אולי ההתפתחות החשובה ביותר אחרי כישלון פעולת החיסול בקטאר הייתה הודעתו של יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, כי הוא חוזר ליוזמה הערבית הישנה משנת 2002. יוזמה זו נשכחה כאשר דובר על נורמליזציה ביחסי סעודיה עם ישראל.

מאז דובר על הנורמליזציה והרחבת הסכמי אברהם, דיברה סעודיה במונחים של "לתת משהו קונקרטי לפלסטינים בכיוון מדינה", בלי להזכיר את יוזמת השלום הסעודית הישנה. אך כעת יש לחשוש שסעודיה הורידה את הנורמליזציה מן הפרק, ולא תהיה הרחבה של הסכמי אברהם.

מאז דובר על הנורמליזציה והרחבת הסכמי אברהם, דיברה סעודיה על "משהו לפלסטינים בכיוון מדינה", בלי איזכור יוזמת השלום הישנה. לנוכח כשלון הפעולה בדוחה יש לחשוש שהנורמליזציה הורדה מן הפרק

לבנימין נתניהו זה לא אכפת, אבל לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ – כן. הרחבת הסכמי אברהם ושלום ישראלי ערבי כולל הוא פסגת מדיניותו והמפתח לפרס נובל לשלום.

מעבר לזה שמדובר בציר המדיניות האמריקאית של כל הנשיאים, דמוקרטים ורפובליקאים, כדי לחסום את כניסתה של סין למזרח התיכון, ובכלל כדי למצב את ארצות הברית כמעצמה המובילה במזרח התיכון.  

מדוע ההכרזה של בן סלמאן מסמלת את הסתלקותה של סעודיה מן הנורמליזציה עם ישראל? מכיוון שבשורה התחתונה היוזמה הערבית מתנה את הנורמליזציה של העולם הערבי והמוסלמי עם ישראל בהסכם שלום ישראלי פלסטיני והקמת מדינה פלסטינית. היא מפקידה את המפתחות בידי אש"ף, ומה שלא קרה עד עכשיו, הסיכויים שיקרה עכשיו קרובים לאפס.

את ההכרזה הזאת נתן בן סלמאן בישיבה של השורא, מעין פרלמנט של סעודיה, אחרי ניסיון החיסול בדוחה. ואלה היו דבריו: "יוזמת השלום הערבית, אשר הממלכה חנכה בשנת 2002, והפעלנו אותה (כתכנית) בינלאומית מן ההיבט של פתרון שתי המדינות, מהווה היום מסלול חסר תקדים להגשמת המדינה הפלסטינית".

כלומר: אומנם יוזמת השלום המקורית של סעודיה שמה בידי אש"ף את מפתחות השלום עם ישראל – אבל כעת ההתייחסות אליה היא כאל תוכנית בינלאומית, ולא כזו שאש"ף יקבע את גורלה. זה משאיר פתח להסדר עם ישראל, אבל לא עם הממשלה הזאת.

לנתניהו לא אכפת מביטול הנורמליזציה והרחבת הסכמי אברהם, אבל לנשיא ארה"ב טראמפ – כן אכפת. הרחבת הסכמי אברהם ושלום ישראלי ערבי כולל הוא פסגת מדיניותו, והמפתח לפרס נובל לשלום

מדוע? לאורך כל הדרך סעודיה דרשה את סילוק איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מן הממשלה, כי סעודיה לא תתקרב לישראל עם ממשלה כזאת. הייתה הערכה כי ההזדמנות תבוא בפגרת הכנסת – כאשר נתניהו יוכל לסלק את השניים בהקשר של סיום המלחמה, ואז טראמפ יבוא לישראל כדי להתחיל את המסע בין ישראל לסעודיה. אבל לא רק שזה לא קורה, אלא שסעודיה – כמו כולם – ראתה בתדהמה איך ראש ממשלת ישראל מתייצב על יד בן גביר אחרי הפיגוע בירושלים, ומדבר כמוהו.

למחרת, עם הפעולה בדוחה, כבר היה ברור לסעודיה שאין למה לצפות, ואז אמר יורש העצר את מה שאמר על חידושה של היוזמה הסעודית. זו לא רק הפעולה בדוחה, אלא אובדן הסיכוי לשינויים בישראל.

