בשעה לא כל כך טובה, ההיערכות לבחירות לכנסת ה-26 החלה – בפרט במפלגת הליכוד ובמפלגת הדמוקרטים, היחידות נכון לעכשיו שצפויות לקיים פריימריז לקביעת רשימתן לכנסת.

מפלגות אחרות נמנעות משימוש בפריימריז ומשתמשות בסוג כזה או אחר של "ועדה מסדרת" – אולי מחשש להשחתה. השאלה לכן מתבקשת – האם פריימריז הן ביטוי לדמוקרטיה פנימית במיטבה, או שאולי מדובר באשליה מטעה ומזיקה.

כדי לבחון זאת נוכל להתבונן על 27 מתוך 38 מדינות ה-OECD בהן מתקיימות בחירות לפרלמנט ובהן מוצגות לציבור רשימות מועמדים של המפלגות.

האם פריימריז הן ביטוי לדמוקרטיה פנימית במיטבה, או שזו אשליה מטעה ומזיקה? נוכל להתבונן על 27 מתוך 38 מדינות ה-OECD בהן מתקיימות בחירות לפרלמנט ומוצגות לציבור רשימות מועמדים של מפלגות

בדומה לישראל, רק מיעוט מחברי הפרלמנט במדינות אלו (כ-30%) חברים במפלגות המקיימות פריימריז או מתכונת דומה. נוכל להיעזר גם בספרה של עליזה בר, "מבחן הפריימריז: בחירות מקדימות ושיטות אחרות", שמתאר את תהליך אימוץ הפריימריז בישראל ומזהיר מפני פזיזות והיעדר איזונים מספקים:

"השוואה בין השיטות השונות מלמדת כי לדגם שאומץ על־ידי מפלגת העבודה אין מקבילה בדמוקרטיות פרלמנטריות, והוא נבדל באופן מהותי מהדגמים האירופאים של בחירת מועמדים ישירה" (עמ' 53).

אבל מדוע בכלל לקיים פריימריז? ניתן לראות זאת כזכות יסוד של חברי המפלגה או כיישום פנימי של הערכים הדמוקרטיים (בבחינת "נאה דורש, נאה מקיים"). אפשרות נוספת היא לראות את הפריימריז כשימוש ב"חוכמת ההמון" להרכבת רשימה אטרקטיבית. מוטיבציה אפשרית אחרת היא הפחתת מתחים פנימיים במפלגה וניתן גם לאמץ השקפה בה התועלת העיקרית של הפריימריז היא תדמיתית ולא מהותית. הדיון הנוכחי יתמקד בשתי המוטיבציות הראשונות לקיום פריימריז, בהן יש חשיבות רבה לכך שתוצאות הפריימריז ישקפו היטב את העדפות הציבור הבוחר.

אחת הבעיות היסודיות שפוגעות ביכולת של השיטה הנוכחית לבטא היטב את העדפות הציבור היא, שההצבעה היא למועמדים כפרטים בעוד שהתוצאה היא רשימה, במיוחד אם טיב הרשימה בעיניי הציבור תלוי משמעותית בביטוי של שיקולי ייצוג (מגדרי, גיאוגרפי, אתני, גילאי, אידאולוגי ועוד). דוגמה לכך ניתן לראות למשל בפריימריז לכנסת ה-25 במפלגת מרצ, כשלמרות שכ-45% מהקולות ניתנו ל"פנים חדשות", הן נעדרו לחלוטין מצמרת הרשימה.

עיוות כזה הוא למעשה תכונה יסודית של הרכבת רשימה על ידי הצבעה למתמודדים עצמם כשיש חשיבות רבה לשיקולי ייצוג. למרבה הצער, ככל ששיקולי הייצוג חשובים יותר עבור הציבור – כך הנטייה של השיטה הקיימת לעיוותי ייצוג מתחזקת.

