "מלאבס" ו"צומת השרון"), אייר את הספר "אנשים על ארבע" שכתב ד"ר רפי קישון ובהמשך אייר לטור משותף איתו במגזין "עיתון חי". עבודות נוספות, קריקטורות ואיורי דמויות ונוף, אפשר לראות בדף האינסטגרם שלו