במשך שנים רבות אני מכסה את מערכת הביטחון בישראל על כל היבטיה. אבל מאז נוצר המשרד לביטחון לאומי הרגשתי שאני רשאי לכתוב גם עליו. ביטחון לאומי. מרשים.

המשרד הנושא את השם המפוצץ הזה, ביטחון לאומי, שנועד לרצות את השר המתפטר זמנית איתמר בן גביר – לא תיפקד. כלומר הוא היה פעיל מאוד בכל מיני עיסוקים שאין להם נגיעה של ממש לשיפור תפקודה של המשטרה.

המשרד הנושא את השם המפוצץ הזה, ביטחון לאומי, שנועד לרצות את השר המתפטר זמנית איתמר בן גביר – לא תיפקד. כלומר הוא היה פעיל מאוד בכל מיני עיסוקים שאין להם נגיעה של ממש לשיפור תפקודה של המשטרה

ואז יש משרד נוסף שלא שינה את שמו – משרד התחבורה. גם הוא לא ממש מתפקד. השרה שעומדת בראשו, מירי רגב, מפיקה טקסים וטסה תכופות לחו"ל. וכאשר בודקים מה ההשפעה של שני משרדים אלה על חיי היומיום שלנו, התשובה ברורה – אפס, או ליתר דיוק אסונית.

מספר ההרוגים בתאונות הדרכים מתחילת השנה שובר שיאים. ההשתוללות בכבישים נמשכת. אין כמעט אכיפה.

לדוגמה – משרד התחבורה הפעיל מסלולים לרכב ציבורי או לרכב בו יש שניים או שלושה נוסעים. בנתיבים אלה אין אכיפה, אין שוטרים ואין מצלמות. הכל חלקי, או בשפת העם "פרטץ'".

אז המשרד לביטחון לאומי הוא בדיחה. משרד התחבורה בראשו עומדת רגב קיים רק על הנייר והברדק הקטלני בכבישים נמשך וגובה קרבנות כמעט מדי יום.

עד כמה ראש הממשלה מזלזל בנושא – ניתן להבין מהעובדה שהוא הפקיד את ניהול המשרד לביטחון לאומי, עד שבן גביר יחליט לחזור, בידיו של שר אחר, חיים כץ, שכרגע ממונה על ארבעה משרדי ממשלה במקביל. לא רציני, אפילו עלוב.

וכאשר בן גביר יתרצה ויחזור – אל תצפו לשינויים של ממש. הוא יהיה בכל אירוע בו יש תקשורת, הוא יעלה להר הבית, אבל את המשטרה שהוזנחה במשך שנים הוא לא ישפר.

ומדובר כאמור בביטחון של כולנו. ההבטחות של בן גביר להקמת משמר לאומי הן ברמת רצינות כמו תכנית דונלד טראמפ להוציא את תושבי עזה מהרצועה. דיבורים, כותרות, אפס מעשים.

גם משרד התחבורה לא ממש מתפקד. השרה שעומדת בראשו, מפיקה טקסים וטסה תכופות לחו"ל. וכאשר בודקים מה ההשפעה של שני משרדים אלה על חיי היומיום שלנו, התשובה ברורה – אפס, או ליתר דיוק אסונית

אז מה עושים? כלום. כל עוד הממשלה נראית כמו שהיא נראית, כל עוד משרדים על הנייר מקבלים מאות מיליונים, כל עוד השרים שעומדים בראש משרדים חשובים כמו הביטחון הלאומי והתחבורה לא מבינים מה תפקידם – הברדק הקטלני ימשך.

כל מי שנוהג בכבישים מבין על מה אני מדבר. כל מי שמגיע לתחנת משטרה להגיש תלונה בנושא כלשהו יודע, כי ברוב המקרים, אחרי מספר ימים, הוא יקבל הודעה שהתיק נסגר מ"חוסר ענין לציבור".

וזה רק מחמיר. הציבור איבד אמון במשטרה. הציבור זכאי לביטחון, אבל המערכת שאמונה על הביטחון של האזרחים בנושאי היומיום כושלת, כמו שמערכת הביטחון כשלה ב-7 באוקטובר.

זה לא מפתיע. תסתכלו פעם על תמונת המשתתפים במה שמכונה "הקבינט הביטחוני". לרוב האנשים סביב השולחן הזה לא הייתם נותנים לרחוץ לכם את המכונית. זה לא מקרי. האיש עם השער הסגול-אפור בחר אותם לפי שני קריטריונים – לשון ארוכה וציות מוחלט לדבריו.

עד כמה המצב הזה עלוב – ראינו במה שקרה בממשלה לפני אסון ה-7 באוקטובר. עד כמה המצב הזה עלוב – אנחנו רואים כיום בכל הקשור לכיסוי לאמירה התלושה "אנחנו כפסע מהניצחון".

אז כאשר ענייני הביטחון של ישראל מול אויבים מסוכנים כמו איראן מטופלים בצורה עלובה, אין פלא שגם ה"ביטחון הלאומי" וגם משרד חשוב כמו משרד התחבורה – לא מתפקדים, דבר המגביר את הקטלניות בכבישים וברחובות.

האם יש סיכוי לשינוי במצב? ממש לא. זה מה שקורה כשאנשים לא מתאימים מקבלים לידיהם משרדי ממשלה רבי משמעות.

יש משרדי ממשלה כמו המשרד לשוויון חברתי, המשרד לשיתוף פעולה אזורי והמשרד למודיעין – בהם איכות התפקוד פחות קריטית, כי אין להם ממש זכות קיום (והמדינה אכן הסתדרה היטב בלעדיהם במרבית שנות קיומה) והם רק בבחינת סידור עבודה לכמה מארוכי הלשון. הבעיה היא שאווירת חוסר התפקוד משפיעה גם על משרדי ממשלה עם משמעות קיומית יומיומית לחיינו, במלוא מובן המילה.

כשענייני ביטחון ישראל מול אויבים מסוכנים כמו איראן מטופלים בצורה עלובה, אין פלא שגם ה"ביטחון הלאומי" וגם משרד חשוב כמו משרד התחבורה – לא מתפקדים, מה שמגביר את הקטל בכבישים וברחובות

רוב מאמצי הקואליציה מופנים כיום לנושאים כמו המשך ההפיכה המשפטית, פיטורי היועצת המשפטית לממשלה וראש השב"כ, החרמת נשיא בית המשפט העליון וחוק אי גיוס חרדים. אז למה אנחנו, האזרחים הפשוטים, יכולים לצפות?

אריה אגוזי הוא כתב לענייני ביטחון. עבד בעבר בידיעות אחרונות. מתמחה בדיווח על טכנולוגיות ביטחוניות ישראליות ועל האתגרים עימן צריכות טכנולוגיות להתמודד, בעיקר מול האיומים החדשים.