עיוות הוא למעשה תכונה יסודית של הרכבת רשימה על ידי הצבעה למתמודדים עצמם כשיש חשיבות רבה לשיקולי ייצוג. למרבה הצער, ככל ששיקולי הייצוג חשובים יותר לציבור – הנטייה לעיוותי ייצוג מתחזקת

נדגים את הבעיה גם באופן הבא: נניח פריימריז בהם ההצבעה מתבצעת על ידי סימון של חמישה מועמדות/ים מועדפים. נניח גם שכל המצביעים מעוניינים בייצוג מהמגזר הערבי של חמישית מהרשימה, ולכן יסמנו בדיוק מועמד או מועמדת אחת מהמגזר הערבי. אם מהמגזר הערבי יש מתמודדת אחת בלבד היא תקבל את מספר הקולות המרבי האפשרי ולכן מקומה מובטח (ובראש הרשימה). אבל, אם יש יותר מתמודדים מהמגזר הערבי אז אותם קולות יתפצלו ליותר מועמדים והמקומות הראשונים ברשימה כבר לא יהיו מובטחים. ככל שיש יותר מתמודדים – כך כולם יידחקו לאחור ברשימה. כלומר – המיקום ברשימה תלוי הרבה יותר במספר המועמדים שמתחרים על אותו ייצוג מאשר בהעדפות הציבור. כששיקולי הייצוג חשובים, הראייה של תוצאות הפריימריז כמשקפות היטב את עמדות הציבור הבוחר היא אשליה.

הקושי במתן מענה לשיקולי ייצוג בפריימריז זוהה כבר בתחילת הדרך (בר, עמ' 58):

"רבים הצביעו על הסתירה הקיימת בין רעיון הפריימריס המחייב מתכונת בחירה פתוחה, לבין עקרון הבטחת היצוג, המעמיד מגבלות על מתכונת בחירה זו".

אולם, נראה שהחשש היה בעיקר מכך שעמדות הציבור הן אלו שיביאו להטיות בייצוג, בעוד שעיוותי הייצוג שנוצרים כתוצאה מהשיטה עצמה לא נדונו. לביטוי ראוי של שיקולי הייצוג ברשימה לכנסת יוחסה חשיבות רבה (עמ' 63):

"לעיוות ביצוג עלולות להיות השלכות מעשיות ולא רק מוסריות. רשימה שאינה מייצגת נאמנה את ציבור חבריה ואת קהל הבוחרים שלה עלולה לעורר תסיסה פנים מפלגתית ולפגוע בהצלחה האלקטורלית של המפלגה בבחירות".

כך גם לגבי האפשרות המוגבלת להתמודד עם עיוותי הייצוג שיווצרו (עמ' 64):

"למעשה, קיומם של המנגנונים הסלקטיביים 'המתקנים' מעוררים שאלה לגבי הוגנות השיטה כלפי קבוצות נוספות במפלגה שלא זכו ליהנות ממנגנונים כאלה, ומחזקים את התהייה באשר ליכולתו של תהליך בחירה פתוח לאפשר ייצוג הולם לכל מרכיבי המפלגה".

למרות זאת, משובים שנערכו לאחר הפריימריז הצביעו על שביעות רצון רבה מהשיטה, אולי בגלל תחושת המיאוס משיטת הוועדה המסדרת.

ככל שיש יותר מתמודדים – כולם יידחקו לאחור ברשימה. כלומר, המיקום ברשימה תלוי יותר במספר המועמדים שמתחרים על אותו ייצוג מאשר בהעדפות הציבור, ותוצאות הפריימריז פחות משקפות את עמדותיו

לעיוותי הייצוג בשיטת הפריימריז נוספים אתגרים כמו תלות בהון, כוח רב לקבוצות אינטרס, רגישות להשתלטות עוינת על ידי מתפקדים מחוץ למפלגה ונטייה לפופוליזם.

כדי לנסות למתן בעיות אלו, במפלגות רבות ב-OECD הפריימריז הם חלק מתהליך הכולל בלמים ואיזונים. במפלגה השמרנית באסטוניה למשל, הארגונים במחוזות הבחירה מציעים רשימות מועמדים המבוססות על הצבעת חברים, אך המועצה הלאומית של המפלגה רשאית להציב מועמדים מטעמה בשיעור של עד חמישית ממספר המועמדים. בליטא, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית והמפלגה השמרנית-ליברלית מקיימות פריימריז לרשימה הארצית, אך מועצה פנים-מפלגתית מוסמכת לבצע התאמות מנומקות של התוצאות כדי לתת מענה לשיקולי ייצוג וליעדים אסטרטגיים. בדוגמאות לעיל מבוצעים "תיקונים והתאמות" של תוצאות הפריימריז. כך יש ודאות לגבי התוצאה לאחר התיקון, אך המהלך עלול להתקבל כפוגם בדמוקרטיה וכלא הוגן כלפי חלק מהמתמודדים.

