אנחנו חיים בעידן הפרדוקסלי ביותר בתולדות האנושות; מעולם לא תיעדו אותנו יותר, ומעולם לא היינו זרים יותר לאנשים הקרובים אלינו ביותר.

בתוך הבית פנימה, סביב שולחן השבת או מול המסכים בסלון, מתרחש תהליך שקט ומבהיל: כל לחיצת כפתור, כל רכישה באשראי וכל תנועת עיניים שלנו נשאבים אל תוך לועותיהם האינסופיים של מודלי הבינה המלאכותית, בעוד הילדים והנכדים שלנו נותרים עם "דאטה" במקום עם אבא ואמא.

כל לחיצת כפתור, כל רכישה באשראי וכל תנועת עיניים שלנו נשאבים אל תוך לועותיהם של מודלי הבינה המלאכותית, בעוד הילדים והנכדים שלנו נותרים עם "דאטה" במקום עם אבא ואמא

המכונה יודעת מה קנינו לילד ליום ההולדת ואיפה טיילנו בחופשה המשפחתית, אבל היא לעולם לא תדע – ולכן גם לא תוכל לספר להם – מה הרגשנו באותו רגע, על מה ויתרנו למענם, וממה פחדנו כשהשכבנו אותם לישון.

דווקא כעת, כשהפרטיות מתה והטכנולוגיה יודעת לחקות את הקול והפנים שלנו בשלמות מצמררת, החובה הדחופה ביותר של כל הורה וסב בישראל היא לעצור את המרוץ, לקחת דף ועט (או מצלמה), ולכתוב צוואה אישית למשפחה.

לא את המסמך המשפטי היבש שמחלק את הבלוקים והבטון ומגדיר מי יקבל את החסכונות, אלא מסמך אנושי, רוטט וחד פעמי, שמוריש לתא המשפחתי את הדבר היחיד ששום בינה מלאכותית לא תוכל לגנוב או לזייף: את האמת הסובייקטיבית שלכם, את ה"אני מאמין" המשפחתי.

במשפט הישראלי, עיקרון העל בדיני הירושה הוא "מצווה לקיים דברי המת". בתי המשפט קידשו את "החופש לצוות" כזכות יסוד חוקתית הנגזרת מכבוד האדם וחירותו. החוק מאפשר לאדם לשלוט על רכושו גם לאחר מותו, אך אנו, כחברה, זנחנו את הזכות ואולי את החובה לשלוט על המורשת הרוחנית שמשאירה את המשפחה מאוחדת. הפקרנו את הזיכרון המשפחתי בידי הפיד של הפייסבוק.

הצורך בכתיבת "צוואה רוחנית" הוא אקט של מרד למען המשפחה; זהו סירוב להפוך לעוד תמונה באלבום דיגיטלי נטול הקשר. ישנה חשיבות עצומה לכך שגם הורים שמרגישים שאינם "אנשי מילים", יכתבו או יקליטו את אשר על לבם.

הצורך בכתיבת "צוואה רוחנית" הוא אקט של מרד למען המשפחה; סירוב להפוך לעוד תמונה באלבום דיגיטלי נטול הקשר. יש חשיבות עצומה לכך שהורים יכתבו או יקליטו את אשר על לבם

דווקא הניסוח המחוספס, השגיאה, הקול הרועד מהתרגשות, הם אלו שיהוו עבור הילדים שלכם את העוגן האמיתי בעולם כאוטי. הנכדים שלכם לא יתנחמו בהספד גנרי שנכתב על ידי ChatGPT; הם צמאים להבין מאיזה חומר אנושי הם קורצו.

המציאות הישראלית הנוכחית הופכת את המשימה הזו לקריטית להישרדות הנפשית של הדור הבא. אנחנו חיים על קו שבר, בתוך ניסוי היסטורי של חברה נאורה ומתקדמת, המתמודדת עם חרדה קיומית יומיומית.

היסטוריונים יכתבו על המלחמות ועל הפוליטיקה, אבל מי יספר לילדים שלכם איך זה הרגיש להיות הורים בתל אביב או בשדרות ב-2025? מי יספר להם על התקווה שהחזיקה אתכם, על הדילמות המוסריות, על האהבה שניצחה את הפחד? רק אתם.

כל תא משפחתי הוא "קופסה שחורה" של רגשות וערכים. אם לא תחלצו את המידע הזה ותעניקו אותו להם, הוא יאבד לעד, והילדים שלכם יישארו עם רכוש, אבל בלי שורשים.

הפילוסופיה הקיומית מלמדת אותנו שהמשמעות נוצרת מתוך בחירה; כתיבת הצוואה האישית היא הפעולה האולטימטיבית של יצירת משמעות עבור אהובינו. היא הדרך לקיים "שיח" עם הילדים גם כשלא נהיה כאן, להעניק להם צידה לדרך שתלווה אותם בצמתים החשובים של חייהם.

לכן, אל תסתפקו בחלוקת הנדל"ן. הורישו להם את ה"למה". הסבירו להם מה היו הערכים עליהם גדלתם, מה היו הטעויות מהן למדתם, ועל מה חלמתם עבורם. זה לא דורש עורך דין, זה דורש אהבה ואומץ להישיר מבט למצלמה או לדף ולומר: "ילדיי, זה מי שהייתי, וזה מה שחשוב לי שתיקחו איתכם".

אל תסתפקו בחלוקת הנדל"ן. הורישו להם את ה"למה". הערכים עליהם גדלתם, הטעויות מהן למדתם, ומה חלמתם עבורם. זה לא דורש עו"ד אלא אהבה ואומץ להישיר מבט למצלמה או לדף

זוהי המורשת האמיתית. בעולם שבו הכול מלאכותי, הצוואה האישית שלכם היא ההוכחה הניצחת לכך שהייתה כאן משפחה, הייתה כאן אהבה, והיו כאן חיים בעלי משמעות.

אירית רוזנבלום היא עורכת דין, פילוסופית של המשפט, מייסדת ומנכ"לית הארגון "משפחה חדשה", הפועל להכרה ערכית וחוקתית במשפחה. לרבות כל התאים המשפחתיים בישראל והשוואת זכויותיהן של משפחות מכל הסוגים והמינים. מחברת הספר "בגן של אלוהים – תולדות המהפכה המשפחתית".