מאז 7/10, המילה: "הביתה", הפכה להיות ייצוג השאיפות לשקט ונורמליות. השיר "הביתה" בביצוע ירדנה ארזי, אשר יצא לרדיו בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה, מככב בקמפיין ובאירועים להשבת החטופות והחטופים.

השיר אשר נכתב כמחאה בשנת 1982, עורר כבר אז סערה ציבורית בקרב מי שתמכו בניצחון המוחלט ופנטזו על ארץ ישראל השלמה, גם במחיר בלתי נגמר של חיי אדם. מבחינתם, לא די בבית הישראלי אשר סומן בגבולות טריטוריה מוסכמת, והם רוצים עוד.

מה משמעות "הביתה"?

הבית הישראלי הוקם בכדי להיות הבית של כולנו, קיבוץ הגלויות של כלל יהודי העולם בו תיבנה זהות ישראלית המכבדת ומכילה ערכי יהדות מגוונים, כזו שיש לה טריטוריה משלה וחיה באחריותה.

השיר שנכתב כמחאה ב-1982, עורר כבר אז סערה ציבורית בקרב תומכי הניצחון המוחלט שפנטזו על א"י השלמה, גם במחיר בלתי נגמר של חיי אדם. מבחינתם, לא די בבית הישראלי בגבולות טריטוריה מוסכמת, והם רוצים עוד

בשנים האחרונות, משמעות הבית והזהות הישראלית איבדו כיוון: ישראלים רבים אשר נולדו בישראל, חלקם דור שלישי ורביעי, מזהים עצמם בשורשי מוצאם ממקום אחר לפני הזדהותם כישראלים. מקום שרובם מעולם לא דרכו או חיו בו.

יהודים אחרים החיים במדינה, מסרבים להפנים את היישות הממלכתית הקרויה מדינת ישראל, את מגילת העצמאות, חוקי ממשלה ובתי משפט אזרחיים. קבוצות אנרכיסטיות שהתברגו לצמרת השלטון מובילות מהפכה משטרית להקמת מדינת הלכה, מונרכיה, מדינה של ניסים או מתנת אל, תוך שאט נפש עמוקה למורשת הישראלית.

במשך שנים, מקודמת אסטרטגיית הניכור לערכים אשר הקימו את המדינה. מעמדות השלטון הבכירות, תהליכים פוליטיים אלימים, פטרונים עשירים, בשיתוף עם תקשורת משופררת וסוכני שטח המנוהלים הישר מלמעלה, במסגרת פוליטיקת הזהויות אשר משרתת את הימין במדיניות "הפרד ומשול". בסימון קהלי "אשמים במצבכם" בעבר ובהווה. בטיפוח הציבור החרדי כמצביע אוטומטי על מלא, למרות שציבור זה אינו מכיר במדינה ובנכסי המורשת הישראליים.

יו"ר ש"ס, הרב שלום כהן, כינה את התקווה שיר מטומטם. המשפט: "להיות עם חופשי בארצנו" לא בא לו טוב. השתמטות הציבור החרדי משירות צבאי היא נורמה חסרת ערעור: הצהרתו של מר"ן מ-2013 ממוחזרת ע"י אחיו, יצחק יוסף, הרב הספרדי לשעבר אשר איים: "גיוס בחורי ישיבות יוביל לירידתם מהארץ". מה שלא מנע ממנו לקבל את פרס ישראל.

הציבור האשכנזי החרדי יורק בפני הציבור הנושא בנטל, בנציגי  הצבא ולשכת הגיוס באופן גלוי ויהיר. הממסד השלטוני מוחה את הרוק ושואל במה יוכל עוד לתגמל את הציבור היקר הזה. אולי בחוק השתמטות מסודר שיסגור את הנושא הזה אחת ולתמיד?

הציבור האשכנזי החרדי יורק בפני הציבור הנושא בנטל, בנציגי  הצבא ולשכת הגיוס באופן גלוי ויהיר. הממסד השלטוני מוחה את הרוק ושואל במה יוכל עוד לתגמל את הציבור היקר הזה. אולי בחוק השתמטות מסודר?

"עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן".

כך אומר פסוק א' בתהילים קל"ז. אבל נראה שבישראל 2025, רבים יותר היושבים על גדות הירקון, הכנרת, האסי, נהר הירדן, ושפת ים-המלח, עושים על האש ובוכים על מר גורלם בזוכרם את הבית שמעולם לא גרו בו, בארצות אחרות אותן הם נושאים בליבם.

פעם ירידה מהארץ הייתה חטא והוגדרה בפי יצחק רבין ז"ל:

"נפולת של נמושות".

הזמנים השתנו והמושג רה-לוקיישן הוא כמו בכל מדינה דמוקרטית וליברלית: יש תזוזות דמוגרפיות לכאן ולכאן על בסיס אישי. השאלה היא: היכן הבית?

עבור רבים ישראל נשארת עמוק בלב. קהילות ישראלים בחו"ל יעידו על כך שישראל מעולם לא נעלמה והיא חלק מזהותם. התגייסותם לתמיכה במאמץ ההישרדות והלוחמה מיום הטבח ב-7/10 היא חסרת תקדים ברמה עולמית.

