לפני שנים רבות, מתישהו בסוף 1983 תחילת 1984, יצאתי מבית קולנוע במרכז נתניה באמצע הסרט, ולא חזרתי אליו עד שהייתה בידי צנצנת קטנה של בצלצלים כבושים שרכשתי באחת החנויות בסביבה, חנות שלמרבה המזל מצאתי פתוחה.

אם הייתי איש מאמין, עד היום עדיין הייתי מברך הגומל פעם בשנה בבית הכנסת, או מדליק נר בכנסיה, או תורם בקופת הצדקה של המסגד בהגיע המועד הזה בשנה, המועד שבו הייתה החנות פתוחה וגם הייתה בה צנצנת של בצלצלים כבושים.

אם הייתי איש מאמין, הייתי עדיין מברך הגומל פעם בשנה בבית הכנסת, או מדליק נר בכנסיה, או תורם בקופת הצדקה במסגד בהגיע המועד בשנה בו הייתה החנות פתוחה והייתה בה צנצנת בצלצלים כבושים

כי יש לפעמים מזל בחיים שאסור לקבל אותו כפשוטו, ויש להכיר בו ולהעריך אותו שוב ושוב, כי רק כך, באמצעות טקסים ואמונות טפלות כאלה, החיים מקבלים את המשמעות והחשיבות, שאחרת לא באמת הייתה להם.

*  *  *

ב-1982 התחתנתי עם חניה, מי שנשארה מאז זוגתי-לחיים-ארוכים. חניה הייתה כבר אם לשני ילדים קטנים, וחשבתי שבזה סיימתי את חובתי להוריי, עליהם השלום כיום.

כי כבן יחיד הם דאגו להזכיר לי כל השנים, מאז שהייתי בן חמש, שהאחריות להביא להם נכדים היא עלי – ועלי בלבד. זאת, מכיוון שאין לי אחים או אחיות שייקחו חלק בנטל ובמחויבות הזו.

שהרי הבאת נכדים לעולם היא תכלית קיומם של כל ההורים באשר הם. רוצה לומר – תכלית קיומם של הוריי ששרדו את מלחמת העולם השנייה ואת הכיבוש הגרמני של רומניה ואת רדיפת היהודים בידי הקומוניסטים שהצילו אותם מידי הגרמנים, ואת האנטישמיות של הרומנים הפשוטים, אלו שהאמינו באידיאולוגיה אחת בלבד, של שנאת יהודים.

על כן כשהגיעו הוריי לארץ אחרי שברחו מרומניה בדרך לא חוקית, ברור היה להם שמשימתם הראשונה תהיה להביא ילד לעולם, ילד שתפקידו יהיה להביא להם נחת וזאת באמצעות שני הדברים הבאים: קריירה מוצלחת והבאת נכדים.

כשהגיעו הוריי לארץ אחרי שברחו מרומניה בדרך לא חוקית, ברור היה להם שמשימתם הראשונה תהיה להביא ילד לעולם, שתפקידו יהיה להביא להם נחת באמצעות שני דברים: קריירה מוצלחת והבאת נכדים

כך קרה שזו אמורה הייתה להיות תכלית קיומי כהורה – להיות הורה לילדים העתידיים שלי, שתפקידם להיות נכדים להוריי.

כל כך פשוט.

אבל כבר לפני החתונה עם חניה הסתבר לי שהדברים לא באמת פשוטים כל-כך. הסתבר לי שעבור הוריי ובעיניהם, העובדה שחניה כבר אם לשני ילדים קטנים אינה פוטרת אותי מהמשימה להכניס אותה להריון, שזה אומר – להפגיש זרע אחד ממיליון הזרעים שלי שישחו בתוכה עד שאחד מהם יפגוש בביצית שתופק ברחמה, ואחרי תשעה חודשים יהיו להוריי נכד או נכדה שיישאו את הגנים שלהם עצמם, בדרך עקיפין כזו או אחרת.

כי נכדים שלא מזרעם זה לא אותו דבר בעיניהם, הם דאגו לרמוז לי.

עד היום לא ברור לי מה מיוחד יש בגנים הללו שהם נשאו ושהעבירו אלי ושאני בעוונותיי העברתי לילדיי, אבל עם הורים כידוע לא מתווכחים, כי רק רע יוצא מזה בסוף.

אז שלחתי את זרעי על פני המים, היישר לעומק הרחם, וחניה נכנסה להריון.

הייתי בן יחיד, כאמור –  אמי עשתה שש הפלות בזמן המלחמה כדי שלא להביא ילד לעולם המתועב הזה, כדבריה. אי לכך, הרגשתי שנכדה אחת שהבאתי להם מזרעי לא ממש ממלאה את כל המשימה, ואחרי הלידה של בתנו הבכורה שכנעתי את חניה לאפשר לזרעים שלי לשחות בתוכה שוב.

שלא תהיה אי-הבנה – הזרעים שלי באותן שנים שחו המון בתוך חניה, כי היינו צעירים ומלאי-התלהבות, אלא שבדרכם הם נתקלו במשהו שנקרא "התקן תוך-רחמי", שתפקידו היה למנוע מהזרעים הללו לפגוש את הביציות ולהתחיל לחגוג יחד.

הייתי בן יחיד, כאמור –  אמי עשתה שש הפלות בזמן המלחמה כדי שלא להביא ילד לעולם המתועב הזה, כדבריה. אי לכך, הרגשתי שנכדה אחת שהבאתי להם מזרעי לא ממש ממלאה את כל המשימה

אז סיכמנו שההתקן התוך-רחמי שוב יעשה דרכו החוצה, ויתאפשר לזרע לפגוש את הביצית שוב, וכך נוצרו בבטנה של חניה תאומים.