גישה שונה לאיזונים אפשר לראות במפלגת "הדמוקרטים 66" ההולנדית. מועצה מייעצת מראיינת את כל המועמדים ומגבשת "המלצת דירוג" מנומקת, שמתפרסמת לקראת הפריימריז. מנגנון זה מיועד לטיוב הרשימה מבחינת איכות המועמדים וההתאמה לערכי המפלגה, אך ספק אם הוא פותר עיוותי ייצוג (אלא אם הציבור מצביע רובו ככולו לפי ההמלצה). גם במפלגת "החירות והדמוקרטיה" ההולנדית מתקיים תהליך דומה, אך אם אחוז ההצבעה לא עולה על 50% הסַמכוּת להרכבת הרשימה עוברת להנהגת המפלגה.

הצעה חדשנית לפתרון מיטבי של בעיית הייצוג הוא שיטת "בחירה בין נבחרות". שיטה זו מרחיבה את התהליך שתואר לעיל לגבי מפלגת הדמוקרטים 66, כך שבמקום הצעה אחת לרשימה מוצגות לציבור בין 5 ל-15 נבחרות. כל נבחרת מקבלת בקלפי ניקוד על ידי כל בוחר ובוחרת, ורשימת המפלגה לכנסת היא הנבחרת עם סך הניקוד הגבוה ביותר. עיוותי הייצוג נמנעים כי הזוכה היא נבחרת שלמה והמצביעים יודעים בדיוק מה יקבלו בכל אחת מהאפשרויות. מציעי הנבחרות שמתחרים ביניהם על הנבחרת המתאימה ביותר להעדפות הציבור, לוקחים בחשבון את שיקולי הייצוג יחד עם שיקולים אחרים. שיטה זו לא רק שנמנעת ביעילות מעיוותי ייצוג (וללא צורך בשריונים מראש או תיקונים בדיעבד), אלא גם צפויה למתן מאוד בעיות נוספות בשיטת הפריימריז וזאת תוך שיתוף רחב ודמוקרטי של הציבור.

לעיוותי הייצוג בפריימריז נוספים אתגרים כמו תלות בהון, כוח רב לקבוצות אינטרס, נטייה לפופוליזם ועוד. כדי לנסות למתן בעיות אלו, במפלגות רבות ב-OECD הפריימריז הם חלק מתהליך הכולל בלמים ואיזונים

לאחר עשורים של התמודדות לא מוצלחת במיוחד עם הבעיות הרבות בשיטת הפריימריז, הגיעה העת לשפר אותה וגם חשוב לעשות זאת. להבדיל מחלק מההצעות לשיפור המערכת הפוליטית כמו הכנסת מרכיב אזורי לבחירות הכלליות, שימוש בפתק חצי פתוח או הגדלת הכנסת, את הפריימריז ניתן לשפר בקלות יחסית בתוך המסגרות המפלגתיות – ללא צורך בשינויי חקיקה בכנסת ומבלי לשנות ולסבך את שיטת ההצבעה בבחירות הכלליות.

תודה לפרופ' נמרוד טלמון ולפרופ' אריאל רוזנפלד על ההערות המועילות ועל הקריאה הביקורתית של כתב היד. כחבר ועידה במפלגת הדמוקרטים, הכתוב הוא על דעתי בלבד כחוקר עצמאי. לפרטים נוספים: urikinrot.org. לנתונים על מפלגות ב-OECD נעשה שימוש ב-Party Statute Archive, בחיפושים ובתרגומים בסיוע AI.

אורי כנרות הוא פיזיקאי, יזם וארכיטקט מערכות בתעשיית ההיי-טק. חבר ועידה במפלגת הדמוקרטים.