"אם לא אכפת לך, את שוחררת מהשבי כי אני הרמתי את היד שלי בעד השחרור שלך", אמרה בשבוע שעבר שרת ההתיישבות אורית סטרוק ("הציונות הדתית") לחטופה ששוחררה מהשבי בעסקת החטופים הראשונה, לאחר שזו הטיחה בשרה שלא אכפת לה מאזרחי ישראל.

האמירה מעוררת הקבס של השרה סטרוק מבטאת בצורה המושלמת את האופן שבו הממשלה הזו רואה את אזרחיה –  אנחנו מורמים מעם ותגידו תודה שמישהו בכלל מתייחס אליכם.

האמירה מעוררת הקבס של השרה סטרוק מבטאת בצורה המושלמת את האופן שבו הממשלה הזו רואה את אזרחיה –  אנחנו מורמים מעם ותגידו תודה שמישהו בכלל מתייחס אליכם

בראשה המעוות של סטרוק, החטופה ששוחררה מהשבי צריכה להגיד לה "תודה" על כך ש"הואילה בטובה" להצביע בעד השחרור שלה. בתפיסה העקומה וחסרת המצפון של השרה המשיחית, היא וחבריה שתמכו בעסקת החטופים בנובמבר 2023 אחראים לשחרור החטופים, אבל אין להם בדל אחריות לחטיפות עצמן.

אף שהדבר מקומם, מותר לגברת סטרוק להתנגד לעסקת החטופים שמתנהלת בימים אלו. מותר לה להדגיש את ה"מחיר" הכרוך בעסקה הכוללת שחרור מחבלים עם דם על הידיים. עם כל השמחה על השבתם של אחינו ואחיותינו, העסקה, שנמצאת בשלב הראשון (והלוואי שתושלם עד שאחרון החטופים ישוב הביתה) איננה קלה לעיכול. התכחשותה למושג האחריות הציבורית והמחשבה שצריכים להוקיר לה תודה על תמיכתה הלא-נלהבת בעסקת החטופים הראשונה, היא העניין המביש והבלתי נסלח.

עיתונאי "ידיעות אחרונות" עמיחי אתאלי ניסה להגן על סטרוק בפוסט שהעלה השבוע. "ברוך שלא עשני חבר ממשלה שצריך להצביע בעד העסקה הזאת, ובאותה עת, כמה חשוב שיש נבחרי ציבור שחושבים אחרת מהמיינסטרים ומעזים לבטא את דעתם", כתב אתאלי.

פרשן "ידיעות אחרונות" מתעלם או פשוט מפספס את הנקודה המרכזית: הביקורת על סטרוק, לפחות בסערה הנוכחית, לא עסקה בהתנגדותה לעסקת החטופים המתנהלת, אלא באטימות שהפגינה כלפי החטופה ששוחררה. אילו השרה ה"רגישה" הייתה מסתפקת בתיאור הקשיים הכרוכים בעסקה ומנמקת את התנגדותה בצורה מכובדת, היא לא הייתה מעוררת את הכעס שעוררה השבוע.

בראש של סטרוק, החטופה ששוחררה צריכה להודות לה על שהואילה להצביע בעד שחרורה. בתפיסתה חסרת המצפון, היא וחבריה שתמכו בעסקה בנובמבר 2023 אחראים לשחרור, אך אין להם בדל אחריות לחטיפות עצמן

התשובה המבישה של סטרוק לביקורת המוצדקת של מי ששוחררה מהשבי, חושפת בפעם המי-יודע-כמה את הלך הרוח שמאפיין את הממשלה הכושלת בתולדות ישראל: ראש ממשלה ושרים בטוחים שהם לא חייבים לנו דין וחשבון. הם עיוורים ואדישים לצרכינו, בורחים מאחריות וזורקים אותה על אחרים, ואחרי כל זה עוד מצפים שנודה להם על המובן מאליו.

ה-7 באוקטובר, בתפיסתם החולנית והאבסורדית, לא נוגע אליהם – הצבא אשם, השב"כ אשם, מערכת המשפט אשמה, ממשלת השינוי אשמה, המפגינים בקפלן אשמים, וכפי הנראה גם תיאודור הרצל ודוד בן גוריון נושאים באחריות ישירה. כולם חוץ מהם אשמים באסון הגדול ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה.

עדי אלכסנדר, אביו של החטוף עידן אלכסנדר, סיפר לאחרונה בראיון בערוץ 12 כי סטיב ויטקוף, שליח ממשל טראמפ למזרח התיכון, מתקשר אליו כמעט מדי יום כדי לעדכן אותו במגעים לעסקה ולדרוש בשלומו. גם נשיא ארה"ב הקודם, ג'ו ביידן, ביקש להיפגש עם אביגיל עידן בת ה-4, ששוחררה משבי חמאס בעסקה הראשונה, ולאורך כל הדרך העניק יחס אישי למשפחות החטופים מישראל.

אצלנו, למרבה האבסורד והצער, חברי קואליציה לא טורחים להגיע לכיכר החטופים, נמנעים ממגע ישיר עם משפחות חטופים, ולעתים אף עולבים בהם בוועדות הכנסת.

בין הדוגמאות הבולטות: טלי גוטליב שאמרה לעינב צנגאוקר, אמא של מתן החטוף, כי "המחאה שלכם משודרת באל ג'זירה ומחרבת את המדינה". איתמר בן גביר הטיח בשניר דן, בן דודה של כרמל גת ז"ל (עוד לפני שנודע כי נרצחה בשבי): "תפסיק להיות שמאלן". או ניסים ואטורי ה"גאון", שענבל צח, בת דודתו של החטוף טל שהם, אמרה לו כי החטופים "לא אוכלים ולא שותים כבר חודשים ארוכים", השיב לה בזלזול: "את אכלת הבוקר?"

איזה הבדל תהומי בין מנהיגים אמריקאים, שמגלים אנושיות ומבינים את תפקידם הציבורי, לבין ה"מנהיגים" דמיקולו שלנו, שהקשר בינם למנהיגות ואחריות ציבורית זהה לקשר שבין ראש הממשלה לאמינות. בהקשר זה, חשוב לזכור שעסקת החטופים כלל לא הייתה יוצאת אל הפועל אלמלא הלחץ הכבד שהפעיל נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ.

ה-7/10 לא נוגע אליהם – הצבא אשם, השב"כ אשם, מערכת המשפט אשמה, ממשלת השינוי אשמה, המפגינים בקפלן אשמים, וכנראה גם הרצל ובן גוריון. כולם מלבדם אשמים באסון הגדול ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה

השרה אורית סטרוק, שלא מזמן הצהירה כי אנחנו ב"תקופה של נס", מגלמת בדמותה את הניתוק, האנטי מנהיגות, והיעדר החמלה שהפכו לסימני ההיכר של "ממשלת הימין על מלא". ואולי זה טבעי למדי שאצל מי שחותרת למדינה נעדרת גבולות, אין גבול לבושה.

תומר פלג, עוסק בייעוץ תקשורת ויחסי ציבור. שירת בדובר צה"ל. בוגר ביה"ס לעיתונאות "כותרת" ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מאוניברסיטת תל אביב. עבד 7 שנים ב"ידיעות תל אביב". שימש כדובר של ח"כ לשעבר איל בן ראובן (המחנה הציוני) ושל חברת הכנסת אמילי מואטי (עבודה).