"בהחלטתו לסיים את חייו בטרם ההתדרדרות, הקנה פרופסור דניאל כהנמן למסכת החיים הזו ממד של שלמות אסתטית מעוררת השראה. כמי שחקר כל ימיו את הרציונליות (ואת הסטיות ממנה) הוא הגשים בחייו את האידיאל הרציונלי בלי שהניח לפחד להסיט אותו מדרכו". כך כתב טוקבקיסט המכנה עצמו "אגממנון" בהגיבו על רשימה של נרי לבנה שפורסמה במדורה ב"הארץ" בעקבות החלטתו של כהנמן, חתן פרס נובל לכלכלה ,לסיים את חייו בהגיעו לגיל 90. כותרת רשימתה של לבנה הייתה: "מעשה של חסד". בכותרת המשנה נאמר: "האופן שבו דניאל כהנמן בחר לסיים את חייו לפני שנה גם מטריד אותי וגם מעורר בי השראה".
בחירתו של כהנמן בהמתת חסד פורסמה כידוע רק לאחרונה, בדיוק שנה לאחר מותו בדיגניטאס שבשוויץ, שם המעשה חוקי. פרס נובל לכלכלה הוענק לכהנמן בשנת 2002. שותפו למחקרים על קבלת החלטות היה כזכור הפרופסור הישראלי עמוס טברסקי ז"ל. כהנמן נולד בישראל ב-1934. למד באוניברסיטה העברית ושירת בצה"ל. בשנותיו האחרונות התגורר בניו-יורק. משם גם יצא לשוויץ, לדרכו האחרונה.
"אני בן 90. הגיע הזמן ללכת", נאמר במכתב שהוא שיגר לחברים קרובים לקראת סיום חייו. מצבו היה עדיין תקין למדי יחסית לגילו המופלג. אבל אחדים מחבריו, אלו מהם שקיבלו את החלטתו בהבנה, סבורים שהוא חשש מההתדרדרות הצפויה לו בקרוב מפאת גילו. עם זאת רוב חבריו הסתייגו מהחלטתו.
"אני בן 90. הגיע הזמן ללכת", נאמר במכתב ששיגר לחברים קרובים לקראת סיום חייו. מצבו היה תקין למדי יחסית לגילו המופלג. אחדים מחבריו סבורים שחשש מהתדרדרות צפויה, אך רוב חבריו הסתייגו מהחלטתו
ועוד מדברי הטוקבקיסט המכנה עצמו אגממנון:
"שופנהאואר כתב: 'החיים הם עסק ביש', אני החלטתי לבלות את חיי במחשבה על החיים. להלן תוצרי מחשבתי: כהנמן נתן בהחלטתו לסיים את חייו דוגמה אישית למה שראוי שיהיה מובן מאליו – הזכות השמורה לנו להשתחרר מכבלי הפטרונות השערורייתית של הדת והמדינה האוסרות על רופאים להגיש סיוע רפואי למבקשים להשתחרר מגיהינום סבלם. ככל שהרפואה מתקדמת, כך מתעצמות אפשרויותיה לאכוף עלינו המשך חיים בלתי נסבלים. בכך היא מפרה את שבועת הרופא – רק לא להזיק".
הטוקבק של אגממנון גרף עשרות לייקים ועשרות תגובות. בין המגיבים שהתייחסו לדבריו הייתה הטוקבקיסטית צפי. היא כתבה: "הייתי חולה שלא נתנו לה סיכוי וקיבלתי במתנה שמונה שנים בינתיים. עם זאת, הלוואי שהחולה יוכל לדעת שאם ירצה לסיים את חייו הוא יוכל לבחור בדרך קלה ומכובדת".
ואילו הטוקבקיסט ששון חלק על דעת אגממנון והאשים אותו בהיעדר הבנה של מורכבות הסיטואציה. לדעתו "יתכן שהחולה המבקש ומתחנן להמיתו סובל מכאבים שעלולים להוציאו מדעתו. אבל אולי כעבור זמן הכאב יחלוף או שימצא לו מרפא. לכן יש להתייחס לחולה בשיא סבלו כאל אדם שאינו אחראי לעצמו".
