בקהילת החוקרים הישראלית של מדע המדינה החליטו להפסיק לשתוק!

אחרי התקיפה האלימה שהתרחשה אתמול בהפגנה מול מעון ראש הממשלה, תקיפה שבה שבר חסיד נתניהו את אפו של ד"ר מיכאל מוריס רייך,  החליטו בחוגים למדע המדינה לצאת חוצץ נגד הסחרור הפוליטי המתדרדר לאלימות, להצביע על החשוד בפלילים מבלפור כסיבה מרכזית להתדרדרות לבחירות נוספות, ולהגיד דברים נחרצים על חוסר הלגיטימיות של המשך כהונתו.

אחרי התקיפה האלימה שהתרחשה אמש בהפגנה מול מעון רה"מ, בה שבר חסיד נתניהו את אפו של ד"ר מיכאל מוריס רייך,  החליטו בחוגים למדע המדינה לצאת חוצץ נגד הסחרור הפוליטי המתדרדר לאלימות

בכנס חירום של ראשי חוגים ואנשי סגל בכירים מכל המוסדות האקדמיים, שהתקיים במוצאי שבת, הוחלט שאין די בעצומות ובראיונות יזומים בתקשורת, הוחלט להשבית את הלימודים ולהצטרף באופן מאורגן למאהל המחאה שהקים יורם יובל.

אל תעצרו את נשימתכם.  זה לא קרה.

בקהילת מדעני המדינה, כמו בקהילות מומחים אקדמיות נוספות, ממשיכים לשתוק – לפחות באופן קיבוצי, בשם קודים אתיים מדוקדקים. מי צריך את "אם תרצו"? מי צריך את בנט, את פרץ, או את אסא כשר כשיש א-פוליטיות אימננטית, וחומרה אקדמית אוביקטיבית וכבדת ראש, שלא פוסעת יד ביד עם מעורבות פוליטית ועם התבטאות נורמטיבית מאורגנת. גם לא במצב חירום.

בכנס חירום של בכירי המוסדות האקדמיים הוחלט שאין די בעצומות ובראיונות בתקשורת וכי יש להשבית את הלימודים ולהצטרף באופן מאורגן למאהל המחאה שהקים יורם יובל. אל תעצרו את נשימתכם. זה לא קרה

הם ימשיכו להסביר לכם שישראל היא חלק ממגמה עולמית של נסיגת דמוקרטיות, שבנימין נתניהו הוא דוגמה מצויינת למנהיג פופוליסטי, שהשליטה בסדר היום הפוליטי עוברת שינויים עם החלשות המודל העסקי הישן של התקשורת, שמשטר הולך ומשטר בא מתוך דינמיקות שאפשר/אי אפשר לנבא.

נגמר שלטון החוק? אין יותר תקשורת עצמאית שמעצבת את סדר היום?  פייק ניוז? באד ניוז? בלוז-ניוז? קורסת הדמוקרטיה? נדבר על זה. איזו מחשבה מכוננת את הדמוקרטיה הקורסת שלנו? המסורת הליברלית, או המסורת הרפובליקנית? האם ישראל של המשך כהונת נתניהו תהפוך לדמוקרטיה אלקטורלית, אבל לא ליברלית, ואולי לא מהותית? יתכן. יש ראיות ממקומות אחרים. הונגריה, נניח.

נגמר שלטון החוק? אין יותר תקשורת עצמאית שמעצבת את סדר היום? פייק ניוז? באד ניוז? בלוז-ניוז? קורסת הדמוקרטיה? יתכן, בואו נדבר על זה

הם ימשיכו לקבל גרנטים, כי התהליכים המואצים בישראל מרתקים. הם יערכו מחקרים פוזיטיביים, השוואתיים, ניסויים N  גדול, n קטן. הם ינתחו טקסטים פוליטיים עם אלגוריתם חד כאיזמל, כי הכלים החדשים של מדעי החברה מרשימים בדיוקם האנאליטי.

הם ימשיכו ללמד סטודנטים על שיטות מחקר ועל  סוגי משטרים. על השתתפות פוליטית (בשלטון אוטוריטרי ההשתתפות הפוליטית היא דומיננטית. ידעתם?). תהליכים תחת מיקרוסקופ.

ככל שהשלטון יאפשר.

נגה איתן היא בימאית טלויזיה, כותבת ועורכת תוכן, דוברת של ארגוני זכויות אדם, לומדת מדע המדינה, בעיקר פילוסופיה פוליטית באוניברסיטה העברית. משתאה מהרלוונטיות של מאבקי הנאורות של המאה ה-18 לימים האלה ולזמן הזה

הידעתם שיחיא סנוואר עבר בכלא בישראל ניתוח להסרת גידול סרטני? שקיבוץ בארי נקרא ע"ש ברל כצנלסון? שדובר צה"ל דניאל הגרי היה מפקד שייטת 13? הא'-ב' של מונחי המלחמה בעזה.

א'

אביגיל עידן – ילדה בת 4 שנחטפה מביתה בעוטף עזה בשבת השחורה לאחר שהוריה רועי וסמדר נרצחו ע"י מפלצות החמאס. שני אחיה הגדולים מיכאל (9) ועמליה (6) ניצלו מהטבח לאחר שהתחבאו בארון. שמה זכה לפרסום עולמי משום שהנשיא ג'ו ביידן התעניין בשלומה והביע שמחה על שחרורה.

גדעון אלון הוא עיתונאי. הוא עבד 35 שנים כעתונאי ב״הארץ״, מתוכן 17 שנים ככתב פרלמנטרי של הארץ, ולאחר מכן 14 שנים ב״ישראל היום״. הוא הגיש תכניות בערוץ הכנסת, הפיק סרט תיעודי על תפקוד ועדת חוץ ובטחון ופירסם שלושה ספרים. האחרון שבהם הוא: ״מתחככים״, ובו סיכום 40 שנות עבודתו העיתונאית. בסוף אפריל 2021 יצא לגימלאות.

הנה נפטרנו מחום הקיץ המתיש ושוב הגיע סתיו מענג, שאמור היה כבר להתחלף בחורף אך נראה שזה מתמהמה. האוויר הצטלל ואפשר כבר לשאוף את הניחוח הדק שלאחר הגשם. ממטרות העוז שהגיעו אחרי הגשם הראשון הותירו אחריהם אוויר רווי ריח גשם כמעט ממכר. אבל הפעם קשה לחגוג את הקרירות ואת הקסם הסתווי, בגלל העצב, הבלבול, תחושות הכאוס, החרדות, הלחצים.

גם במלנכוליה הקלה הנלווית כתמיד לסתיו יש נעימות כלשהי. ואני נזכרת איך שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין. הייתי אז בת בגיל 15 16. נדמה לי ששירו הראשון ששמעתי היה "רוח סתיו" עם המילים שחיבר יחיאל מוהר והלחן של יוחנן זראי. השיר הזה חוזר אלי מדי שנה בהגיע הסתיו.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.