צריך להבין את הרקע  העמוק יותר להתפתחות הזאת. זה כנראה התחיל עם ביקורו המפתיע – והחשאי – של עבד אל פתח א-סיסי בסעודיה. הוא העלה בפני בן סלמאן את הסכנות למצרים ולסעודיה מן התוכניות של ישראל לגרש את תושבי עזה לסיני. כלומר: זה יביא את האחים המוסלמים לא רק לפתחו של עמק הנילוס, אלא גם לחיג'אז – ובמאמר מוסגר גם לנגב הישראלי. מכיוון שרוב העזתים הם פליטים פלסטינים, הרי יהיה מי שידחוף אותם לנגב. אז במקום שבעזה יהיו התנחלויות של דניאלה וייס, יהיו בנגב התנחלויות על שמו של שיח' אחמד יאסין.

יש במצרים לחצים פנימיים מצד חוגי האחים המוסלמים להיכנס למלחמה עם ישראל. א-סיסי לא יעשה זאת. יש לו הרבה מה להפסיד (גם לישראל). אבל מבחינתו, הוא יבדוק לעומק באיזו מידה התקיפה בדוחה הייתה אמיתית, או רק תעלול של נתניהו לבייס שלו – כי מבחינת מצרים הקשר בין ישראל לקטאר הוא אסטרטגי ונועד להפיל את א-סיסי, כדי לאפשר את הטרנספר של העזתים למצרים.

לאורך הדרך סעודיה דרשה את סילוק בן גביר וסמוטריץ' מהממשלה. עם סילוקם, טראמפ היה אמור לבוא לישראל ולקדם נורמליזציה. אבל אז כולם ראו בתדהמה איך נתניהו מתייצב לצד בן גביר ומדבר כמוהו

יש סימנים לא טובים ממצרים, כמו הזמנת אירגוני הטרור הפרו-איראניים לקבל משכן בקהיר, וזאת מכיוון ששליט סוריה החדש, אחמד א-שרע גירש אותם מדמשק, ובמקומם שיכן את בוגרי אל-קאעדה ובכלל זה האופוזיציה הטרוריסטית המצרית שגורשה ממצרים.  

האויב האמיתי של מצרים הם האחים המוסלמים, לא ישראל. אבל ההקשר של ישראל וקטאר מעמיד את ישראל כמקור סכנה למצרים. ניתוק הקשר הזה יתקבל במצרים בברכה, אבל הם מסופקים, ביחוד לנוכח כישלון החיסולים, אם היה אמיתי או מראית עין. בינתיים, מול הקשר המתהווה בין ירושלים לדמשק, מתהווה קשר בין מצרים לטהראן באמצעות אירגוני הטרור הפלסטיניים.

זוכרים שכל המזרח התיכון, ואירופה וכמובן ארצות הברית קמו לסייע לנו כאשר איראן תקפה אותנו? זה זהו. כעת המזרח התיכון מתארגן נגדנו.

אבל יש לסייג קביעה זו.

מייד אחרי כישלון הפעולה בדוחה, הודיע בן סלמאן כי יבוא לביקור סולידריות בדוחה, אבל עד לרגע זה הביקור לא יצא אל הפועל. זה מביא אותנו לעוד תהליך שהתחולל מאחורי הקלעים – הלחץ על קטאר להתנער מו האחים המוסלמים. הקשר הזה עומד בבסיס המתיחות בינה לבין סעודיה ומצרים. 

ביקורו האפשרי של בן סלמאן בשכנתו הבעייתית יכול היה לסמל ציון דרך של הצטרפות קטאר לאחיותיה במפרץ, וההשתהות בביקור יכולה לציין קשיים בעניין הזה. קטאר לא מתכוונת לוותר על תפקידה המרכזי באחים המוסלמים, ומן הבחינה הזאת הפעולה של צה"ל לא שינתה דבר.

מה פירוש הדבר לגבי המשך התיווך הקטארי? אם היא לא מוותרת לסעודיה על מקומה המרכזי באחים המוסלמים, היא לא תוותר על תפקידה כמתווכת. היא תדרוש, וגם תקבל, הגנה אמריקאית – נגד ישראל.

קטאר לא תוותר על תפקידה המרכזי באחים המוסלמים, חרף פעולת צה"ל. אם היא לא תוותר לסעודיה על מקום זה, היא לא תוותר על תפקידה כמתווכת. היא תדרוש ותקבל, הגנה אמריקאית – נגד ישראל

לאן זה יוביל את יחסי ארצות הברית וישראל? ישראל הופכת לבעיה במקום לנכס, ומי צריך את ישראל אם אי אפשר לסמוך עליה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. מחבר הערכים על הפלסטינים באנציקלופדיה העברית החדשה. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על הבעיה הפלסטינית, וספר בלשנות על שורשי השפה העברית "סיפור שורש". הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.