הצטרפתי גם אני אל הטוקבקיסטים שהגיבו על דברי אגממנון. להלן דברי:
"אכן ראוי שננסה להפנים באמת את המודעות לעובדת סופיותנו הצפויה, כדרך כל בשר. זאת עובדה קשה ומרה וגם בלתי נתפסת. אבל לעתים מגיע שלב שבו החיים נהיים מיותרים. מאבדים טעם ומשמעות. רצופי ייסורים והשפלות. גורמים סיוטים וטראומות לבני משפחה. לכן ראוי לאפשר גם בארצנו למי שבוחר למות להיפרד ברכות מחייו בלי להרחיק עד לשוויץ או לקפוץ מהגג".
לעתים החיים נהיים מיותרים. מאבדים טעם ומשמעות. רצופי ייסורים והשפלות. גורמים סיוטים וטראומות למשפחה. לכן ראוי לאפשר גם בארצנו למי שבוחר, להיפרד ברכות מחייו בלי להרחיק עד לשוויץ או לקפוץ מהגג
ונזכרתי באישה ניצולת שואה, בת 80 פלוס, שאליה הוצמדתי בעת שהייתי מתנדבת ב"עמך". עמותת "עמך" מציעה לניצולי שואה סיוע רגשי ונפשי. היינו נפגשות בביתה של האישה אחת לשבוע ומשוחחות על כל נושא שיעלה על הדעת. בימי שפל וייאוש "הקליינטית" שלי הייתה זועקת: "אלו חיים אלו?" אבל היא פחדה מאוד למות. עובדת סוציאלית מנוסה ליוותה והדריכה אותנו, המתנדבים. היא אמרה שזאת תופעה מוכרת ונפוצה למדי בקרב זקנים: הם כבר לא רוצים לחיות אבל המוות מפחיד אותם מאוד.
* * *
אני כאמור לא מתפעלת מאריכות ימים מופלגת שהולכת ונפוצה במקומותינו. גם לא מרופאים שמנפנפים בהצלחתם להאריך את ימיהם של חולים ישישים ולגרור אותם לשלב שבו חייהם כבר אינם חיים.
עם זאת ראוי לציין ישישים נדירים ויצאי דופן שזוכים להגיע בכבוד לגיל מופלג. למשל המשפטן פרופסור יצחק זמיר, שופט עליון בדימוס ובעברו היועץ המשפטי לממשלה. למרות גילו, 94, הוא עדיין חד כתער, לוחם נמרץ בהפיכה המשפטית, מפרסם מאמרים מרשימים בעמודי ה"דעות" של עיתון "הארץ". השמיעה והראייה שלו כבר התדרדרו במקצת, אבל הוא מצליח לערוך בעצמו את קניותיו. על כך שמעתי מידידה העובדת כקופאית בסופרמרקט שבשכונת מגוריו.
דוגמה נוספת היא סילבי קשת בת ה-94, הזכורה לרובנו כעיתונאית מבריקה ונשכנית. גם אחרי שחצתה את גיל 90 היא ממשיכה לשלח את חיציה השנונים כאושייה ברשת החברתית. כשמלאו לה 88 שנים סילבי קשת צייצה: "אני השמעון פרס של הטוויטר". וכבר נאמר עליה מזמן שהיא ניחנה ב"כשרון כתיבה של סכינאי".