אבל אנחנו עדיין בהיריון הראשון בסיפורנו זה, כשחניה נושאת בבטנה את נינה בכורתנו המשותפת, ואנחנו יוצאים יחד לראות סרט כשחניה בהיריון מתקדם עם כל מה שהריון מתקדם אומר, כולל בטן גדולה וחשקים למזונות מוזרים.

מה שמביא אותנו, כמו שבוודאי כבר ניחשתם, לסיפור על הבצלצלים הכבושים.

*  *  *

באתרי אינטרנט המוקדשים לנושא ה"חשקים למזונות מוזרים בעת ההיריון", או "קרייבינג למזונות", (CRAVING תאווה וחשק חזקים מאוד למשהו) מוסבר הצורך של נשים בהיריון למזונות בעלי טעם חזק כמו חמוצים, חמאת בוטנים, צ'יפס ואחרים, כמו גם מתוקים – בתנודות בהורמוני הפרוגסטרון והאסטרוגן בזמן ההיריון. תנודות אלה משפיעות על חוש הטעם ועל התשוקה לטעמים חזקים, לפעמים בצירופי טעמים מוזרים כמו מלפפון חמוץ עם שוקולד.

הדרך העיקרית להתגבר על חשקים כאלו, כך מקובל לומר, היא פשוטה – לאכול את מה שמתחשק באותו רגע. אין דרך טובה יותר.

על כן, כשבאמצע הסרט "אדומים" לחשה לי חניה לפתע: "מתחשק לי כל כך בצלצלים כבושים חמוצים", לא ראיתי בכך שום דבר מוזר או חריג ויצאתי לחפש אותם.

הדרך העיקרית להתגבר על חשקי ההריון פשוטה – לאכול את מה שמתחשק באותו רגע. על כן, כשבאמצע הסרט "אדומים" לחשה לי חניה לפתע: "מתחשק לי כל כך בצלצלים כבושים חמוצים", יצאתי לחפש אותם

הסרט "אדומים" נוצר ובוים בידי וורן בייטי, אז מגדולי השחקנים בהוליווד, והשתתפו בו שחקנים ידועים נוספים כמו דיאן קיטון, ג'ק ניקולסון, ג'ין הקמן, מורין סטייפלטון ורבים נוספים. הסרט מתאר את סיפור חייהם ואהבתם של זוג העיתונאים הקומוניסטים האמריקאיים לואיז בראיינט, שגילמה דיאן קיטון, וג'ון ריד, שגולם בידי וורן בייטי. במקביל לסיפור חייהם הסרט מתאר את צמיחת הקומוניזם האמריקאי בין השנים 1912 ועד מותו של ריד ב-1920, על רקע מהפכת אוקטובר ברוסיה.

הסרט היה מועמד למספר פרסי אוסקר, וזכה בפרס אוסקר על הבימוי ועל משחקה של מורין סטייפלטון כשחקנית משנה.

הסרט "אדומים" נוצר ב-1981, וכדרכם של סרטים באותם ימים, לקח לו זמן להגיע לארץ, וזמן נוסף להגיע לקולנוע "אסתר" שהיה אז במרכז נתניה. וכשהסרט הגיע לקולנוע אסתר בנתניה, העיר הקרובה לקיבוצנו יד-חנה, נסענו חניה ואני לראות אותו.

הבנים לנו אז בלינה משותפת כך שבייביסיטר לא היה בעיה.

אני לא ממש זוכר את הסרט. עבר מאז הרבה זמן. אני רק זוכר שהוא היה ארוך יותר ממהפכת אוקטובר עצמה, ואולי אפילו יותר מהמהפכה הרוסית והצרפתית גם יחד. ישבנו וסבלנו בשקט, כי כולם דיברו בשבחו של הסרט, וברור היה לנו שאנחנו צופים בסרט מאוד איכותי.

"סרט מאוד איכותי" למדתי מאז לדעת, הוא סרט שאתה מנקר בו לפחות שלוש פעמים עד ההפסקה, ואולי אפילו נרדם ממש אם זה סרט איכות בולגרי, אוזבקיסטני או אפגני שכולו שתיקות ארוכות רבות-משמעות.

"איך מתחשק לי עכשיו בצלצלים כבושים חמוצים", לחשה לי חניה פתאום.

"אין בעיה," אמרתי לה מייד. "אני יוצא החוצה להביא לך. רבע שעה ואני חוזר. תספרי לי אחר כך מה הפסדתי".

ובזה קמתי ויצאתי.

לא אעמיד פנים – האהבה והדאגה לחניה תפסו את המקום הראשון בשיקוליי ובמהירות התגובה שלי, אבל גם ההזדמנות להתאוורר קצת מאיכותו המופלגת של הסרט לא נעלמה מעיניי.

לא אשכח את חיוכה של אלת המזל אלי באותו לילה, כשחנות פיצוחים וחמוצים הייתה עדיין פתוחה באזור הקולנוע, ובה על המדף עמדה קורצת אלי צנצנת בצלצלים כבושים.

לא אעמיד פנים – האהבה והדאגה לחניה תפסו את המקום הראשון בשיקוליי ובמהירות התגובה שלי, אבל גם ההזדמנות להתאוורר קצת מאיכותו המופלגת של הסרט לא נעלמה מעיניי

אבל יותר מכך, לא אשכח עד יום מותי את הדבר הבא:

את הבעת הפנים של הסדרן שכשביקשתי שיפתח לי את הדלת לצאת, ואמרתי לו: "אני עוד מעט חוזר. אל תנעל – אני רק הולך לקנות צנצנת של בצלצלים כבושים חמוצים לאשתי".

בצלצלים כבושים, אילוסטרציה

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.