אחרי שנים של פרסום הגיגיי בפייסבוק הבנתי, שהרשת הזו מיועדת יותר לאנשים בני גילי (פנסיונר), כאלה שיושבים בבית ומגובשים פחות או יותר בתפיסת עולמם. חבר אמר לי שהאקשן מצוי ברשת X ובטיקטוק. הללו הם הרחוב, בניגוד לפייסבוק, שהוא הבית או המשרד.

התחלתי לצפות בסרטוני הטיקטוק והתמכרתי. הרעיון שאני יכול לדפדף בהינף אצבע כל סרטון שלא מדבר אליי עשה לי את זה. במקביל לסרטוני הזבל, מצאתי גם הרבה עניין. יתרה מזאת, אני גם לומד המון מהסרטים הקצרים והממוקדים שמציפים את הסרט הנע ברשת הזו.

חבר אמר לי שהאקשן מצוי ברשת X ובטיקטוק. הללו הם הרחוב, בניגוד לפייסבוק, שהוא הבית או המשרד. התחלתי לצפות בסרטוני הטיקטוק והתמכרתי. אני גם לומד המון מהסרטים הקצרים והממוקדים

בהמשך התחלתי להעלות סרטונים בהם אני פורש את משנתי הפוליטית והמדינית, והתגובות לא איחרו להגיע. אם סיפרו לי שהטיקטוק זה הרחוב, מהר מאוד הבנתי שלא מדובר על רחובות ראשיים בערים מרכזיות אלא על מערב פרוע.

כיאה לאדם מעורב ודעתן, התחלתי לבקר בסרטונים שלי את כל מי שמצאתי אחראי למצב הנוראי בו שרויה המדינה. מטבע הדברים מצאו חיציי פעם אחרי פעם את מי שמנהל כאן הכול לטוב ולרע.

ככל שהייתי נוקב בביקורת שהבעתי, כך התמלא הדף שלי מהר יותר ומלוכלך יותר. בתחילה ניסיתי לגייס את יכולות הכתיבה שלי, הרי סופר אנוכי, כדי להסביר, לבאר ולגבות את דבריי בנושאים שכבר פורסמו בעיתונים ובמדיה. מהר מאוד גיליתי שאת חלק מהעוקבים שלי בקושי מעניין מה אני כותב והם אינם מעוניינים בעובדות או בתובנות שהגיון בצדן.

כל אימת שהזכרתי את המלך שלהם, שבהתחלה כיניתי ראש הממשלה אך במהרה נסחפתי לשיח הנמוך והתחלתי להדביק לו תארים שמצאתי מתאימים כמו: שקרן, נאשם, גזען, מסית, מפלג ועוד מילים שמצאתי הולמות את האיש ומעשיו – חלק קטן מהעוקבים שלי, שהלכו והתווספו, ענו לי בתיאורים חד-ממדיים על "השמאל", על "הקפלניסטים", על "הבוגדים" ועל מחוללי טבח ה-7.10 לכאורה. הרוב המכריע של תומכי המלך, הלא הם הביביסטים, ענו בקיצור: "רק ביבי".

ככל שהייתי נוקב בביקורתי, כך התמלא הדף שלי מהר יותר ומלוכלך יותר. תחילה ניסיתי לגייס את יכולות הכתיבה שלי כדי להסביר ולגבות את דבריי. מהר מאוד גיליתי שאת חלק מעוקביי בקושי מעניין מה אני כותב

ניסיתי לגעת במגוון נושאים בהם היה אותו ביבי, ראש הממשלה בנימין נתניהו, מעורב. נושאים כמו כמו טבח ה-7.10 שקרה תחת שלטונו, פרשת קטאר-גייט, פרשת הצוללות וכלי השייט, יוקר המחיה, הפילוג בעם, פיטורי הרמטכ"ל וראש השב"כ, הניסיון להדיח את היועמ"שית, השחיתות, החטופים, הנרצחים, החיילים ששילמו בחייהם ועוד נושאים רבים שהיריעה תקצר מלתאר. אבל הם בשלהם: "רק ביבי".

איזה חיים קלים עשו להם הביביסטים. אין לבטים, אין ביקורת, לא צריך ללמוד או לבדוק שום דבר. "רק ביבי" והכול ברור. הראשון שמתייחס בזלזול לביביסטים וממש לא סופר אותם הוא אותו ביבי שאת שמו קבעו בגרונם. לכן הוא מרשה לעצמו לזלזל, להתעלם, להסית, לגנוב, להשחית לבגוד ולשלוח את ידו בכספי ציבור. מה שלא יעשה, יהיו הם מאחוריו.

כמה קשה עובדים מנהיגי הגוש הדמוקרטי הליברלי כדי לזכות באמון הציבור. כמה קשה עבדו ראשי ממשלת השינוי כדי להרכיבה, כמה ויתורים נדרשו ממנהיגיה עד שהרכיבו ממשלה שעבדה קשה ועשתה הכול, כדי להרוויח את אמון בוחריה.

בוחר של הגוש הדמוקרטי הליברלי מתלבט ומתחבט לאורך כל שנות מפלגתו באופוזיציה במי יבחר, האם ייתן את קולו למנהיג בו בחר ואכן קיים את הבטחותיו, או שמא יעניש אותו וייתן את קולו למי שמצא ראוי לקולו.

אחרי שזכיתי לכל כך הרבה תגובות של "רק ביבי" לדברים שכתבתי, ותאמינו לי שניסיתי לגוון כדי לזכות בתגובות אחרות – לא יכולתי שלא לחשוב ש"רק ביבי" זה הרבה יותר משתי המלים הללו.

זכיתי לכל כינוי אפשרי. נאצי, קאפו, בוגד, קפלניסט, נוח'בה, לבן, אשכנזי, מתנשא ועוד מילים ונאצות נוראות שקשה להאמין שנכתבו. התגובה "רק ביבי", כשהיא מחוברת לאחת הקללות שספגתי, מביאה אותי לחשוב שכוחו של העלבון על דברים שנעשו לכאורה להוריהם וסביהם של הכותבים לפני שנות דור, גדול לאין שיעור מיכולתם לשחרר ולעבור הלאה.

אחרי שזכיתי לכל כך הרבה תגובות של "רק ביבי" לדברים שכתבתי, לצד הקללות שספגתי, ותאמינו לי שניסיתי לגוון כדי לזכות בתגובות אחרות – לא יכולתי שלא לחשוב ש"רק ביבי" זה הרבה יותר משתי המלים הללו

המדינה דוהרת לתהום. לא צריך להיות ימין או שמאל כדי להבין זאת. יש נתונים ברורים על מצבנו בעולם, על מצב הכלכלה שלנו, על יוקר המחיה, על מצב האזרחים, המשפחות השכולות, החטופים ומשפחותיהם, העסקים הקטנים והגדולים. זה לא עניין של קפלניסטים או ביביסטים, זהו גורלה של המדינה. בואו נעצור, נשחרר, נתארגן, נלך לבחירות ונתחיל הכול מחדש.

ישראל שור הוא אח שכול. סופר. אקטיביסט במחאה. תושב אוהל המחאה מול הכנסת.