ניצולת שואה שהתנדבתי ללוות נהגה לזעוק: "אלו חיים אלו?" אך פחדה מאוד למות. עובדת סוציאלית מנוסה שהדריכה אותנו אמרה שזו תופעה נפוצה בקרב זקנים: הם כבר לא רוצים לחיות אך המוות מפחיד אותם מאוד
* * *
ועוד משהו על מצוקתם של בני משפחה אשר יקירם הישיש כבר הגיע לשלב שבו חייו נהיים מיותרים. בין קטעי עיתונות עתיקים השמורים בביתי מצאתי דיווח על סקר שבוצע ב-1988 והקיף 180 משפחות ישראליות המטפלות בביתן בבן משפחה שמצבו סיעודי. נשים קשישות הן הנושאות העיקריות בנטל הטיפול. גילן הממוצע 72. הסקר בוצע ביחידה לחקר הבגרות והזקנה שבחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב.
בין הממצאים הבולטים: הריתוק המוחלט לבית מקשה יותר מכל על רוב המטפלים. וכך ביטאה אישה קשישה את מצוקתה: "הייתי רוצה לטייל פעם בגשם בלעדיו. כבר ארבע שנים לא טיילתי בגשם ולא יצאתי בערבים". תופעות נוספות שדורגו בראש סולם הקשיים: כ-60 אחוזים מהנכללים בסקר התלוננו על מיחושים כמו לחץ בחזה, כאבי ראש, סחרחורת ובעיקר כאבי גב בעקבות נשיאת המטופל. ממצאי הסקר חשפו גם מצוקות נפש שכיחות: דיכאון, חרדות, רגשי אשם הנובעים מרצון סמוי להיפטר מבן המשפחה החולה. מטפלים גם סובלים במיוחד מאיבוד פרטיותם, או מהאפתיות של בן או בת הזוג.
אבל חרף הקשיים, כרבע מהמטפלים מפיקים קצת יתרונות מהמצוקה, טיפת לימונדה מהלימון. הם דיווחו שבעקבות הטיפול האינטנסיבי התחזק הקשר עם בן/בת הזוג. "גיליתי כמה המשפחה שלנו מלוכדת", אמרה אחת הנשים המטפלות.
ואיך מגיבות משפחות על העברת החולה שלהן מהבית – למוסד. סטודנטית לסיעוד בדקה את תגובותיהן של 60 משפחות. רובן דיווחו על תחושות הקלה. כשליש מהמשפחות סבלו מרגשי אשם, מדיכאון ומתחושות בדידות.
והנה משהו שעודד במקצת את רוחי. אביו של אביב כוכבי, הרמטכ"ל לשעבר, הלך לעולמו בגיל 89, באוגוסט שנת 2022. וזהו נוסח המודעה שפרסמה משפחתו:
"אהובנו – שאול כוכבי – השלים את מסכת חייו".
כ-60% ממשתתפי הסקר המטפלים בקרוב משפחה התלוננו על לחץ בחזה, כאבי ראש, סחרחורת וכאבי גב מנשיאת המטופל, ואף מצוקות נפש כדיכאון, חרדות, ורגשי אשם בשל רצון סמוי להיפטר מהקרוב החולה
לעניות דעתי זהו נוסח מעורר השראה וגם מספק חומר למחשבה למתקשים להשלים עם העובדה הכה קשה של סופיותנו. כי אכן מגיע שלב שבו אדם מסיים את חייו הממשיים. ואז מוטב לו לבחור במוות הגואל. לא להיגרר לחיים שכבר אינם חיים.
שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוככל שהטכנולוגיה מתקדמת ומאפשרת לרפואה להאריך את תוחלת החיים הטבעית של האנושות, כך נפגעת הבריאות הנפשית שלנו ושל משפחותינו, כל עוד הדת שולטת בהחלטות האינדיבידואליות של הפרט. הסטטיסטיקה המוצעת בכתבה הזו מעידה שרק ברבע מהמקרים הרפואה המודרנית הועילה בהאריכה את חיי המטופל. כך או אחרת מוטב לחברה המודרנית בישראל ובעולם לאפשר מנגנון הוגן שבו יש לו לאדם את הזכות לבחור בעודו בריא בנפשו האם להפסיק את חייו בהינתן מצב בו הוא אינו מסוגל להתמודד עם החיים בגפו.