החטופים חוזרים. לאחרונה נוכחנו לדעת, שלמרות חילוקי הדעות סביב עניין העסקה – הנפשות שחוזרות הביתה הן עולמות שלמים ומלאים. אבל גם כאשר מי שמתנגד לעסקה מברך עליה בסופו של יום, אנחנו עדיין עמוק בדיונים.

אילו רק היינו מצוידים במעט אמפתיה אחד כלפי הסבל של השני, אחד כלפי הדעות של האחר ואחד כלפי עמדתו השונה של רענו, אולי היום היינו במקום אחר.

בצל האירועים הקשים של השנה החולפת, והטראומה הקולקטיבית שמתעצמת ונדמה שאין לה תחתית – אנחנו חווים בצורה מאוד חזקה את הפיצול למחנות. זה בא לידי ביטוי בצורת קיטוב רעיוני – תופעה מורכבת המתבטאת בחלוקה חדה למחנות מנוגדים, המתרחקים מעמק השווה אל מחוזות הפילוג וההקצנה.

בצל האירועים הקשים של השנה החולפת, והטראומה הקולקטיבית שמתעצמת ונדמה שאין לה תחתית – אנחנו חווים בצורה מאוד חזקה את הפיצול למחנות. זה בא לידי ביטוי בקיטוב רעיוני

ההשלכות החברתיות של קיטוב הזה ניכרות היטב בתמונת המצב שאנו רואים היום; אנחנו חברה מפולגת המתקשה לחיות בהרמוניה ולייצר פתרונות לבעיות בכל תחום ותחום. הקיטוב הרעיוני מגביר את רמת הקיצוניות הפוליטית, מייצר אוירה של חוסר אמון, ומקשה על שימור קונצנזוס אפילו בתחומים שנדמה שאין אדם שלא יסכים על חשיבותם.

אז לאן נעלמה האמפתיה שלנו?

אנשים מתקשים לייצר אמפתיה במצבי קיטוב רעיוני, בעיקר בגלל מחנאות – חלוקה למחנות מוגדרים ומנוגדים זה לזה. ההתבצרות בתוך המחנות נוצרת בגלל כמה סיבות, אך אחת המעניינות שבהן היא מנגנון מנטלי המסייע לבני אדם להתמצא בעולם מוצף גירויים, ולקבל רצפים של החלטות ומסקנות בשברירי שניות – למנגנון הזה קוראים הטייה קוגניטיבית.

הטיה קוגניטיבית היא מעין "קיצור דרך" חשיבתי שמסייע לנו לגבש דעה מיידית בכל רגע נתון. זהו גיבוש דעה זריז כברק אבל מלא באגים.

קיצורי הדרך של הטיות קוגניטיביות מתבטאים בדילוג מעניין לעניין, בקפיצות מהירות למסקנות, ובסופו של דבר הם פוגעים ביכולת שלנו לפתח אמפתיה. המוח רוצה לייעל תהליכים, ולהגיע למצב שבו הנחות ראשוניות מקבלות אישור. הצפת המידע שנתפס כמיותר מתווסתת, ומתייתר הצורך להתאמץ ולשנות עמדות – בקיצור, תגידו לי שאני צודקת וזהו.

בהטיה קוגניטיבית המוח רוצה לייעל תהליכים, ולהגיע למצב שבו הנחות ראשוניות מקבלות אישור. הצפת המידע מתווסתת, ומתייתר הצורך להתאמץ ולשנות עמדות – בקיצור, תגידו לי שאני צודקת וזהו

אמפתיה היא בדיוק ההפך מהתהליך הזה, היא תוצר של השתהות, של הקשבה וסקרנות כלפי אחרים. זהו תהליך שמקדם אותנו לחברה מכילה וסובלנית יותר, המאופיינת ברמות מתונות יותר של קיטוב ומחנאות.

ככל שיותר אנשים יתגייסו לטובת פיתוח אמפתיה, כך נוכל לייצר קירוב לבבות.
אז איך עושים את זה?

1

השלב הראשון הוא להזכיר לעצמנו, שגם אם נגיע למצב שהצלחנו וגילינו הבנה לאדם שמחזיק בעמדה מנוגדת לזו שלנו, אין זה אומר שהסכמנו איתו. זה רק אומר שהסכמנו להבין אותו, לתת לו להתבטא ולהיות סקרניים וקצת פחות שיפוטיים.

2

השלב השני הוא מורכב יותר – עלינו לוותר על הדחף החזק להעביר אדם מהמחנה האחר אל המחנה שלנו, להשפיע עליו, ובעצם לשכנע אותו.

3

השלב השלישי כולל התמקמות בעמדה הרגשית הבסיסית המאפשרת פיתוח היכולת האמפתית – סקרנות ופתיחות. רק מתוך שתי אלו נוכל להניח לדעות הקדומות, לשאול שאלות מתעניינות ולהסכים לעצמנו לשמוע דברים שיהיו זרים לאוזנינו.

4

השלב הרביעי והאחרון מכנס אותנו חזרה אל הדומה והמשותף – חיפוש נקודות השקה, קווי דימיון וחיבורים של הסכמה, שיאפשרו לנו לצאת מהתהליך הזה קרובים יותר, גם אם אף אחד לא הפך עורו או חברבורותיו.

אמפתיה היא תוצר של השתהות, של הקשבה וסקרנות כלפי אחרים. זהו תהליך שמקדם אותנו לחברה מכילה וסובלנית יותר, המאופיינת ברמות מתונות יותר של קיטוב ומחנאות

בשורה התחתונה, יש לזכור שכולנו בני אדם ולכולנו יש מן המשותף.

שגיא ברסלב היא עובדת סוציאלית ומטפלת משפחתית, מתמחה בטיפול בפוסט טראומה, מנהלת ברשת "עוצמות – פסיכותרפיה רב תחומית".