בשנת 1939 עזב בן-ציון נתניהו את פלסטינה וחזר למדינת ישראל בשנת 1949, לאחר שהסתיימה מלחמת העצמאות. בשנת 1962 ירדה שוב משפחת נתניהו על ילדיה לארה"ב והתגוררה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה. שם גדל הנער בנימין נתניהו כבחור אמריקאי שסיגל לעצמו את השם בן ניתאי. הוא הגיח לישראל לשירות צבאי וחזר לחיות וללמוד באמריקה.

המשפחה חזרה כעבור 14 שנים כאשר בשנת 1976 נהרג הבן יוני נתניהו ז"ל במבצע לשחרור חטופי אנטבה. אתוס גבורה ישראלי. משם ואילך סלל האח בנימין את דרכו ללשכת ראש הממשלה.

בשנת 1939 עזב בן-ציון נתניהו את פלסטינה וחזר למדינת ישראל בשנת 1949, לאחר שהסתיימה מלחמת העצמאות. בשנת 1962 ירדה שוב משפחת נתניהו על ילדיה לארה"ב והתגוררה בצ'לטנהם, פרוור של פילדלפיה

נראה שהכל נשאר במשפחה: בניו של נתניהו לא גרים כבר תקופה ארוכה בישראל. אבנר כנראה חי ולומד באנגליה, ויאיר חי במיאמי ומפעיל משם את מערכת הרעל לערעור המציאות בישראל. שני אלו מוגנים על חשבון הציבור באנשי אבטחה 24/7.

לפני למעלה מחודשיים נסעה גם שרה נתניהו למיאמי. לא ברור מתי תחזור ואם בכלל. מי שמוגדרת: "משענת חיי", המוגנת באנשי אבטחה על חשבוננו 24/7, נעדרת מתמיכה בבעלה בעת הדיון המשפטי, בניתוח, וברגעים בהם בני אדם זקוקים למשענת.

בשהותה במיאמי היא מתרועעת ומבלה להנאתה ביחד עם יאיר בחברת מבחר השוגר דדיז של משפחת נתניהו הגרים בחו"ל, אלו הבוחשים במציאות הישראלית בלי להיות חלק ממנה. הם משפיעים על חיינו משום שהם מחוברים למשפחת נתניהו והכסף מדבר.

גם בישראל לא ברור מיהו ומהו הבית של משפחת נתניהו: האם בווילה בקיסריה, הבית שאנו לא מפסיקים לשלם את הוצאותיו המנופחות? האם אצל השכן המיליארדר ג'יימס פאקר? האם בבלפור, במעון המוזנח והמושמץ? האם אצל המיליארדר סיימון פאליק? האם בקוטג' רחוב הפורצים בשותפות עם הפטרון המיליארדר ספנסר פרטריץ'? האם בפנטהאוז ברחוב עזה? האם זה בית השגריר הרשום על שמו בשדרה החמישית בניו יורק? האם במטוס כנף ציון עם הפיג'מה הביתית? איפה באמת ביתה של משפחת נתניהו?

לפני למעלה מחודשיים נסעה גם שרה למיאמי. לא ברור מתי ואם תחזור. המוגדרת "משענת חיי" ומוגנת באבטחה על חשבוננו 24/7, נעדרת מתמיכה בבעלה בעת הדיון המשפטי, בניתוח, וברגעים בהם זקוקים למשענת

אט אט חוזרים לביתם החטופים והחטופות. בני משפחתם והציבור הנאבק למענם עומדים נרגשים ומצפים להם. השיר "הביתה" מסמל את גודל האירוע: את הישראלים והישראליות מכל קבוצה, דעה ואמונה בציבור הישראלי, הרוצים לשמור על הבית הישראלי.

הפסיפס הרב-גוני של החברה הישראלית נשקף במלוא יופיו וגווניו. כל תיאוריות ישראל הראשונה והשנייה ופוליטיקת הזהויות מתרסקות כאשר צופים בייצוג האנושי של הפריפריה, הקיבוצים, המושבים, הערים הגדולות.

הם – אנחנו – כולנו: צאצאי קיבוץ גלויות שהתערבב ובנה חיים וזהות ישראלית מגוונת.

ישראל היא לא הבית של ראש הממשלה ומשפחתו, יש להם נדל"ן יקר, מקומות מסתור ומקלט אטומי המארחים אותו. לא "בית" במובן האמיתי. הבית הוא במקום בו נמצא הלב, נוצרת שייכות, בונים חיים, נרקמים סיפורי משפחה ולשם מתגעגעים.

ובאנגלית, כדי להבטיח שנתניהו יבין:

"Home is where the heart is"

אבל הלב שלהם לא פה ולא אתנו. מעולם לא היה. שרה נתניהו הודיעה כבר בשנת 1999 שאנו לא ראויים למנהיג בשיעור קומתו של נתניהו. הם יעזבו ומצדם שהמדינה תישרף.

ישראל היא לא הבית של רה"מ ומשפחתו, יש להם נדל"ן יקר, מקומות מסתור ומקלט אטומי. לא "בית" במובן האמיתי. הבית הוא במקום בו נמצא הלב, נוצרת שייכות, בונים חיים, נרקמים סיפורי משפחה ולשם מתגעגעים

את החלק הראשון הם מוזמנים לקיים במלואו.

את החלק השני אנו מצילים ונמשיך משם-בלעדיו.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, מנכלי"ת המרכז הישראלי - דרוזי, מייסדת ושותפה בתכנית "האקווריום-הכשרה פוליטית דמוקרטית". הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ועיצוב תקשורת חזותית. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-4.